קרן אורה מועד קטן קפא

בפ"י מה' אבל הלכה ח' הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבילות כלל ואינו נוהג אבילות ברגל אלא לאחר הרגל מתחיל למנות ז' ונוהג בהן כל דברי אבילות ומונה ל' מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים בכל גזירות ל' עכ"ל מזה משמע דבשאר השלשים נוהג כל דין ל' אבל לא ברגל וכן משמע מלשונו ז"ל שכתב ולא חל עליו אבילות כלל והשתא ע"כ צריך לפרש אליבי' דנהגא מצות שלשים ברגל היינו מחמת הרגל ולא מחמת אבילות וא"כ קשיא לדידי' בקברו בששי ערב הרגל אמאי לא יגלח במועד דהא ליכא איסורא לא מחמת אבל ולא מחמת הרגל ומהא דחתן גופא נראה לדברי הרמב"ם ז"ל דברגל לא חל עליו אבל גם לענין מצות שלשים דהא לענין דברים שבצינעא רגל עדיף מחתן דבחתן נוהג דברים שבצינעא וברגל אינו נוהג כלל ואיך אפשר לומר דלענין מצות שלשים חתן עדיף מרגל אלא ודאי גם שלשים לא נהגא ברגל וקשיא כנ"ל. והנה באמת יש נוסחא ישנה בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' י"ט דאבל שחל שביעי שלו בי"ט מותר לגלח ועיין בכ"מ בשם מהרי"ק ז"ל שהביא בשם ספר בית מועד ליישב דבריו ז"ל כנ"ל ומהרי"ק ז"ל כתב לי' לרבינו משה לומר כן דהוא נגד הש"ס והה"מ כתב להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' אבל שכ' בחל ששי ערב הרגל כו' ואינו מותר לרחוץ ולסוך עד שיכנס י"ט ולאחר י"ט משלים שלשים מיום המיתה ואסור בהן בכל חמשה דברים ובכלל החמשה דברים הוא התספורת ולא הבנתי הוכחה זו דאסור בכל חמשה דברים אלאחר י"ט קאי ובאמת ד' הנוסחא הישנה היו נכונים בטעמן לולי דברי הש"ס לעיל בסוגיא דהכהן והאבל דלא אמרה כן וכן יקשה על דברי הרא"ש ז"ל במה שכ' ליישב מה ששמיני עצרת אינו מבטלת גזירת שלשים לגמרי כיון דרגל בפ"ע הוא וכ' משום דלא נהיג מצות שלשים כלל אע"ג דגיהוץ ותספורת אסורים במועד מ"מ מטעם אבילות מיהא לא נאסר ומכאן כ' הטור ז"ל בדעתו דבאמת מותר בדברים שמותרים מחמת הרגל כגון ללבוש בגדים מגוהצים והשתא אמאי נאסר בגיהוץ ותספורת מחמת המועד הא אנוס היא כיון דקבר את מתו קודם הרגל ולולי דברי הטור ז"ל הי' נראה לומר בדברי הרא"ש ז"ל שהוא מסכים לדעת הרמב"ן ז"ל ומש"כ דמטעם אבילות לא נאסר היינו דאי לאו דרוב דברים אסורין מחמת הרגל לא היו אסורין מחמת אבל ולא נאסרו מחמת אבל אלא משום דרוב דברים אסורין בלא"ה משום רגל ומש"ה נאסרו בכולן משום אבל וכמש"כ הרמב"ן ז"ל אלא דגם על דבריו ז"ל יש לדקדק דהא בנקבר קודם הרגל אין שום דבר שיאסר מחמת הרגל כיון דאנוס הוא וא"כ אמאי אסרוהו משום אבל ע"כ הנכון בזה כמש"כ לעיל דדין שלשים אין נדחה מפני הרגל אלא דיקשה לפ"ז קושיית הרא"ש ז"ל אמאי לא יבטל שמיני גזירת ל' לגמרי ונראה ליישב דנהי דרגל בפ"ע הוא מ"מ לא עדיף הוא מרגל שלפניו היינו סוכות וכיון דגזירת שלשים לא נדחה מפני סוכות תו לא נדחית גם מפני שמיני של חג כיון דלא נתחדש עליו דבר דשמחת הרגל הי' עליו גם בסוכות וימות החול לא הפסיקו בינתיים ולקמן יבואר עוד אי"ה אבל בדעת הרמב"ם ז"ל עדיין אני נבוך דקשה לומר דלענין דברים שבצינעא רגל עדיף ולענין מצות שלשים חתן עדיף אם לא