קרן אורה מועד קטן קצה

השניה שהביא הרא"ש ז"ל בנדרים וא"כ האי חילוקא דבין תכ"ד לאחר כ"ד לא איתמר כלל לענין הפרה אלא לענין קריעה ומש"ה לא כתב לה גבי הפרה ומה שלא כתב לחלק בין סתם למפרש נראה דמפרש בסתם היינו שקרע על איזה שיהיה ובכה"ג לא איצטריך לאשמעינן גבי הפרה דפשיטא דיוכל להפר סתם כל הנדרים וכן פי' הנימוק"י בסוגין והתוס' בנדרים שם וק"ק לי אעיקר מילתא דמדמי הש"ס שם קריעה להפרה ואכתי לא' דמי דבהפרה לא יוכל להפר לשניהם ביחד וכמש"כ הר"ן ז"ל שם ובקריעה קורע קרע אחד לכולן ובאבל רבתי נראה בזה שיטה אחריתי דמקרוב לקרוב אחר שדומה לו באבל יצא ואמרו לו אביו ונמצא בנו פשיטא דיצא כיון דקריעה היתה על אבילות יותר גדולה אבל אחד מן הקרובים ונמצא שהוא אביו לא יצא וכן נראה משיטת הירושלמי ע"ש ודוק ומש"כ התוס' וכן קרע על אביו ונמצא בנו אם מת על אחר כו' לא מצאתי כן בל' הירושלמי ונראה דאפילו לאחר כ"ד יצא וכמו שאמרו במס' שמחות:

תוס' בד"ה לפי שאין מוסיפין כו' פי' בקונטרס כו' עיין רש"י ברי"ף שפי' כן:

דף כו חולה שמת לו מת אין מודיעין לו שמא תטרף דעתו עליו משמע קצת מכאן דלבריא צריך להודיע כיון דמצוה הוא להתאבל ועיין בהג"א שכתב מחלוקת לענין מי שאינו יודע שמת לו מת אם מותר לקרותו לבית המשתה והא בהא תליא אם מחויב להודיעו משום דמצוה רמיא עליו אסור לקרותו גם כן לבית המשתה אבל אם צריך להודיעו מותר לקרותו ג"כ והראשונים ז"ל הביאו ראיה מהא דרב לא רצה לומר לר' חייא ויש לדחותו דהתם שמועה רחוקה הואי ולכ"ע מדרבנן הוא ע"כ אין צריך להודיע אבל באבילות יום ראשון דמה"ת לדעת הגאונים ז"ל אפשר דמחויב להודיעו כדי שיקוים המצוה אבל באמת דעת הר"ר ברוך ז"ל שכתב דאסור הוא בשמחה אפילו אם לא נודע לו צ"ע דמאין יחול עליו האיסור כיון שלא נודע לו ובש"ע פסק להקל:

שם גמרא אין מביאין מוגמר ובשמים בבית האבל והתני בר קפרא אין מברכין הא אתוי' מייתינן לא קשיא הא בבית האבל הא בבית המנחמין עיין בנימוק"י שפי' דבבית האבל היינו בעוד שהמת שם מייתינן ואין מברכין שלא בא לריח ובבית המנחמים היינו לאחר שנקבר אין מביאין כלל וכתב הלח"מ דמש"ה השמיטו הרי"ף והרמב"ם ז"ל הא דאין מברכין דכבר כתבו כן לענין בשמים של הבדלה אבל לשון הש"ס לא משמע כן ועוד הא איתמר התם בירושלמי דהא דאין מברכין על בשמים של מת היינו דוקא בנתונים למעלה ממטתו של מת וכן פסק בש"ע ואם כן איך אפשר לפרש הא דתני סתמא אין מברכין בבית האבל ע"כ נ"ל לפרש כפשוטו דפריך אהא דקתני אין מביאין כלל מהא דתני אין מברכין משמע אבל אתוי' מייתינן ומשני הא דמייתינן היינו בבית המנחמין וקמ"ל דאפילו הביאו הבשמים לבית המנחמין והגיע הריח לבית האבל אין לברך שם ולבית האבל לא מייתינן כלל ולפ"ז נמי א"ש הא דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם להא דאין מברכין דבכלל אין מביאין הוא אלא דהש"ס פריך אהא דמשמע דמייתינן ומשני:

