קרן אורה מועד קטן קפג

על שניים שלהם אונן ומתאבל אלא דיש לדקדק לדעת הרמב"ם ז"ל דעיקר האנינות והאבילות הוא באלו שהותר לכהן ליטמא לו והרי כה"ג דאסור ליטמא לקרוביו ואפ"ה יש לו דין אונן מה"ת לענין אכילת קדשים וכדתנן כה"ג מקריב ואינו אוכל ולזה י"ל דהא דאין כה"ג מטמא לקרוביו היינו משום קדושה יתירה דאית בי' אבל לענין אנינות ואבילות הרי הוא ככל אדם אבל אכתי קשה לפי מאי דכתב הרמב"ם ז"ל דהא דהותר ליטמא לאשתו לאו משום קורבא הוא אלא משום דעשאוהו כמת מצוה וא"כ אבילות ואנינות דידה לאו מה"ת הוא ובפ' הי' קורא לא משמע כן גבי הא דר"ג רחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו ואמרינן בגמרא משום דקסבר אנינות לילה דרבנן ותיפוק לי' דבלא"ה אנינות אשתו מדרבנן הוא וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא דאבילות זו מדבריה' היא והנה כבר עמדו נושאי כליו ז"ל על דבריו בזה שכ' דטומאת אשתו היא מדברי סופרים והוא נגד דרשא דכי אם לשארו הקרוב אליו שאמרו זו אשתו והכ"מ ז"ל כ' דהא דכ' הרמב"ם ז"ל מד"ס היינו כשיטתו בכמה מקומות דכל שאינו מפורש בתורה נקראין ד"ס וכן הא דכתב דאבילות מדבריהם היינו נמי מד"ס אבל של תורה הם ולא משמע כן ממה שכ' אחר זה וכן על אחיו ואחותו מאמו וכי היכי דהני מדבריהם ממש ה"נ אשה על בעלה או בעל על אשתו מדבריהם ממש ועיין בלח"מ ז"ל מש"כ על דברי הרמב"ם ז"ל והוא ז"ל בעצמו כתב על דבריו שדחוקים המה והקרבן אהרן ז"ל בפ' אמור האריך לקיים שיטת הכ"מ דאבילות וטומאה ד"ת הם אלא שאינן מפורשין בתורה וכבר כתבתי דלא משמע כן ע"כ הי' נראה דהרמב"ם ז"ל הוציא דבריו מהא דאמרינן ביבמות פרק האשה רבה דמטמא הוא לאשתו קטנה משום דהוי כמת מצוה ולא מסתבר לי' לומר דמדרבנן הוא דאיך נתנו ב"ד לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ועיין תוס' שם ומש"ה מפרש לה דהכי קאמרינן דהא דהתירה התורה ליטמא לאשתו לאו משום קורבה אלא משום דהוי כמת מצוה וא"כ ה"ה קטנה והא דממעטינן אשתו פסולה היינו משום דבעמוד והוציא קאי ולפ"ז לענין אנינות ואבילות לא שמעינן לה מה"ת אלא מדרבנן בעלמא הוא ומהא דברכות עיין תוס' שם וע"פ דבריהם יש ליישב קצת אלא דאכתי תיקשי הא דרמינן בזבחים מהא דיוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ שטמאוהו בע"כ אהא דדרשינן קרא דלאחותו הוא דאינו מטמא במי שהלך לשחוט את פסחו אלמא דאסור ליטמא לקרוביו להבטל מעשיית פסח ולדברי הרמב"ם ז"ל מאי קושיא אשתו שאני דכמת מצוה היא ולמת מצוה שרי לטמויי אפילו הולך לשחוט את פסחו וי"ל דקושטא הוא דמשני דאחיו שטמאוהו בע"כ ס"ל דלכל הקרובים חובה הוא כדאיתא באבל רבתי אמרו לו אינה רשות אלא חובה אלא דאכתי אינו מיושב מאי דקאמר הא ר"ע קתני לה דילמא בקרובים אפילו לר"ע אין עשה דידהו דוחה פסח אבל באשתו כמעשה דיוסף הכהן שפיר טמאוהו משום דהוי כמת מצוה ועדיין