קרן אורה מועד קטן קפה

דפטורי דתפילין ג"כ אינו אלא יום א' ומש"ה פריך מ"ש דלענין תפילין פסק כר' יהושע ולענין כפיית המטה פסק כתנא דידן ומשני דרבא ס"ל מצוה שאני ואי לאו דמיסתפינא הייתי אומר דבר חדש דר"א דאמר קיים כפיית המטה ג' ימים אינו צריך לכפותה אחר הרגל ס"ל דאין הרגל מבטל אלא כפיית המטה לחוד אבל לא שאר גזירות ז' ובעי ג' ימים דווקא משום דלדידי' מצות כפיי' היינו לישן ע"ג הוא כל ג' ימים כמו לענין תפילין וחכמים אומרים אפילו יום א' אפי' שעה אחת היינו לענין כפיית המטה זו ביום אחד ושעה א' משום דס"ל דעיקר חיוב כפיי' היינו לישן ע"ג הוא ביום ראשון לחוד ומש"ה כיון שנהג עיקר גזירה זו קודם הרגל אתי הרגל ומבטל לה ותו אין צריך לכפותה אחר הרגל אבל לענין שאר גזירות מודים חכמים דבעי' ג' ימים. ויתיישב בזה קושיית התוס' לעיל מהא דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ורבא אמר הלכה כתנא דידן דאמר שלשה וכיון דתנן סתמא משמע דאפילו לענין כפיית המטה בעינן ג' ימים ועיין בלשון הברייתא באבל רבתי אלא דא"כ לא שמעינן דלענין שאר גזירות שבעה סגי ביום אחד ושעה אחת דילמא לא פסק הש"ס הכי אלא לענין כפיית המטה עכ"פ זה נראה לומר דחילי' דהרמב"ם ז"ל מהא דברייתא נקט כפיית המטה טפי משאר דברים והיינו משום דעיקר מצוה כפיית המטה הוא ביום ראשון ולהכי כיון שקיים מצוה זו קודם הרגל בטלה ממנו כל גזירות. ועיין בתה"א שכ' בשם הראב"ד ז"ל דלר"א יליף מקצת יום שלישי מויתמו ימי דמשמע שצריך שישלים עליהם יום השלישי ולר' יהושע יליף מכיום ולא כתיב יום משמע שיש עליו תוספת מן השני וצ"ל דאסמכתא הוא דאל"כ יקשה למ"ד אנינות לילה דרבנן הא כתיב כיום מר דמשמע דהאנינות נמשכת גם על יום השני ובזבחים פרק טבול יום אמרינן ומי איכא דלית לי' ואחריתה כיום מר או י"ל דר' יהושע ס"ל כמ"ד אנינות לילה מד"ת מכיום מר דמשמע דבמקצת יום שני שייך ג"כ מרירות ובזה יש ליישב קצת דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבו דאינו אסור אלא ביום ראשון לחוד והיינו משום דאין קי"ל דאנינות לילה דרבנן וע"כ לא דרשינן כיום מר לתוספת יום שני וא"כ אין פטור מתפילין אלא יום ראשון לחוד וכדאמרינן בסוכה פרק הישן ואגב ראיתי לכתוב כאן מה שכ' הרי"ף והרמב"ם ז"ל ברייתא דאבל רבתי הי' מגלח ושמע שמת לו מת הרי זה יגמור וכתב המרדכי הטעם דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה והשתא לפי שיטת התוס' ז"ל דאפילו יום ראשון דרבנן א"ש דהוי לאו דלא תסור אבל לדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דיום ראשון דאורייתא ומשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דאסור ביום ראשון מה"ת ככל דיני אבל כמו התספורת והרחיצה וא"כ אמאי נדחית מפני כבוד הבריות הא לאו של תורה או אפילו עשה