קרן אורה מועד קטן קצא

אונן אפילו לא חל עליו קבורת המת אלא דלפ"ז קשה קצת מאי קאמר הש"ס ע"כ לא קאמר ר"ג התם דאכתי לא חל עלי' אבילות ולשיטת הרמב"ן ז"ל חל עליו אבילות לדברים אלו תיכף משימות המת. ועוד קשה מ"ש דהותר בשבת לעדן עצמו ומ"ש לענין קדשים דנוהג אנינות בשבת וברגל כמש"כ לעיל וי"ל דקדושת שבת ורגל מהני שלא יאסר בעידונין כהא דילפינן מקרא דלא יוסיף עצב עמה אבל קדשים ומעשר דצריכין לאכול אותן בשמחה בזה אפילו בשבת אין שמחה לפניו ומש"ה אסור באכילת קדשים אפילו בשבת ועפ"ז קשה לי הא דגרסינן הכא בברייתא גבי שבת וחייב בק"ש ותפלה ובתפילין ונהי דנאמר דאתיא כמ"ד שבת זמן תפילין מ"מ אמאי חייב בהם הא תפילין הוי כמו קדשים דמיקרי פאר וצריך להניחם בשמחה וכיון דאונן הוא מעולל באפר קרנו ע"כ נראה דאשגרת לישנא הוא ובברכות פ' מי שמתו לא גרסינן ובתפילין גבי שבת ובהכי ניחא לי מאי דהוי קשיא לי לדעת אלו שסוברין דאונן לא נאסר מצד עצמו בדיני אבל מהא דפריך בירושלמי בפירקין אם ביום שני אינו מניח תפילין איצטריך לאשמעינן מי שמתו מוטל לפניו ומשני איידי דתנא שאר מצות תנא הא ומאי קושיא ודאי דאיצטריך לאשמעינן דבאנינות פטור מתפילין כיון דשאר דברי אבילות לא נאסר בהם ולפי הנ"ל ניחא דלענין תפילין כ"ע מודו דאונן פטור דשערו גדול אז יותר מאחר קבורה והוי כמו קדשים אבל עוד קשיא לי לשיטת הרמב"ן ז"ל מאי קאמר רשב"ג מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן ומה ענין זל"ז איסור דבשר ויין ופטור מכל המצות דטעמא הוא משום דצריך לעסוק בקבורת המת ובזה שפיר יש להקל בשבת כיון דאין מוטל עליו בשבת אבל תשה"מ דאסור הוא מצד עצמו מחמת אנינותו מנ"ל להתיר אלא דבאמת האי מילתא גופא שכ' הראשונים ז"ל בטעם איסור בבשר ויין מפני שמוטל עליו לקוברו ומש"ה התירו בנמסר לכתפים ובמי שתפשו המושל לענ"ד צ"ע ואמאי לא נימא דנאסר בבשר ויין מפני אנינותו וכהא דאמרינן בירושלמי גופא לענין סעודה מפסקת של ט"ב דמש"ה אסור בבשר ויין משום דהוי כמו שמתו מוטל לפניו וכן הא דפטור ממצות ילפינן בירושלמי פ' מי שמתו מקרא דלמען תזכור כו' כל ימי חייך בשעה שאתה עוסק בחיים ולא בשעה שאתה עוסק במתים והא דאמרינן התם הטעם משום כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו היינו לענין דאינו רשאי להחמיר על עצמו אבל לענין פטור הוא פטור אפילו יש לו מי שישא משאו מקרא דלמען תזכור אלא דע"כ מאי פריך התם בירושלמי והתניא פטור מנטילת לולב ומתקיעת שופר ובי"ט לא צריך לישא משאו ומאי קושיא דילמא פטור הוא אבל רשאי להחמיר על עצמו אלא ש"מ דאם יש לו מי שישא משאו חייב בכל המצות ועיקר הפטור הוא משום דטריד בעסקי המת והוי כעוסק במצוה והנה לפי הנראה מדברי הירושלמי דלמ"ד דהטעם הוא מפני כבודו של מת ודאי דפטור