צ"ע ליישב דבריו ז"ל על בוריין אבל עכ"פ הא אמינא מילתא דמסתברא דלשיטת הרמב"ם ז"ל האנינות והאבילות על אשתו אינן אלא מדרבנן וצריך עוד לדקדק עוד באחותו אנוסה ומפותה דאינו מיטמא לה מה דינה לענין אנינות ואבילות. ולכאורה נראה דגם אנינות ואבילות אין לה ד"ת וכמו אחותו הנשואה דהיא מהנך דהוסיפו עליהם וכ"כ הנימוק"י ז"ל דאנוסה ומפותה בכלל ההוספה היא אבל קצת יש לדון בזה דאין ילפינן אנינות מטומאה דכל אלו שהתירה התורה לכהן לטמאות לו מפני הקורבה באלו שייך ג"כ אנינות ואבילות והשתא נהי דגזירת הכתוב הוא לענין אחותו אנוסה ומפותה או ארוסה ונשואה דאין אחי' מטמא לה אבל מ"מ הקורבה לענין אנינות לא נתפרדה ונוהג עלי' אנינות ואבילות מה"ת כמו בכה"ג דאינו מטמא לקרוביו ואפ"ה הוא אונן ומתאבל עליהם וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאחותו נשואה מאביו מתאבל עלי' ד"ת ותמה עליו הרמב"ן ז"ל בתה"א ולפי הנ"ל מילתא דמסתבר הוא ולפ"ז צ"ל דמהנך דהוסיפו עליהם איכא נמי של תורה ובאשתו פסולה פסק בטור וש"ע דאין מתאבל עלי' ובאבל רבתי תניא אלמנה לכה"ג אונן ומתאבל ולא מיטמא אלמא דאיכא אבילות באשתו פסולה ועיין בב"י בבדה"ב שהביא בשם א"ח דדווקא באמרו לה מת בעלך הוא דאין מטמא ואינו מתאבל אבל אם נשא אשה פסולה מתאבל ומטמא והוא תמוה דלענין טומאה ודאי אין חילוק כיון דפסולה היא לו אינו מטמא לה כדכתיב לא יטמא בעל בעמיו אבל לענין אבילות אפשר לחלק כדברי הא"ח וא"ש הא דאבל רבתי והא דתני אינו מטמא גבי אלמנה לכה"ג משום טומאה לא איצטריך דהא כה"ג אינו מטמא לקרובים אלא אגב גרושה וחלוצה לכהן הדיוט תני לה הן אמת דלפי מש"נ מדברי הרמב"ם דהיתר טומאת אשתו הוא משום דעשאוהו כמת מצוה וא"כ הי' מקום לומר דגם לכה"ג הותרה אבל חלילה לומר כן כי שיטה זו צ"ע גדול ומהא דילפינן מקראי דיחזקאל כמה דיני אבל ג"כ לא משמע כשיטה זו דאבילות אשתו אינה אלא מדרבנן וגם על עיקר הדברים שכ' דכיון דהותר טומאתה הוא משום דעשאוהו כמת מצוה זה לא שייך אלא לענין טומאה אבל לא לענין אנינות יש להשיב ע"ז מהא שכ' הרמב"ם ז"ל לענין נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים משום דעשאוהו כמת מצוה וכן הכל אוננין עליו אלמא דמטעם זה דעשאוהו כמת מצוה נוהג גם אנינות וה"נ לענין אשתו אלא די"ל דאנינות דנשיא ג"כ מדרבנן הוא וכן כתב המשל"מ ז"ל בפ"ג מה' אבל ודעת הרמב"ן ז"ל בתה"א דליכא אנינות ואבילות כלל בנשיא וכן כ' הטור והיינו מהאי טעמא דלענין טומאה עשאוהו כמת מצוה אבל לא לענין אנינות ואבילות וצ"ע ליישב לדבריהם הא דאמרינן בירושלמי חגיגה דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין. ובפסחים אמרינן בפ' אלו דברים גבי סכין שנמצא בי"ד דשוחט בה מיד וקופיץ מטבילה דמיירי כגון שהי' נשיא גוסס בי"ג דסכין הוא מטביל בי"ג משום דחד ספיקא הוא שמא ימות ויעשה בטומאה או שמא