קרן אורה מועד קטן קצב

ר"י ל"ש אלא שאין לו מנעלין דמשמע מד' ר"י דרשות הוא ור"י הא אמר דדברים שבצינעא חיובא הוא וכן הקשה הריטב"א ז"ל וכתב דר' יוחנן לדבריו דשמואל קאמר ולפי' הנ"ל ניחא דבפריעת הראש ונעילת הסנדל מודה ר"י דרשות הוא וכן נראה קצת מדברי הירושלמי דאיתמר משמיה דרב ח"ז חובה פריעת הראש ונעילת הסנדל רשות ואמאי שבק לתשמיש ורחיצה אלא ש"מ דתשמיש ורחיצה חובה לנהוג ותו מייתי התם בירושלמי תרי ביני דר' נפקין חד רישיה מגלי היינו בלא עטיפה ושל סנדלוי וחד רישיה מכסי ולבוש סנדלוי והיינו הא דאמר ר' יעקב אמר ר"י ל"ש דפריעת ראש חובה אלא היכא שאין לו מנעלין אבל יש לו מנעלין ברגליו מנעליו מוכיחין עליו ומותר לילך בעטיפה אבל הרמב"ם ז"ל כתב דלר' יוחנן מחויב הוא בעטיפת הראש כמו בשאר דברים שבצינעא ובנעילת סנדל כתב דחובה הוא לנעול את הסנדל דהוי דבר של פרהסיא ותמהו עלי' דאדרבה נעילת הסנדל מסתבר יותר דהוי רשות מפריעת הראש וצ"ל דמפרש דאמר ל"ש פליג אהא דאמר שמואל פריעת הראש חובה ואמר ר"י דל"ש אלא כשאין לו מנעלין ברגליו אבל אם יש לו מנעליו ברגליו כיון דמחוייב הוא לנועלן מנעליו מוכיחין עליו ויוכל לילך מעוטף אבל בירושלמי לא נראה כן דאיתא התם דחד נפק לבוש סנדלוי ואמרו ליה לא ילפינן מבר נש זעיר ע"ש ועיין בלח"מ ובריטב"א ז"ל ובתה"א ז"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה לכל קרע כו' שמא דוקא כגון שקרע כבר כו'. נראה מדבריהם ז"ל דהתם מיירי שקרע כבר ואין זה מיושב כמ"ש המהרש"א ז"ל והעיקר בזה דהיכא שקרע כבר אין צריך לקרוע כשהוא מחליף על חמשה מתי מצוה והיכא שלא קרע בשעת חימום בזה י"ל דדוקא היכא דנאנס ולא קרע כגון שלא היה לו חלוק הוא דצריך לקרוע כשיזדמן לו חלוק או אפילו לא קרע במזיד חייב לקרוע אחר כך כיון דלא קיים מצות קריעה והא דפריך משמואל ור' יוחנן דקרעו תליסר איצטלי' היינו בזה אחר זה ומש"ה פריך דהא כבר קרעו בשעת חימום ואפ"ה קרעו אח"כ ומשני שאני רבנן דכל שעתא כשעת חימום דמי ויש לדקדק קצת על הא דפריך רבנן בר רב אדא מהא דתניא דמחליף וקורע והוי ס"ד דמיירי בחמשה מתי מצוה דא"כ תקשי ליה ברייתא דלעיל מי שנזדמן לו חלוק כו' ומאי איריא נזדמן אפילו בלא הזדמנות נמי חייב לקרוע בשעת חילוף והוי מצי לאתויי סייעתא מינה לשמואל וק"ל:

תוס' בד"ה הלכה כר"ג תימא כו'. ול"נ דשמואל לטעמיה דס"ל אין אבילות בשבת כלל וא"כ אין חילוק בין בשבת בין ברגל לענין דיני אבילות וע"כ צ"ל הא דרגל מפסיק היינו משום דאם נא' שיעלה לא יקיים אבילות כלל וכמש"כ הנימוק"י לעיל במתניתין א"כ ה"א דמסתבר טעמיה דר"א בעצרת בזמה"ז ור"ה ויוה"כ שזן לשבת כיון דיום אחד הם להכי איצטריך לומר הלכה כר"ג ועיין לעיל בנימוק"י שכתב דהלכה כר"ג משום דהלכה כמותו בערב וצידן וראי' אחריתא והוא פלאי דרשב"ג איתמר התם והכא נראה דגרסינן ר"ג דהוא בר פלוגתא דר"א בכל מקום וק"ל:

ע"ב גמרא אדברי' רב פפא כו' ודרש יום אחד לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד. כבר הקשו התוס' וכל הראשונים ז"ל מאי נ"מ בהאי מנינא הא יבא יוה"כ ויבטל גזירת ל' לגמרי וכתב הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דר"ה ויוה"כ לא הוי כרגלים לגמרי ומש"ה לא אמרינן בהו תרתי דיבא ר"ה וידחה גזירת ז' ויוה"כ יבטל גזירת ל' אלא בכה"ג דר"ה בטל ממנו גזירת ז' תו לא מבטל ליה יוה"כ כלל וצריך למנות עד סוכות וכ' וכן כתב בעל הלכות כו' ע"ש ואין זה מדוקדק דבעל הלכות לא חילק כלל בין רגלים לר"ה ויוה"כ אלא בכל כה"ג דכבר פסק הרגל ממנו גזירת ז' תו לא אתי רגל אחר ומבטל ממנו גזירת ל' לגמרי אלא נחשב הוא לז' ימים והמותר צריך להשלים ועיין בלח"מ פ"י והרמב"ם ז"ל פסק דר"ה ויוה"כ אינן נחשבין לז' ימים וצריך למנות אחר ר"ה כ"ג יום ומשמע דס"ל כבעל הלכות דלא אתי סוכות ומבטל גזירת ל' אח"כ דתרי הפסקות לא אמרינן אלא דמש"כ דר"ה ויוה"כ אינו נחשב לז' ימים קשה דהא דרב פפא דרש דהרי הם י"ד וכבר הקשה הראב"ד ז"ל כן וע"כ צ"ל דמפרש הא דאמר רבינא מסתברא כר"ג אמינא היינו למעוטי דאינו נמנה לז' דלא אמינא אלא מסתברא כר"ג לענין הפסקה כיון דאין בו אבילות כלל אבל לענין שיחשב לז' ימים אין זה מסתבר דרגלים שאני דיש להם תשלומין וכן כתב הרמב"ן ז"ל אלא דהקשה עליו אמאי פסק דשמיני עצרת נחשב לז' הא לית ליה תשלומין ורבינא הוא דיליף לה מהא דפירש רב פפא לענין ר"ה כדאמר רבינא הילכך וכיון דלא פסק כרב פפא לא הוי ליה לפסוק כרבינא ג"כ ועיין בלח"מ ולא הבנתי דבריו ז"ל אבל בפי' המשנה כתב להלכה כרב פפא דר"ה ויוה"כ נמי נחשבים לז' ימים והי' נראה לי לומר דהא דאמר רבינא יום א' לפני החג כו' הרי כאן כ"א יום לאו מטעם דשמיני רגל בפ"ע הוא אלא מפני דיום ראשון של חג נחשב לז' הרי י"ד וז' ימי החג הרי כ"א כמו בעצרת דעצרת לעצמו נחשב לז' כיון דיש לו תשלומין ושוב עולין למנין גם ששה ימי תשלומין ונקיט בידי' ך' יום ה"נ בחג אלא דא"כ לא אתיא שפיר הא דאמר רבינא הילכך דמשמע דיליף לה מדרשא דרב פפא ועוד דא"כ לענין פסח נמי יהי' החשבון כן אלא וודאי אין ימי הפסח והחג נחשבין לשני מנינים כיון דהכל רגל אחד הוא ודוקא עצרת הוא דנחשב לעצמו והתשלומין לעצמו כיון דלאו רגל הם ודו"ק. ועיין בתה"א ז"ל ביאור דברי הראב"ד ז"ל שכ' הרא"ש ז"ל באורך ושם תראה כי אין ענין דברי הראב"ד ז"ל לדברי בעל הלכות ז"ל. ויש להקשות לשיטה זו דהיכא דהפסיק רגל אחד את גזירת ז' תו לא מפסיק רגל אחר לגזירת ל' א"כ משכחת לה הא דתניא לעיל דאבל מגלח ברגל לכ"ע כגון ביום א' לפני ר"ה ור"ה הרי י"ד וצריך למנות עוד ט"ז יום ונשלמו בחוה"מ סוכות והוא מותר לגלח במועד כיון דלא היה יכול לגלח קודם הרגל ולמה להו לאוקמיה לעיל דוקא כאבא שאול:

דף כה גמרא ואפילו חכם כו'. עיין בדברי הרא"ש ז"ל שהעלה להלכה דעל חכם הכל חייבים לקרוע אפילו ביום שמועה ועל אדם כשר אינו חייב לקרוע אלא בין מיתה לקבורה ומל' הרמב"ם ז"ל נראה דדוקא אם הוא עומד בפני המת בין מיתה לקבורה ומהו אדם כשר כתב הרא"ש ז"ל דכל דלא סני שומעני' ולא ביטל מצוה אחת אע"פ שאינו גדול בתורה ולפי מה שנראה מלשון הרמב"ן ז"ל דבעינן דוקא בפניו קשה לי מהא דפריך הש"ס בשבת פ' האורג אהא דתניא הקורע על מתו פטור ואמאי אי אדם כשר הוא חיובי מיחייב ומאי קושיא דילמא איירי שלא בפניו ולדברי הרא"ש ז"ל לא תקשי אמאי לא משני שלא היה בין מיתה לקבורה משום דסתם קריעה בשעת מיתה הוא אבל לדברי הרמב"ן ז"ל וודאי קשה וכן אינו מיושב הא דפריך הכא ואי אדם כשר הוא כו' והנה עיקר ההכרח שהוצרכו לחלק כן הוא משום דלשיטתם אדם כשר הוא מדריגה פחותה מחכם וא"כ ע"כ יש חילוק בין אדם כשר לחכם דאל"כ מאי קמ"ל הברייתא חכם כיון דאפילו על אדם כשר הכל קרוביו. אבל מלשון הנימוק"י נראה דאדם כשר היינו מי שמפורסם בחסידות וא"כ י"ל דעל אדם כשר נמי חייב אפילו ביום שמועה דמעלת חכם לחוד ומעלת כשר לחוד ובאמת לפי דברי הרא"ש ז"ל דכשר הוא כל דלא סני שומעני' א"כ הא דאמרינן לעיל דצריך לקרוע על שניים בפני האבל ומסתמא הוא בפני המת וא"כ בלא"ה צריך לקרוע וגם מסתמא בר ברי' דאמימר לא היה סני שומעני' אלא די"ל דקטן הי' ועיין ברי"ף ורא"ש ז"ל דגרסי בשבת כל המתעצל בהפסדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו מצפון להר געש והיינו משום דיהושע הוא הי' המופלג בחכמה ובחסידות. והרא"ש והרמב"ן ז"ל הקשו ע"ז מהא דאמרינן בירושלמי באינון דהוינן גבי' ואנן לא הוינן גבי' ע"ש מה שתי' וברייתא דאבל רבתי כתבו דשיבוש הוא ולענ"ד נראה דשיטת הירושלמי דבחכם לא מיחייבי אלא אינון דהוין גביה וכדמשמע התם דקאמר הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת שנשרף והיינו הך דאבל רבתי אבל מעובדא דרב ספרא בש"ס דילן לא נראה כן אלא דהכל חייבים בקריעה אבל מה שכתב הרא"ש ז"ל דאפילו בעיר אחרת קורעין לא ידענא הכרח לזה לדברי הרמב"ן ז"ל דבאדם כשר אין קורעין אלא בפניו. וכ' הרא"ש ז"ל עוד דברי הירושלמי כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהם אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דליכא חיובא אלא על חכם וכן כתב דבחכם בעינן עד שיגלה את לבו כמו על רבו והוא צ"ע מנ"ל הא ועי' בכ"מ ובלח"מ ול"נ דלמד כן מהאי דיוקא דמאי איריא חכם אפי' אדם כשר נמי אלא ש"מ דבחכם בעי עד שיגלה את לבו אלא דקשה לפ"ז מש"כ וכבר נהגו ת"ח לקרוע זא"ז טפח ומאי איריא מנהגו הא חיובא נמי איכא מחמת אדם