גם בשבת וי"ט מן המצות א"כ י"ל דש"ס דילן נמי ס"ל האי טעמא וא"ש לפ"ז מתוך דקאמר ר"ג דכי היכא דאהני קדושת שבת שלא לחוש לכבודו של מת משום דלא יוסיף עצב עמה ה"נ מהני לענין ד' הרשות אלא דאדרבה א"כ לא יתיישב הא דקאמר דת"ק ס"ל יש אבילות בשבת ומנ"ל דהא לענין בשר ויין ולענין מצות ס"ל לת"ק נמי דאין אבילות ולשיטת הרמב"ן ז"ל לעיל ס"ל למ"ד דיש אבילות לכל מילי וא"כ לא מצי אתיא האי מ"ד כת"ק אלא ע"כ צ"ל לפי שיטה זו דאיסור בשר ויין לאו מטעם אבילות הוא וכן הא דפטור מן המצות וא"כ אין ראי' דס"ל לת"ק דאין אבילות מהא דמותר בבשר ויין וחייב בכל המצות ושיטת הירושלמי בזה הוא דלא כסוגיית הש"ס דילן דת"ק ור"ג פליגי בחשה"מ אלא נראה דפליגי בפטור מן המצות דת"ק ס"ל דלא הותר אלא בבשר ויין אבל פטור הוא מן המצות או משום כבודו של מת או משום שצריך להחשיך על התחום ור"ג קאמר מתוך שנתחייב באלו חייבוהו בשאר כל המצות חיי שעה התרת לו חיי עולם לא כ"ש. וכבר כתבתי בחידושי ברכות כי יפלא בעיני על הראשונים ז"ל דרמו אהדדי הא דתניא בש"ס דילן בד' ת"ק וחייב בכל המצות אהא דתני התם פטור מתקיעת שופר ע"ש עכ"פ אחר כל האריכות הנ"ל נראה דפטור דאונן מן המצות לאו פטור מחמת עצמו הוא אלא מפני שהוא עוסק במצוה. ויש לי לדקדק לפ"ז על מה שכ' הרא"ש בסוף תענית לענין אונן במוצאי שבת דפטור בהבדלה אפילו לאחר קבורה ומדמי לה לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ולענ"ד לא דמי דהתם גברא לאו בר חיובא הוא אבל הכא גברא בר חיובא אלא דפטור הוא מחמת עסק מצוה אחרת ולא עדיף אם חל יום ראשון בשבת דצריך להשלים בשני ועי' בתוס' פסחים דף פ' ובתוספ' ריש חגיגה. אך ראה זה אינו מדוקדק קצת מאי דנקט פטורי דתפילין בכלל פטור מכל המצות ובאמת לא דמיין דמן התפילין הוא פטור מחמת אנינות ובכל גווני אפי' נמסר לכתפים כמו לענין קדשים ובשאר מצות הוא חייב אלא דכבר משני לה בירושלמי איידי דתנא הא תנא הא. נחזור לראשונות דלדברי הרמב"ן ז"ל כל דברי אבל כגון רחיצה סיכה ותשה"מ אסורין באונן מה"ת כמו באבל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאונן לא נאסר בשום דבר מד' אבל וע"כ צריך לפרש לשיטתו הא דאמרינן תשה"מ א"ב היינו דלת"ק רשות ולר"ג הוי חיוב וכמש"כ תר"י בשם יש מפרשים וכ"כ הלח"מ ולפ"ז הדק"ל מה שהקשיתי לעיל מאי קאמר מר סבר יש אבילות בשבת הא אפילו למ"ד אין אבילות בשבת מ"מ רשות הוא ואין בו חיוב דהא שמואל ס"ל אין אבילות בשבת ואפ"ה קאמר נת"ר רשות וצ"ל דהשתא ס"ד דלמ"ד אין אבילות בשבת אסור לעשות שום דבר מדברי אבל אפילו דברים שבצינעה. ושמואל אמר הכי נת"ר רשות ודו"ק:

וראיתי בהג"מ ז"ל פ"ה שמביא בשם סמ"ק דבחול המועד ג"כ אינו נוהג אנינות וצ"ל לדבריו ז"ל דדין אנינות לאו מטעם עוסק במצוה הוא דא"כ ודאי לא מסתבר לומר שלא ינהוג אנינות בחוה"מ כיון שהקבורה מוטלת עליו ומה שייך לענין זה אין אנינות בי"ט כיון דלאו מטעם אנינות הוא דפטור ולפ"ז שפיר מדמי לה התם לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ע"ש:

דף כד גמרא יתבו רבנן כו' אבל ששימש כו' חייב מיתה. לכאו' אין ענין הלכה זו לכאן וכש"כ הא דאמר רב פפא אסור איתמר ומשמע דר' יוחנן ומאי קמ"ל ר' יוחנן והלא ברייתא היא לעיל דאבל אסור בתשהמ"ט. ונראה דרבנן קאמרי משמיה דשמואל חייב מיתה אתי למימר בזה דלא תקשי עלי' דשמואל מת"ק דאסר בתשהמ"ט להכי קאמרי דתשהמ"ט חמיר איסורא דחייב מיתה ומודה שמואל בזה דצריך להחמיר אף בשבת ור"פ לא ס"ל הכי להכי קאמר להו אסור איתמר ומשמיה דר' יוחנן ואתא ר"י לאשמעינן דאפילו בשבת אסור כדאמר ר"י דברים שבצינעא נוהג וע' בירושלמי דמייתי התם עובדא דחד תלמיד שמע משמואל הא דאמר נת"ר רשות ועשה כן הלכה למעשה ואיקפיד עליו שמואל ומית והיינו דמייתי הכא מימרא דשמואל וכמש"כ:

שם גמרא אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות ורב אמר אף פריעת הראש רשות כו'. ומשמע דרב מודה נמי בנעילת הסנדל דרשות היא ולא נשאר לחובה כ"א זקיפת המטה וחזרת קרע וא"כ אין נפקותא כלל בהני פירושא שכתב לעיל דמר מפרש דבדברים של פרהסיא פליגי ומר מפרש בדברים שבצינעא כמש"כ התוס' לעיל דהא חזינן הכא דבכל מילי פליגי ובחזקת קרע ובזקיפת המטה אפילו מ"ד יש אבילות בשבת מודה דבשבת מחזיר הקרע וזוקף המטה כמש"כ לעיל בשם הרמב"ן ז"ל דהכי תניא בבריי' והנימוק"י כתב גבי הא דפליגי אי יש אבילות אי לא דפליגי בדברים של פרהסיא כמו נעילת הסנדל ולא הבנתי אמאי קרי לה דברים של פרהסיא הא כ"ע ס"ל דנעילת הסנדל רשות וע"כ היינו משום דהוי דברים שבצינעא וי"ל דס"ל דדברים שבצינעא לא הוי אלא כמו תשמיש ורחיצה שדרכן תמיד בצינעא אבל פריעת הראש ונעילת הסנדל הוי כעין פרהסיא אלא דא"כ מאי קאמר ליה רב יוסף לאביי מהא דאמר ר' יוחנן דברים שבצינעא נוהג דילמא דוקא בדברים שבצינעא ממש אמר דצריך לנהוג אבל בפריעת הראש ונעילת הסנדל מודה דאין אבילות וי"ל דהכי קאמר ליה כיון דאמר ר"י בדברים שבצינעא חייב לנהוג א"כ אפילו בפריעת הראש ונעילת הסנדל ג"כ יש לנהוג כן אע"פ שאינו חובה כ"כ ולפ"ז א"ש הא דקאמר ר"י אע"פ שאמרו אין אבילות בשבת. ולכאורה לענין מאי קאמר ר"י דאין אבילות על חזרת קרע וזקיפת סמטה הא לא איצטריך לאשמעינן דאפילו מ"ד יש אבילות מודה בהא כמש"כ לעיל בשם הרמב"ן ז"ל ובשארי דברים הא לר"י חייב לנהוג אבילות כיון דכולהו הוי דברים שבצינעא ודוחק לומר דקאי אפריעת הראש לחוד וכשמואל אבל לפי הנ"ל ניחא דר' יוחנן לא מחייב אלא בדברים שבצינעא ממש אבל בפריעת הראש ונעילת הסנדל מודה דרשות הוא ואין אבילות וא"ש נמי הא דאמר