לא ימות לחד ספיקא לא חייש ומטבילה והשתא אי נימא דכל ישראל אוננין עליו הא בסכין נמי איכא תרי ספיקי שמא ימות נשיא קודם חצות וידחו כולם לפסח שני כדין אונן קודם חצות וי"ל דכולהו חד ספיקא הוא שמא ימות הנשיא ולא יצטרך להטביל ועוד דלפי מש"כ דאנינות זו דרבנן הוא בפסח לא העמידו דבריהם והנה אחר כל הנ"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל יש לדקדק עוד מ"ש דאבילות יום ראשון דהוא מה"ת שמחת הרגל דוחה אותה ודין אנינות לענין אכילת קדשים ומעשר אינה נדחית בפני הרגל כדמוכח בכמה דוכתי גבי הא דאונן טובל ואוכל פסחו לערב משום דאנינות לילה דרבנן אבל אי הוי דאורייתא הי' אסור באכילת פסחים ועיין במשל"מ ז"ל שם שכ' להוכיח דאנינות דאכילת קדשים נוהגת אפילו בשבת ורגל ואמאי לא נימא נמי האי סברא גופא דאתי עשה דרבים כמו מצות פסח וידחה עשה דיחיד היינו האנינות כדאמרינן לענין אבילות וי"ל דלא דחי עשה דרבים אלא אבילות ואין צריך לנהוג אבל מפני שמחת י"ט אבל לענין אנינות באכילת קדשים או לשלוח קרבנו דבעינן שמחת הלב כדדרשינן בזמן שהוא שלם זה אינו נדחה מפני הרגל ועיין בתה"א בענין אנינות מה שכתב בזה. והראשונים ז"ל הביאו ראי' דאבילות דרבנן מהא דאמרינן בבכורות הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו דמי וספק נפל הוא ואין מתאבל עליו אלמא דספיקא לקולא משום דבדרבנן הקילו ולפ"ז לענין אנינות אזלינן לחומרא ואסור באכילת קדשים כיון דמה"ת ולפ"ז קשה קצת מה שהקשו התוס' בכמה מקומות מהא דתנא באבל רבתי הספיקות אוננין ומתאבלין עליהם אלמא דספיקא לחומרא ותי' דהתם מיירי בספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון דאחד מהן וודאי אביו הוא ולפי הנ"ל קשה לומר כן כיון דאוננין ומתאבלין מיתניי' בהדי הדדי משמע דדמיין להדדי וכי היכא דבאנינות בכל ספיקות אזלינן לחומרא ה"נ לענין אבילות הן אמת דבמשנה פ' נושאין על האנוסה לא תנן אלא הן אוננין עליו והוא אונן עליהם אבל אבילות לא קתני משמע דבאבילות ספיקי לקולא אלא דיקשה מהא דאבל רבתי ולכל הפחות מיירי בבן ט' כו' ולפ"ז מש"כ הב"י בשם הי"א דגם בזה אין צריך להתאבל אלא האחרון משום דבביתו נולד א"ש דמש"ה תנן במתני' אנינות דווקא אבל הרמב"ן ז"ל כתב לסייע לדברי הגאונים ז"ל דיום ראשון דאורייתא מהא דאבל רבתי הספיקות כו' והא דבכורות דמת ביום ל' אין מתאבל עליהם לאו משום דספיקא לקולא אלא דכל שלא הוברר הדבר שהוא בן קיימא אין לבו דוה עליו והביא ראי' לזה מהא דממעטינן בת"כ נפלים מטומאת כהנים והיינו נמי למימר דלא אזלינן בזה בתר רובא כלל ומה אביו ואמו ודאי בני קיימא כו' ע"ש ולפי דבריו ז"ל אין בזה אנינות ג"כ לענין אכילת קדשים כיון דלאו מטעם ספיקא הוא ולשיטתו בשאר ספיקות אזלינן לחומרא באבילות וכברייתא דאבל רבתי הספיקות וא"כ קשה קצת על הש"ע שכ' בסי' שצ"ח דאבילות יום ראשון דאורייתא