דף כז תוס' בד"ה אם יכול למעט בעסקו. פי' בקונטרס בסחורתו ונראה דבדבר האבד מיירי ולפ"ז מיירי תוך ז' ומה שכתב נראה לפרושי דהכא מיירי באביו ואמו לפי' זה מיירי גם לאחר ז' דבאביו ואמו ממעט אבל העיקר הוא כמש"כ רש"י ברי"ף דאירעו אבל בדרך וכמש"כ התוס' בסוף דבריהם וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן פי' הנימוק"י ז"ל:

שם גמרא מאימתי כופין את המטות משיצא מפתח ביתו כו'. מד' הראשונים ז"ל משמע דפליגי ר"א ור"י בכל דיני אבילות מאימתי מתחיל ולענ"ד נראה דלא פליגי אלא בכפיית המטה וס"ל לר"א כיון שיצא מפתח ביתו ואין המת בבית צריך לכפות המטה אבל כל דיני אבילות מודה ר"א דלא מתחלו אלא אחר סתימת הגולל כיון שהולכין עם המת והוי כמוטל לפניהם וכן משמע מהא דתני כפיית המטה לחוד ועיין לעיל בהא דאמר רבא לבני מחוזא ע"ש:

שם גמרא אעפ"כ אינו יושב עלי' עד שתחשך. עיין בתוס' ד"ה מן המנחה שדקדקו מכאן דמשמע דקודם לכן אינו יושב עלי' ומכאן סמכו שלא לישב על גבי כסא וספסל וצריך להגיה קצת בד' ז"ל ומש"כ דמקודם לכן אינו יושב עלי' לא קאי אדלעיל אלא דבור בפ"ע הוא ועל הא דאעפ"כ אינו יושב עליו כו' ועיין מהרש"א ז"ל:

שם גמרא ולמוצאי שבת כו'. עיין ריטב"א ז"ל שכתב להוכיח מכאן דלא אמרינן מקצת הלילה ככולו ואין זו מוכרח כ"כ די"ל דרבה בר רב הונא כאבוה ס"ל דהלכה כת"ק דא"ש דאמר לעיל ימים לא בטלו:

וראיתי לכתוב כאן ברייתא דמס' שמחות שצריכה אצלי תלמוד דאיתא התם בפ' י"א כפיית המטה פעמים ששה פעמים חמשה פעמים ארבעה כיצד מת ביה"ש כפיית המטה ששה ביה"ש ע"ש כפיית המטה ה' י"ט לאחר השבת ד' ב' י"ט של ר"ה ג' וקשה לי ממ"נ כמאן איתא אי כמ"ד דיום א' לפני י"ט נמי בטלו גזירת ז' א"כ אין כאן כפיית המטה כלל ואי כמ"ד דלא בטלו ממנו אלא ג' ימים קודם הרגל א"כ ימי הרגל אינן עולין לו וצריך למנות חמשה אחר י"ט ואמאי תני פעמים ד' וגם הא דמשמע דמת ביה"ש אינו מונה אלא ששה לא משמע כן מהא דמוקי בירושלמי שמיני שחל להיות בשבת היינו שנקבר ביה"ש ע"ש אלמא דצריך למנות ז' וצ"ע יותר בזה בדברי הפוסקים ז"ל:

ע"ב גמרא אין מועד בפני ת"ח וכש"כ חנוכה ופורים לפי מאי דמוכח הש"ס מכאן דכבוד תורה עדיף ממקרא מגילה כדאיתא בריש מגילה קשה קצת מאי כש"כ הוא זה דילמא שמחת מועד הוא דדחי כבוד תורה אבל מקרא מגילה והדלקת נר חנוכה מנ"ל דנדחה מפני כבוד התורה וי"ל כיון דשמחת מועד מה"ת הוא ואפ"ה נדחית בפני כבוד התורה כש"כ מגילה ונר חנוכה דמדרבנן הוא דנדחית מפני כבוד התורה:

דף כח גמרא ותקבר שם סמוך למיתה קבורה וצ"ל לפ"ז הא דילפינן שם שם מעג"ע היינו מותמת שם אלא דשם דותמת דריש נמי ר"א לגז"ש דבנשיקה מתה ובאמת יש לדקדק אמאי לא ילפינן איסור הנאה מדאמר רחמנא כי קבור תקברנו ועגלה ערופה גופא ילפינן מקרא דוערפו שם שם תהא קבורתה וי"ל דעגלה ערופה שאני דלענין מאי הצריכה התורה לקוברה אם לא כדי לאוסרה בהנאה אבל קבורת המת אע"פ דקיי"ל דמצוה מה"ת היא מ"מ לא שמעינן מינה איסור הנאה די"ל דמה שהצריכה התורה לקוברו היינו משום בזיוני או משום כפרה אבל לא לאסור בהנאה מש"ה אצטריך גז"ש דשם שם והמשל"מ בסוף ה' אבל האריך לפלפל בדין מת נכרי אי אסור בהנאה אי לא וכן בביאור הגאון ר"א ז"ל בי"ד האריך בזה ודעתו דמותר בהנאה משום דקרא גבי מרים כתיב ול"נ כיון דליכא מצוה לקבור את העו"ג כדמוכח מקראי גבי קבורת גוג ומגוג דיהי' לישראל לשם אבל אין חיוב בזה ע"כ ודאי מותר בהנאה ומטעם זה מסופק אני למ"ד אין לנפלים תפוסת קבור' ואין בקבורתן מצוה אם אסורין בהנאה דנראה דעיקר איסור הנאה הוא במי שיש בקבורתו מצוה כיון דילפינן מותקבר שם וצ"ע:

שם גמרא למה נסמכה כו' ואמר ר"א למה נסמכה כו' יש לדקדק תרי קראי למה לי ונראה דבא לאשמעינן כי היכא דמצינו בקרבן ב' מיני כפרות הא' הקרבן עצמו והב' מכשירי הקרבן כמו בגדי כהונה שהם מכשירי הקרבן ומכפרים כן נמי יש שני כפרות אלו במיתת הצדיקים כי נשמתם העולה למעלה היא גוף הקרבן כדאיתא במדרש וכן תיקנו בתפלת העבודה ואשי ישראל כו' וכמש"כ התוס' בסוף מנחות ומכשירי הקרבן הוא גוף הטהור אשר טמון למטה וגם הוא קדוש הוא ועומד לכפרה בכל עת זעם ועברה ח"ו ע"י התעוררות תפלתם כי הם במיתתן קרוים חיים כנודע:

שם גמרא ת"ר מת פתאום כו' נראה לפרש דאלו חמשה ימים הם כנגד ה' חלקי הנפש אשר האדם חי בהם ע"כ בהגיע עתו לשוב אל מקומו כל חלק יהלוך ביומו ע"כ ביום הראשון יחלה מפני שנסתלק ממנו חלק א' בחיים עד יום החמישי שכולם ילכו להם וזו היא מיתת כל אדם אבל אם מת פתאום זו היא מיתה חטופה ח"ו כי בחזקה הוציאו ממנו כל חלקי החיים ודעת לנבון יקל כי כל שיוקדם מיתתו מדרך כל אדם זה יורה על גודל הגערה על נפשו ללכת ממנו כי בטבע לא תחפוץ הנפש להלוך בלא עת מן החבר אשר ניתן לה הוא הגוף אם לא שגוערין בה ח"ו ע"כ אמרו בזה אלו הלשונות חטיפה דחופה כו' שכל א' מורה על גערה יותר גדולה