קרן אורה מועד קטן קפז

שימצא מנחמין אצלו ועיין בתוס' לעיל ד"ה אפילו בא ממקום קרוב ובמהרש"א ז"ל ובתוס' חולין דף נ' ודו"ק. ועיין בירושלמי דאיתא התם בשלא הראו לו רוב פנים היינו של"ע מנחמין ועיין ק"ע:

שם גמרא על כל המתים כולן רצה ממעט בעסק כו' על אביו ואמו ממעט. מפשט ההלכ' נראה דמיירי תוך ז' דומיא דמדחה מטתו וחליצה וכ' בשם התוס' וכן פי' הנימוק"י דאפי' בדבר האבד קאמר ועיין בכ"מ שתמה ע"ז ומש"כ עוד הנימוק"י דלא אסרו אלא במשא ומתן לא הבנתי והרא"ש ז"ל פי' דקאי ג"כ על עסקא המותרת לו. והכ"מ פירש בדעת הרמב"ם ז"ל דקאי אתוך שלשים דצריך למעט במלאכה וא"כ אין מקום הלכה זו לכאן ולקמן גבי הלכות שאסורים כל ל' הו"ל למיתניי' אבל בירושלמי ובאבל רבתי הגירסא על אביו ואמו מרבה בעסקיו והכוונה להרבות בעסקי המת ולעשות לו כבוד והנוסחא הזו מיושבת מאוד כי זה הוא מענין אחד עם דחיית המטה ולקמן יבואר עוד בזה:

שם גמרא רשב"ג נשיא הוי וכ"ע מחייבי למחלץ קשיא ותיובתא לא הוי כדאיתא באבל רבתי דאם אין ראוי לחלוץ היינו שאין זה לפ"כ אין צריך לחלוץ אפילו על אביו ואמו ומביא התם מעשה בר"ע שמת אביו ולא חלץ ובדברי התוספות גירסת הברייתא דא"ר אינה מיושבת:

שם גמרא על כל המתים כולם כו' על אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו וכ' התוס' דרגל אינו מבטל דבר זה כדאמרי' בירושלמי ר"ש ב"א מנה תלתין יומין כו' וכן פסקו כל הראשונים והנה לגירסת הירושלמי לענין גיהוץ נמי באביו ואמו כל י"ב י"ל כדברי התוס' אבל לפ"מ שפסקו הראשונים בגיהוץ עד שמגיע הרגל או יגערו בו חביריו וכדתנא בא"ר וא"כ מ"ש לענין גיהוץ הרגל מבטל ולענין תספורת אין הרגל מבטל ועוד דמלישנא דהירושלמי משמע דכל שאינו תלוי בז' ול' אין הרגל מפסיק הרי מוכח מזה דה"ה לענין גיהוץ ועוד נראה מדברי הירושלמי דגיהוץ חמיר מתספורת דלא נאמר שם בגיהוץ היתר דיגערו בו חביריו אלא כל י"ב חודש אבל הנוסחא בירושלמי לפנינו ר"ש מנה תמניא יומא כו' ולפ"ז י"ל דאחר ל' הרגל מבטל כמו בגיהוץ ועיין בנימוק"י שכתב כן בשם י"א דאחר שלשים הרגל מפסיק בתספורת. שוב ראיתי בדברי הטור ז"ל דבגיהוץ תרתי בעינן שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו לך לבוש לכבוד הרגל וא"כ ה"ה לענין תספורת נמי אם גערו בו חביריו בשביל כבוד הרגל מותר וכן משמע מד' הרא"ש ז"ל ואדרבה בתספורת שייך גערת חביריו אף קודם הרגל אלא דאכתי קשה לי לשיטת הרא"ש ז"ל לעיל דמותר ללבוש כלים מגוהצים אפילו תוך ז' כשמת לו מת וא"כ אטו לאחר ל' באביו ואמו חמור הוא מתוך ז' בשאר מתים וא"כ אמאי יאסר להסתפר בחוה"מ נהי דאינו מפסיק אבל ברגל גופא אמאי ינהוג אבילות והא דהביאו ראי' מדאמרינן לענין שמחה באביו ואמו עד י"ב חודש ויש בהם כמה רגלים אלמא דאין רגל מבטל ג"כ אינה מוכרחת לענין רגל עצמו ונהי דאינו מבטל לגמרי אבל ברגל גופא למה ינהוג אבילות וצ"ע והרמב"ם ז"ל לא חילק בגיהוץ בין אביו ואמו לשאר קרובים מדלא אמרו כן בש"ס דילן ולקמן יתבאר הטעם שכ' לחלק בהליכה לסחורה בין קרובים לאב ואם וסמך בזה על הירושלמי אע"פ דלא הוזכר בש"ס דילן:

שם גמרא אמר רבב"ח ולשמחת מריעים פירש"י אבל סעודה דשמחה לא יאסור גם לאחר ל' וקשה לי דלא מצינו שום חומרא בשאר קרובים לאחר שלשים ולענ"ד נראה לפרש איפכא דסעודת מריעות הוא דאסור כל שלשים אבל סעודה של שמחת מצוה מותר אפילו בתוך שלשים ופריך עלי' מברייתא דשמחה של מצוה נמי אסור כל ל' וללישנא דאמימר סעודת מריעות דפורענותא קיל ומותר אפילו תוך ל'. שוב ראיתי בריטב"א ז"ל שפי' כן ולפ"ז הי' נראה דהא דאמרינן בירושלמי אם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש מותר היינו כלישנא קמא דרבב"ח דלצורך מצוה מותר אבל למאי דמותבינן עלי' מברייתא דלשמחה נמי אסור תוך ל' אסור בכל מיני שמחה אבל הראב"ד ז"ל כ' דהא דשרינן חבורת מצוה בירושלמי היינו לאחר שלשים באביו ואמו וכן נראה דהיינו מעין הא דאמרינן לענין סחורה עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו דהכוונה דהא מעצמו לא ילך לסחורה אבל אם גערו בו חביריו ואמרו לו לך עמנו מותר לילך עמהם שלא גזרו עליו לישב בדד כל י"ב חדש וכן לענין שמחה לא ילך מעצמו אבל לחבורת מצוה מותר להמנות עמהם והשתא בכל אלו הדינים הכל תלוי בגערת חביריו אלא דלפ"ז יש לדקדק קצת מאי פריך הש"ס עלה דרבב"ח דאמר ולשמחת מריעות מברייתא דתני לשמחה ולמריעות ל' יום דילמא רבב"ח לא קאי אלא אלאחר שלשים באביו ואמו בזה קאמר דלא נאסר אלא בשמחת מריעות אבל בסעודת מצוה מותר אבל בתוך שלשים מודה דאסור אפילו בשמחת של מצוה ולפירש"י ז"ל ניחא אבל לפמש"כ וכפי' הריטב"א ז"ל אין שום הכרח לחלק בסעודת מצוה בין סעודת נישואין לסעודת קידוש החדש ולשון זה חבורת מצוה וקידוש החדש מצינו נמי גבי בן סורר ומורה והתם ודאי גם סעודת חתן בכלל חבורת מצוה ועיין בגמרא שם גבי הא דאמרינן לאתויי תנחומי אבלים ובפי' רש"י שם ודו"ק ודברי התוס' ז"ל בד"ה ולשמחת כו' אינן מדוקדקים קצת בלשונם מש"כ וי"מ ולשמחת מריעות כו' וק"ל:

שם גמרא רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל ונראה מפירש"י ז"ל דמבדיל קמי שפה הוא שקורע למטה מן השפה ולא בתוך השפה אבל מדברי הראשונים ז"ל נראה להיפך דמבדיל קמי שפה היינו שקורע בתוך השפה וכן כתב רש"י ברי"ף ז"ל והכי נראה מסוגיא דהוריות דמבדיל קמי שפה היינו למעלה ואינו מבדיל היינו למטה:

