קרן אורה מועד קטן קפד

ודעת התוס' והרא"ש לא כתב אלא כשם יש אומרים וא"כ אמאי כתב בסי' שצ"ז דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אינו מתאבל הא לדעת הגאונים דאבילות דאורייתא אזלינן בספק לחומרא והמרדכי יליף הא דשנים אומרים כו' מהא דבכורות דמקילינן בספיקא ולפי דברי הרמב"ן ז"ל לאו מטעם ספיקא הוא דמקילינן התם אלא בס' אזלי' לחומרא והתם משום דבעינן בן קיימא ודאי וכן ק' הא דכ' בסי' שע"ד ס' בן ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון מתאבל עליו משמע דוקא בכה"ג אבל לא בשאר ס' ולשיטת הגאונים ז"ל בכל ס' אזלינן לחומרא וי"ל כיון דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל מש"ה הקיל בזה לענין ספק אבל בעיקר סברת הרמב"ן ז"ל שכתב דגזיה"כ הוא בין לענין טומאה בין לענין אבילות דלא אזלינן בתר רובא בנפל ובעינן דווקא שידע בבירור שהוא בן קיימא לענ"ד לא משמע כן מהא דאמרי' בשבת פ' ר"א דמילה לא ס"ל הא דאמר רב יהודה הלכה כרשב"ג משמע דלרבנן חייב להתאבל אפילו לא קים לי' שכלו לו חדשיו משום דאזלינן בתר רובא ובן קיימא נולד ולסברת הרמב"ן ז"ל מנ"ל דרבנן ורשב"ג פליגי בהא דילמא לכ"ע אינו מתאבל משום דלא אזלי' בתר רובא לענין זה דאין לבו דוה עליו וכן משמע בנדה פרק יוצא דופן דלרבנן לא בעינן קים לי' שכלו לו חדשיו וכש"כ לפמש"כ במ"א דהא דאמר רשב"ג לא שהה ל' יום ספיקא הוי אין זה אלא מדרבנן אבל מה"ת אזלינן בתר רובא וכיון דלרשב"ג לא אזלינן בתר רובא ה"ה לרבנן לא ניזל בתר רובא אלא וודאי ברור דמטעם ספק הוא דמקילינן לרשב"ג והשתא לרבנן ליכא ספיקא כיון דאזלינן בתר רובא. והנה אחר כל הנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל מה שנראה מדבריו ז"ל דבין אונן לאכילת קדשים אינו נוהג אלא באלו שחייב להתאבל עליהם כמש"כ בה' מע"ש ובאלו כהן מטמא להם אבל אלו שאין כהן מטמא להם אין בו אנינות ואבילות מה"ת כמו שמבואר לעיל באורך א"כ קשה לי מדוע יצא מן הכלל הרוגי ב"ד דאין מתאבלין עליהם אבל אוננין כדתנן בפ' נגמר הדין. והנה לפי לשון המשנה שאין אנינות אלא בלב הי' נראה לומר דמש"ה אין מתאבלין שלא יהי' נראה כאלו הקרובים מתרעמים על הב"ד על הריגתם ומש"ה אנינות שאינה אלא בלב ואינו ניכר חייבים לנהוג אנינות אבל שם בגמרא משמע דמש"ה אין מתאבלין משום דלא הוי להו כפרה עד דחזי צערא דקיברא פורתא ואבילות מתחלי בשעת סתימות הגולל וכיון דאידחי אידחי אלמא דהטעם הוא משום דהוי בכלל אין עושין מעשה עמיו ואינו מטמא להם ואין מתאבלין עליהם וא"כ למה מתחייבו להתאונן עליהם והנימוק"י כ' בפ' נגמר הדין דמש"ה אין מתאבלין שיהא הבזיון כפרה להם אבל באנינות אינו ניכר הבזיון אבל לדעת הרמב"ן ז"ל דאבילות מה"ת ע"כ הא דאין מתאבלין משום דלאו עושין מעשה עמיו כמו לענין טומאה וה"ה דאנינות ליכא כמו בפורשין מדרכי הציבור ומאבד עצמו לדעת דאין בהן לא אנינות ולא אבילות אלא דיש לחלק בין פורש מדרכי צבור להרוגי ב"ד. ועיין בש"ך סי' שמ"ב. ומ"מ נראה דלדברי הרמב"ם ז"ל אנינות זו לאו דאורייתא הוא וכ"ז הארכתי לשיטת הגאונים ז"ל אבל כבר כתבתי מה שנלענ"ד בימים אלו של אבל וימים של משתה בסוגיא דאין מערבין שמחה בשמחה דכעין של תורה הם ולא מתורת מצוה אלא מתורת מנהג אשר נהגו בזה מעולם והיינו הך דאמרינן בירושלמי כתובות דמשה תיקן להם לישראל ז' ימי אבילות וז' ימי משתה ומימות משה נהגו כן והוא כעין של תורה ומש"ה הלכה כדברי המיקל באבל כיון דשרשו הוא מחמת מנהג לבד ודו"ק:

ועל שניים שלהם תניא באבל רבתי דמתאבל ואונן עליהם ויש ללמוד מכאן דלא כשיטת ר"ת ז"ל שכ' דכל שאינו מוטל עליו לקוברו אינו אסור בבשר ויין דהא שניים ודאי אין מוטל עליו ואפ"ה אונן עליהם וי"ל דכי היכא דנוהג אבילות עמו ה"נ נוהג עמו אנינות ואם נאמר דיש לשניים דין אונן גם לאכילת קדשים ומעשר שני קשה לכאורה על מה שכ' הראשונים ז"ל דהאבל יכול למחול וכמו שנהגו עכשיו דזה לא שייך לענין אכילת קדשים ואם אסור באכילת קדשים אלמא דלאו מפני כבודו של אבל הוא אלא די"ל דהא דתניא אנינות בשניים היינו לת"ק דאמר דמתאבל אפילו אין עמו בבית והיינו משום דחל אבילות גם עליו בכל מקום שהוא אבל למאי דקי"ל כחכמים דאינו נוהג אלא עמו בבית אין זה אלא משום כבודו של אבל ויכול למחול ונראה לפ"ז דהא דתניא לקמן לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו היינו לחכמים דאמרי דאינו נוהג אבילות אלא מפני כבודה אבל לת"ק דהוא עצמו מחוייב להתאבל אין חילוק בין חמיו וחמותו לשאר שניים שלה והא דפריך הש"ס חכמים היינו ת"ק ולא משני דשאר שניים באשתו איכא בינייהו משום דאין זה במשמעות דברי חכמים דהם נמי אמרי כל שמתאבל עליו מתאבל עמו ולא מחלקינן לחכמים בין חמיו וחמותו לשאר שניים אלא לבתר דאמרינן דלחכמים אינו נוהג אבילות אלא מפני כבוד המתאבל ועוד נראה דכל הקולות שכ' הראשונים היינו בשניי' של קידושין או אחיו מאביו שמת אבל על אחיו מאמו שכ' דאינו נוהג אבילות עמו היינו דווקא לד' חכמים אבל לת"ק מתאבל בכולן אבל התוס' בד"ה על שניים שלהם כתבו נמי אליבי' דת"ק דיש להסתפק באחיהם ונשותיהם וכוונתם ג"כ על אחים שאין להם עמו שום קורבה וכנ"ל ועיין ריטב"א ז"ל מש"כ בזה:

דף כא גמרא אלא מעתה ועמד ואמר כו' עיין תוס' והרמב"ן ז"ל פי' דהיכא דכ' רחמנא ועמד לא בעינן עמידה אלא לכתחילה וגבי חליצה נמי בעינן עמידה לכתחילה מה"ת אבל היכא דכתיב ויעמוד משמע לעיכובא והא דאמר לי' רב אשי לאמימר קריעה מעומד מנ"ל היינו לעיכובא וקשה לי על פירושו ז"ל כיון דמצינו האי לישנא במילתא יתירא כדפריך הש"ס על קרא דאיוב וא"כ נהי דמקרא דדוד מוכח דבעינן קריעה מעומד דבלא הכרח לא אמרינן מילתא יתירא הוא דעמד מ"מ מנ"ל דמעכב ועוד צ"ע בזה לענין ישיבת הדיינים דילפינן מקרא דוישב משה ואפ"ה אפי' מעומד דינן דין כמבואר בדברי הרא"ש ז"ל בפ' שבועות העדות וכן לענין עדות עמידה לא מעכבא ואין כאן מקומו בזה ועיין בב"י סי' ש"מ שכ' בשם הרי"ף ז"ל שכ' דהא דתניא קורע על חמיו וחמותו היינו לכבוד אשתו אבל על שאר שניים אין צריך לקרוע ומש"ה השמיט עובדא דאמימר ולא מצאתי בדברי הרי"ף ז"ל האי לישנא וגם בברייתא לא נשנית האי לישנא לקרוע על חמיו וחמותו ואין לחלק ועיין לקמן ד' ק"ו ע"ב:

שם תוס' בד"ה ואסור לקרות בתורה כו' עיין מש"נ על דבריהם ז"ל בחי' סוף תענית. עיין בהג"ה המתחלת אסור לכבס בגדים תוך ז' כו' ועיין בב"י מש"נ על ד' הג"ה זו:

שם גמרא מ"ט דר"א דכתיב ויתמו ימי בכי וכתבו התוס' ז"ל דמקצת יום שלישי הוא מדרבנן דקרא לא כתיב אלא ב' ימים ומשמע קצת מד' דבב' ימים הראשונים מה"ת פטור מתפילין וזה אינו דליכא למ"ד דב' ימי אבל מה"ת אלא מקרא מייתי דימי הבכי הם שני ימים ומינה ילפינן דאז הוא מעולל בעפר ע"כ פטרוהו חכמים מתפילין והא דאסרוהו במקצת יום שלישי היינו נמי משום דג' שלימים לבכי וכדאמרינן בירושלמי אלא כיון דלא מצינו יום שלישי בתורה לא פטרוהו מתפילין אלא מקצתו אבל ב' ימים הראשונים דכתיבי בתורה פטור הוא בהם לגמרי ור' יהושע ס"ל דלא ילפינן ממשה לפוטרו כל היום דשאני אבלי' דמשה ומ"מ ילפינן מיני' לפוטרו במקצתו והנה מהא דפריך הש"ס מ"ט דר' יהושע נראה קצת דלא כשיטת הגאונים ז"ל דיום ראשון של אבל דאורייתא דא"כ מאי קבעי מ"ט דר' יהושע וכי לא ידע דיום ראשון חלוק הוא משאר ימים דהוא מה"ת ושאר ימים מדרבנן אלא די"ל כיון דפטורא דתפילין אפילו ביום א' אינה אלא מדרבנן משום דמעולל בעפר א"כ מ"ט לא יליף מימי בכי דמשה דמשמע דב' ימים הוא מעולל בעפר להכי קאמר דיליף מקרא דאחריתה כיום מר אלמא דליכא מרירות אלא חד יומא והרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו סתמא דאינו פטור מתפילין אלא יום ראשון וכדאיתא בש"ס בסוכה ועיין בדברי הרא"ש ז"ל וכתב עוד הרמב"ם ז"ל דביום ראשון לחוד צריך לישן על מטה כפוי' ותמהו עליו מנין לו לחלק כן לענין כפיית המטה והי' נראה לי למצוא סעד לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דפריך הש"ס לקמן אהא דפסק רבא כר' יהושע דאינו אסור אלא יום ראשון מהא דאמר לעיל הלכה כתנא דידן לענין ג' ימים קודם לרגל וכי לא ידע דלכ"ע ג' ימים הראשונים חמורים משאר הימים לענין מלאכה ולענין שאילת שלום ואפילו ר' יהושע מודה בזה וע"כ עיקר הקושיא הוא מדפסק לענין כפיית המטה דפליגי בזה בברייתא לעיל דר"א אמר דווקא אם קיים כפיית המטה ג' ימים קודם הרגל אין צריך לכפותה אחר הרגל וחכ"א אפילו יום א' ושעה אחד והיינו דר"א לטעמי' הכא גבי תפילין דבעינן ג' ימים ורבנן היינו ר' יהושע לטעמייהו