אינה נדחית בפני כבוד הבריות וברייתא זו הובאה נמי בירושלמי פ"ק דשבת אבל מדברי הירושלמי אין ראי' דאיכא מ"ד בירושלמי כלאים פ"ט דכבוד הבריות דוחה ל"ת של תורה אבל למסקנת הש"ס דילן דל"ת של תורה אינה נדחית בפני כבוד הבריות קשה אמאי יגמור ודוחק לומר דמיירי ביום שמועה דרבנן ונראה דבאמת אין איסור בגוף התספורת דהא לצורך רפואה מותר ואינו אסור אלא במספר כדי להתקשט והכא כיון דהתחיל להתגלח קודם שמועה ה"ז מותר לגמור דגם בזה אינו מכוין להתקשט אלא דאם לא יגמור ניוול הוא לו ודו"ק והוי כמו רחיצה וסיכה להעביר את הזוהמא דשרי:

שם גמרא בשני חולץ כו' פי' דקמיבעי לי' כיון דבשני צריך לחלוץ לתרווייהו לר' יהושע צריך לחלוץ כל ז' ולר"א הא אסר בשני אפילו נתינה וא"כ נהי דפסק בחליצה כר"א היינו בשאר ימים אבל בשני דלר"א אסור בנתינה די אם נילך לקולא להתיר נתינה אבל חליצה ליכא מאן דאמר שלא יצטרך לחלוץ עכ"פ ומפני זה אמר עולא דחולץ בשני אפילו מאה פעמים ורבא אמר כיון שהניח שוב אינו חולץ אפילו בשני ולא חשיב תרי קולא דסתרן אהדדי כיון דלא תליא הא בהא כלל ושפיר פסקינן בנתינה כר"י ובחליצה כר"א אפילו בשני והא דאמר תניא נמי הכי יהודה בן תימא אומר כו' צ"ל דמיירי נמי בשני אבל לא הבנתי מאי סייעתן הא עולא לא פסק כן דחולץ אלא משום דבין לר"א בין לר"י עכ"פ צריך לחלוץ אבל יהודה בן תימא ע"כ ס"ל כחד מהני תנאי והיינו כר' יהושע דאין אסור בנתינה אלא יום ראשון לחוד והא דאמר חולץ היינו משום דס"ל כר"י גם לענין דצריך לחלוץ בפנים חדשות וא"כ מאי סייעתא מייתי לעולא וצ"ל דיהודה בן תימא לא אמר דחולץ אלא בשני ולאו משום חומרא מטעם אלא ס"ל דיום שני חמור הוא לענין חליצה משאר ימים אלא דלפ"ז אפשר לפרש דגם ר' יהושע דאמר אם באו פ"ח חולץ לא קאי אשני ולא פליגי אר"א בחליצה כלל ועיין בירושלמי נוסחא אחריתי בזה ודו"ק:

דף כב גמרא הלך גדול הבית לבית הקברות מהו כו'. הנה בהלכה זו רבו הפירושים כאשר אבאר בקצרה בעז"ה רש"י ז"ל פי' דמיבעי להו בהא דאמרינן דגדול הבית אם בא ממקום קרוב מונה לעצמו אם הלך לביה"ק מי חשבינן לי' כמאן דהוי בביתו ומונה עמהם או מונה לעצמו כיון דהוא הגדול ופשטינן מהא דאמר ר"י אפילו הלך גדול הבית לביה"ק מונה עמהם והאי אפילו דקאמר היינו לא מיבעי קטן או בינוני מבני המשפחה דוודאי מונה עמהם אלא אפילו גדול שהלך ג"כ מונה עמהם ופריך והתניא מונה לעצמו ומשני הא דאתא בגו תלתא מונה עמהם והא דלא אתא בגו תלתא וכבר הק' התוס' ז"ל ע"ז הא ר' יוחנן פסק לקמן כר"ש דאין חילוק בין תוך ג' לאחר ג' אבל אין זו קושיא כ"כ די"ל דר"ש מודה בגדול הבית דאינו מונה עמהם אלא באתא תוך שלשה וכן פי' הריטב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל וכן הביא בתה"א ז"ל דשיטת הראב"ד ז"ל כן הוא ולשיטה זו באחר שבא ממקום קרוב בעינן דווקא שיהי' גדול הבית שם:

והתוס' כתבו בשם ה"ג דהא דמחלק הש"ס בין אתא גו תלתא או לא היינו אפילו לר"ש ובמקום רחוק ומה שלא פי' דבגדול הבית מודה ר"ש וכשיטת רש"י והראב"ד ז"ל משום דאיהו ס"ל דהא דאמר ר' יוחנן והוא שיש גדול הבית היינו לרבנן אבל לר"ש מונה עמהם אפילו אין שם גדול הבית וכמש"כ התה"א בשמו ז"ל וא"כ ע"כ צריך לפרש הא דאמר ר' יוחנן אפילו הלך כו' מונה עמהם היינו במקום רחוק דאי במקום קרוב מאי קמ"ל הא בלא"ה קיי"ל כר"ש דבין גדול בין קטן מונה עמהם ואפילו בא בז' אבל במקום רחוק שפיר מיבעי לי' בהלך לביה"ק ובאמת מסתבר לומר דבהלך לביה"ק אין חילוק בין מקום קרוב למקום רחוק כיון דהי' עמהם בשעת התחלתן ובזה מחלק הש"ס בין אתא גו תלתא או לא אפילו לר"ש ועיין בתה"א מה שהקשו על שיטה זו ועוד יש לדקדק למה נקט הש"ס הלך גדול כו' מהו אפילו בקטן נמי מיבעי לי' במקום רחוק אי מונה עמהם וצ"ל דלרבותא קאמר הכי וכן ר' יוחנן דקאמר אפילו גדול הבית רבותא קמ"ל. עוד קשה קצת לשיטה זו הא דאמר רב סתמא לבני הצלפיני דאתי בגו תלתא לימני בהדייכו כו' הא אי ביה"ק הוא במקום קרוב אפילו לא אתי גו תלתא מונים עמהם, וגם לשיטת רש"י ושיטת הראב"ד ז"ל שכתבו דחוק קצת לפרש הא דאמר להו רב כו' היינו דווקא בגדול הבית ע"כ פירשו בזה עוד שיטה אחרת והיא נחלקת לב' פנים הא' הוא מש"כ הרמב"ן ז"ל בתה"א בשם ר"ח והתוס' ז"ל דמיבעי לי' הכי הלך גדול הבית לביה"ק מהו דכי אמרינן אם אין גדול הבית מונה לעצמו היינו באין שם גדול בבית והכא ממקום קרוב הוא הגדול אבל היכא דגדול הולך לביה"ק כי בא אחר ממקום קרוב מונה עמהם כיון דהגדול שייך נמי באבילות וידע בה או דילמא גם זה חשיב אין גדול בבית ומסיק דכי אתא גדול הבית בגו תלתא מונה עמהם הגדול וגם האורח שבא ממקום קרוב ואי לא אתא הגדול גו תלתא גם האורח מונה לעצמו כיון דהגדול מונה לעצמו ולפ"ז הא דאמרינן הא דאתא בגו תלתא כו' קאי דווקא על גדול הבית דעל אחר הבא אין נ"מ אימת בא דאם בא הגדול לאחר ג' אפילו בא האחר בתוך ג' מונה לעצמו כיון דהגדול מונה לעצמו ואם בא הגדול תוך ג' אפילו בא האחר לאחר ג' מונה עמהם כיון דגם הגדול מונה עמהם והרי יש גדול הבית בבית וא"כ לכאורה גם לשיטה זו דחוק לפרש הא דאמר רב לבני הצלפוני דקאי אגדול הבית אלא דהרמב"ן ז"ל כתב שם לשיטה זו דלאו דווקא גדול הבית דאפילו קטן שהלך לביה"ק יש חילוק בין אתיא גו תלתא אי לא ואין חילוק בין בית הקברות רחוק או קרוב והוא דבר חידוש דלענין קטן הלך לביה"ק גריעותא היא דאינו מונה עמהם אלא באתא גו תלתא והיכא דבא ממקום קרוב סתם אפילו בז' מונה עמהם ומה שהכריחם לזה הוא לישנא דרב דאמר דאתא בגו תלתא לימנו בהדייכו משמע דכל דאתיא אפילו קטן ומה שהוצרכו לפרש דמיבעי לי' נמי על אחר שבא ממקום קרוב דאל"ה למה נקט