קרן אורה מועד קטן קצג

כשר וכבר האריך בזה הרמב"ן ז"ל בתה"א ועיין בריטב"א ז"ל:

ודרך אגב ראיתי לדבר קצת בדברי הירושלמי שהביאו הראשונים ז"ל דפריך על הא דהקורע על מתו בשבת יצא ידי קריעה והא הוי מצוה הבאה בעבירה מידי דהוי אמצה גזולה ומשני תמן גופו עבירה היינו דאכילה היא הגזילה והיא העבירה אבל הקריעה בשבת אין בה איסור מצד עצמה אלא מצד שהוא אסור לקרוע בשבת אין זה מצוה הבאה בעבירה ולמדו מזה דהקורע בחלוק גדול לא יצא ידי קריעה וכן פסק בש"ע וקשה לי על הש"ע ז"ל כיון דפסק בסימן תרמ"ט בא"ח דלולב הגזול אינו פסול אלא ביום ראשון דהוי דאורייתא אבל ביום שני כיון דאינו אלא מדרבנן לא מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה א"כ קריעה נמי מצוה דרבנן ואמאי לא יצא ועוד דלפי מש"כ הב"י והכ"מ בדעת הרמב"ם ז"ל דהא דפסול ביום ראשון היינו משום דכתיב לכם ולא משום מצוה הב"ע א"כ לא חיישינן כלל למצוה הב"ע אלא דזה א"א לומר דהא כתב הרמב"ן ז"ל דמצה גזולה אין יוצאין בו משום מצוה הב"ע וע"כ צריך לחלק בין דאורייתא לדרבנן ודברים אלו כבר נתבארו בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל ואני לא באתי אלא לפרש דברי הירושלמי עד שיפלא בעיני מהיכן למדו כן להאי דינא דקורע בחלוק גזול וז"ל הירושלמי אמתניתין דהקורע על מתו פטור משום מקלקל בעון קומי ר' בא היך מה דאת אמר השוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת ואמר אף הכא לא יצא ידי קרעו ופי' הק"ע דפריך על הא דתניא בש"ס דילן אע"פ שחילל את השבת יצא ידי קרעו ואמאי יצא ע"ש ופי' הזה תמוה חדא דלא מייתי בירושלמי כלל להאי ברייתא ולא תנן הכא אלא פטור ועוד דגבי חטאת תניא דכיפר וה"נ הי' לו לצאת ידי קריעה אלא בתר דהכא פריך אמאי פטור משום מקלקל הא כי היכא דהתם בשוחט בשבת כיפר ה"נ לא יצא ידי קרעו בתמיה אלא וודאי יצא ידי קרעו וא"כ לאו מקלקל הוא אלא כר"ש דר"ש אמר עד שיהא לו צורך לגופו של דבר והכי נמי אפילו יצא ידי קרעו מ"מ פטור הוא משום מלאכה שאצ"ל ועיין תוס' בפ' האורג שם כן אמרו בני הישיבה לפני ר' בא אמר לון תמן הוא גרם לעצמו ומש"ה כיפר אפילו בשבת הכא את גרמת לו דרבנן חייבוהו לקרוע וכיון דקרע באיסור בשבת לא קיים מצות חכמים ולא יצא ומש"ה פטור משום מקלקל אמר ר' יוסי תמן נמי את גרמת לו שהתורה אמרה לו שיביא חטאת ואפ"ה כיפר וה"נ יצא ידי קריעה הוי צריכא מימר דר"ש היא וע"כ צ"ל דמתניתין אתיא כר"ש בעון קומי ר' יוסי לא כן אמר ר' יוחנן מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח ופי' הרמב"ן ז"ל דפריך אמאי יצא ידי קריעה הא הוי מצוה הב"ע וגם על פי' זה קשיא לי טובא דמאי דפריך כיון דמוקמינן כר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור א"כ אין כאן עבירה כיון דפטור הוא ועוד דע"כ לא חיישינן למצוה הב"ע אלא במצות שבאין לרצות כמו קרבן שנאמר אני ה' שונא גז"ל בעולה וכהא דאמרינן בירושלמי סוכה סניגורו נעשה קטיגורו אבל קריעה דאפושי צערא הוא כל שקרע בגד שעליו בשעת חימום בין שהוא שלו בין שהוא של אחרים יצא ידי קריעה ע"כ נראה לי דפריך על הא דתניא בשוחט חטאת בשבת כיפר ע"ז פריך הא הוי מצוה הב"ע ששחט בשבת ומשני תמן גופא עבירה עיקר המצוה היינו אכילת מצה היתה בעבירה ובזה לא יצא הכא הוא עבר עבירה דעיקר הקרבן וכפרתו נעשה בהכשר אלא שעבר עבירה בשחיטתו שהוא הכשר מצוה אין כפרתו פסולה בזה כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בו ידי חובתו בתמי' והיינו משום דהעבירה לא היתה בעיקר המצוה אלא לצורכה משום זה אינו נקראת מהב"ע וה"נ לענין חטאת לא מיפסלי כפרתו משום דעשה איסור בשחיטתו ושמעתי בשם גאון אחד שפי' קרוב לזה גם על קריעה דלא הוי מצוה הב"ע משום דעיקר המצוה שיהיה בגדיו קרועים ואפילו אם הקריעה נעשית באיסור לא בטלה מצותה ולענ"ד לא נראה כן דעיקר המצוה היא הקריעה היכא דמצינו דחכם שמצוה לקרוע עליו ושרי לאחות לאלתר אלמא דהקריעה היא המצוה ומ"מ נראה לי ברור פי' דברי הירושלמי כמש"כ וא"כ לא שמעינן כלל דשייך מצוה הב"ע בקריעה ודין זה דהקורע בחלוק גדול לא יצא צ"ע והנה למה שפירשתי בשיטת הירושלמי שמעינן מינה דל"ד בגזל שייך דין מהב"ע אלא גם בשאר עבירות ואין כאן מקומו להאריך בזה:

שם גמרא מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה שנאמר וירכיבו את ארון כו'. ופירש"י ז"ל דהיינו אותה עגלה ששיגרוהו פלשתים והקשו בספר יד המלך כי משמעות המקרא נראה שמזו העגלה של פלשתים עשו עצים להעלות קרבן ובאמת עמד שנים רבות בקרית יערים ע"ש מה שפי' בדברי הש"ס ול"נ לישב כפשוטו ע"פ פירש"י ז"ל בד"ה שכתב באמת למה הביאו דוד בעגלה ולא בכתף כמו שנאמר בתורה אלא כל עומת שבא מפלשתים בעגלה כן רצה להביאו אל מקומו בעגלה אלא דאין לשנות מתחלת הליכתו ונהי דעגלה של, פלשתים כבר שרפוהו מ"מ הוליכו כעין שהיתה תחלת הליכתו מינה שמעינן דאין לשנותו גם ממטה למטה היכא דאיתא למטה הראשונה ועדיין צ"ע:

תוס' בד"ה ור' חייא ריבץ תורה כו'. עיין בירושלמי סוף כלאים גופא דנראה כסותרין זא"ז דבתחלה מייתי הא דאמר ר' חייא לרבו על רב הונא ריש גלותא ארונו בא משמע דרב הונא נפטר קודם ר' חייא ובתר הכי מייתי האי עובדא דאמרו ניתביניה לרב הונא ריש גלותא אצל ר' חייא וכל עובדא דר' חייא וצ"ל דשנים היו:

ע"ב גמרא כי מטו אגישרא כו' מר אמר מר ניעול ברישא כו' נראה דהאי גישרא הוא שבין בבל לא"י והכוונה כי ע"י ביאת גופן לא"י יבאו הנפשות למקור ישראל היא הארץ העליונה והני תרי צדוקי היו בחי' שני הנערים המעוררים את האהבה העליונה ע"כ חלקו כבוד זל"ז כי שניהם שקולים כאחד ומפני שרבה בר רב הונא היה מבחי' החסד ורב המנונא מבחי' הגבורה כמש"א האי ינוקא ועמו ספר מלחמות ע"כ אמר האי טייעא דינא דרבה בר רב הונא ליעול ברישא ופתח עלייהו האי ינוקא גזע ישישים עלה מבבל זה רבה בר רב הונא שהיה בן רב הונא שהוא היה בחי' צדק עילאה כמש"א ז"ל לעיל זה ריבץ תורה בישראל וזה ריבץ תורה בישראל והם עשו שלא תשתכח תורה מישראל כי הם בחי' ספר הזכרון ולזה אמרו בירושלמי שם גבי הא דעיילוהו לרב הונא לגבי ר' חייא ואין עוד יוסף בן ישראל אחריך ועמו ספר מלחמות זה רב המנונא קאת וקיפוד הוכפלו לראות בשוד ושבר כי בשביל העדר שני הצדיקים אלו נחרב העולם ונגלו קאת וקיפוד הזוג אשר ישכונו במדבר במקום שממה ובאו לראות בשוד ושבר כי נגלו ח"ו הבחורים השודדים בצהרים כי זלע"ז עשה אלהים קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח בהם ככלה חדשה כי ידוע ששמחת מחזיר גרושתו איננה שמחה שלימה לזה אמר אף ע"פ שנפשות הצדיקים טרם יצירתן ג"כ היה השמחה והשעשוע בהם כנודע אח"כ הלכו בגירושין בעוה"ז ופן תאמר כי לא תגדל השמחה בהם בשובם אל מקור ישראל כי שם היו בתחלה לזה אמר ושמח בהם ככלה חדשה כי אינו דומה השמחה והשעשוע קודם היצירה לגודל השמחה והשעשוע אשר אחר שובן מהעוה"ז בנצחון המלחמה הגדולה והיא נקיה מכל חטא ועון ומש"ה אמר כאן לשון שמחה לחוד כי השמחה היא במקור ישראל רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק כי בא שני נפשות קודש אלו נקי זה רב המנונא וצדיק זה רבה בר רב הונא אז תגדל ע"י הששון והשמחה כנודע מדת הששון והשמחה ועיין בליקוטי ש"ס להאר"י ז"ל בסוכה על מאמר הש"ס שם הני תרי צדיקי:

כי נח נפשיה דרבינא פתרו עלי' ההוא ספדנא תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר דברים אלו נאמרים ע"ש] המקרא צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא מעלת התמר שהיא עושה פירות ומעלת הארז ברוב גודלו וגם הוא קיים לעולם כי גזעו מחליף והנה רבינא ורב אשי הם היו מסדרי הש"ס ועשו ציצין ופרחים לתורה ורבינא היה תלמיד חבר לרב אשי וידוע שריבוי הציצין והפרחים הוא ע"י התלמיד כמש"א ר' חנינא ומתלמידיי יותר מכולן ע"כ פתח עלי' ההוא ספדנא תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר כי לא נשאר אחריו מי שיעשה פרח להגדיל התורה ולהאדירה כמשאז"ל אבינה לאחריתם נשים לילות כימים על משום לילות בימים כי כמו התמר גדל בין ביום בין בלילה כן היה רבינא משים לילות כימים להגדיל פרח ולהנ"ל נ"ל לתורה:

אמר ליה ר"א לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת א"ל אמינא אם בארז נפלה שלהבת כו' המשיל רב אשי לארז כי הוא גדול בדורו ומעשה ידיו קיימים לעולם כי הוא חתם בחותמו הטוב תורה שבע"פ שלא להוסיף ושלא לגרוע וגם הוא עשה את הים הגדול המקיף את כל העולם הוא מעין חכמה של התלמוד והגמרא אשר בה הוא מקום חיותינו ונתן לנו בים