שם גמרא לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד כו' הנה הרמב"ם ז"ל כל אלו הקרעים דתניא בברייתא לקמן לקרע של אביו ואמו לכל דבריהם עד שיגלה את לבו ולהבדיל קמי שפה וכבר תמה עליו הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל מהאי ברייתא דלא השוו אלא לאיחוי בלבד אבל מדברי הירושלמי נראה דצריך להבדיל בהן קמי שפה דהכי איתא התם הרואה את ירושלים מן הצפון חייב לקרוע אית תנוי תני ומוסיף על הקרע נראה דקאי אהא דתניא וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים ופליגי התם כמה שיעור התוס' אבל בשיעור הקרע לא פליגי ולכ"ע בעי טפח וסגי בטפח ובעי התם מהו להבדיל קמי שפה ר"ח בשם רשב"ל ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ויחזק דוד בבגדיו אין אחיזה פחות מטפח ויקרעם מכאן שהוא צריך להבדיל קמי שפה אלמא דצריך להבדיל קמי שפה בכל אלו הקרעים דברייתא לקמן אבל סגי בטפח ונמצא דברי הרמב"ם ז"ל מסתייעין בחדא בהבדלה קמי שפה וקשין בחדא בהא דמצריך בהו עד שיגלה את לבו ואי תיקשי הא רבנן לא דרשו מקרא דצריך להבדיל ור' יהודה הוא דדריש הכי לקמן י"ל דר' יהודה יליף מקרא דאלישע דכל שאינו מבדיל לא מקרע קרע כלל מדכתיב לשניהם מיותר ומש"ה ס"ל דבכל קרובים צריך להבדיל אבל רבנן סברי דכל היכא דלא נאמר אלא קריעה לחוד אין צריך להבדיל ויצא ידי קריעה אבל באלו הקרעים השנוין בברייתא צריך להבדיל משום שנ' ויחזק ויקרעם והא דלא ילפי מיתורא דלשנים דאין זה קרע כלל משום דאיצטריך יתירא דלשנים שלא יתאחו לעולם וכדדרשי' לקמן וכ"ת ר"י מנ"ל דאין מתאחין י"ל דר"י דריש מלשנים דצריך להבדיל ומקרעים שיהי' קרועים ועומדין וכהא דגרסינן בפרק ד' מיתות ולפ"ז א"ש קושיית הלח"מ היכא יליף ר' יהודה דכל שאינו מבדיל לאו קרע מקרא דאלישע הא התם רבו הוי ולפמש"כ ניחא דלשנים מיותר הוא דאי הוי כתב ויאחז כו' ויקרעם נמי הוי שמעינן דצריך להבדיל ולשנים למה לי אלא לאשמעינן דלא הוי קרע כלל אפי' בעלמא ולענין לקרוע ביד ולא בכלי נראה נמי בדברי הרמב"ם ז"ל דלשון המקרא ויחזק בבגדיו משמע ביד מדילפינן מינה אחיזה טפח וכן משמע לישנא דבגדיו לשון רבים דצריך לקרוע את כולן אבל בכל קרובים סגי בעליון כדכתיב גבי איוב ויקרע את מעילו אלא דקרא דדוד קשה הא דכתיב גבי מיתת הילד ויקם ויקרע את בגדיו וי"ל דמילתא יתירתא עבוד בהא וא"כ הי' נראה דקריעה ביד וכל בגדיו ולהבדיל קמי שפה כל הני מילי מקרא ילפינן דגם באלו קרעים השנוים בברייתא צריך לעשות כן אבל לגלות את לבו לא ילפינן מקרא אלא סגי בטפח כדי אחיזה ובאביו ואמו לחוד הוא דבעינן הכי מפני הטעם שאמרו בירושלמי שבטלה ממנו מצות כיבוד וכן לענין קריעה מבחוץ לא השוו לבר מנשיא דכולי עלמא צריכין לקרוע עליו ואצטריך לפרסומי מילתא אבל לכ"ז תיקשי ברייתא דלא השוו כו' אלא לאיחוי בלבד דמשמע בהדיא דלשארי דברים לא השוו אלא דצריך לדקדק מ"ש דלענין איחוי השוו ולשאר