שנאמר דעיקר שמחת חתן הם דיני שלשים כמו לשמוח עם ריעיו ולהסתפר ולגהץ כמש"נ מלך ביפיו כו' וכמש"כ הרמב"ן ז"ל ומש"ה לא נאסר בהם ואין עולין למנין ל' והיכא דנוהג תחילה ימי אבילות ואח"כ ז' ימי המשתה יש להסתפק אי עולין לו ז' ימי המשתה למנין ל' או לא כיון דלא נהיג בהו מצות שלשים ולא מצאתי דין זה כעת מבואר בפוסקים ומהא דאין ימי המשתה מבטלין גזירת ל' לגמרי ג"כ קצת ראי' דרגל עדיף וכדברי הרמב"ם ז"ל ועיין בט"ז בסי' שצ"ט מש"כ שם בשם תשובות מ"ב היכא דאירעו לו שמחת חתן עם שמחת הרגל יחד ומה שהשיג עליו ודו"ק ועיין בתה"א להרמב"ן ז"ל שהק' ג"כ קושיית הרא"ש ז"ל דשמיני יבטל גזירת ל' ותי' כמש"כ הרא"ש ז"ל וצריך לפרש דבריו ז"ל כמש"כ לעיל ועיין בט"ז סי' הנ"ל ובלח"מ ז"ל:

דף כ תוס' בד"ה ג' ימים אחרונים כו' פי' בתוס' דה"ה דמלאכתו נעשית ע"י אחרים עכ"ל מדבריהם אלו נראה דהא דמלאכתו נעשית ע"י אחרים קולא היא כיון דכבר נהיג קצת ז' ברגל והוא נגד דבריהם לעיל בד"ה ומלאכתו נעשית שהקשו מהא דתניא לעיל בתוך ביתו אסור ותי' דמיירי הכא בדבר האבד אלמא דלא שני להו בין אלו הז' שהוא נוהג אחר הרגל לכל ז' אבל הריטב"א ז"ל כ' דנעשית ע"י אחרים אפילו אינו דבר האבד וכן נראה דאל"ה אלא דווקא דבר האבד מאי איריא דתני לה הכא בקברו ברגל בכל ז' נמי דינא הכי דדבר האבד מותר לעשות ע"י אחרים אלא ודאי מיירי אפילו בדבר שאינו אבד ומשמע דאפילו בביתו מותר דאי בבתיהם בלא"ה מותר וכדתניא בברייתא היתה מלאכתו ביד אחרים בבתיהם מותר אבל הב"י כתב בשם רבינו ירוחם ז"ל דנעשית ע"י אחרים דווקא בבתיהם וכ"כ בש"ע ומשמע דבביתו אסורין לעשות וצ"ל דהא דתניא לעיל בבתיהם מותר היינו דווקא אם קבלו המלאכה קודם האבל אבל לתת להם בתוך האבל אסור והכא מותר ליתן להם מלאכתו אפילו בימי אבלו שיעשו אותה בבתיהם אבל בביתו לא אבל צ"ע הא ודאי אחרים לא גריעי מעבדיו ושפחותיו דעושין בצינעא בתוך ביתו ואמאי יאסרו אחרים לעשות בתוך ביתו וכן כתב רבינו ירוחם ז"ל אפי' דעבדיו ושפחותיו לא נאסרו כלל א"כ כש"כ אחרים עוד כתב ר"י דבדבר האבד הוא עצמו מותר וגם זה לא ידענא מנ"ל ובתוספתא ובירושלמי איתא עבדיו ושפחותיו עושין בבית אחר ובעיקר דברי התוס' מאי דאצטריך לאשמעינן דה"ה לענין מלאכתו נעשית ע"י אחרים היינו משום דלא תני בברייתא קמייתא דמלאכתו נעשית ע"י אחרים אלא בקברו ב' ימים קודם הרגל וה"א דדוקא בכה"ג שנהג קצת אבילות קודם הרגל הוא דקילא ימי השלמה שמשלים אחר הרגל לענין מלאכתו נעשית ע"י אחרים אבל בקברו ברגל דלא נהג אבילות כלל אימא דכל דין ז' נוהג אחר הרגל להכי כתבו דגם בזה הקילו להעשות מלאכתו ע"י אחרים אבל אכתי מאי קמ"ל הא באידך ברייתא תנא בהדיא דאפילו קברו ברגל כי מונה ז' אחר הרגל מלאכתו נעשית ע"י אחרים וי"ל דבקברו שלשה ימים סוף הרגל ה"א כיון דד' ימים הראשונים חמירא שלא להעשות מלאכתו ע"י אחרים ה"נ ג' ימים האחרונים שלא נחלק ביניהם להכי אתא לאשמעינן דה"ה הכא בג' ימים האחרונים כיון דהשלמה בעלמא הוא מלאכתו נעשית ע"י אחרים אבל בריטב"א ז"ל ראיתי שכ' בשם י"א דלא הקילו בזה אלא דווקא בקבר ב' ימים קודם הרגל אבל לא בקברו ברגל ונראה מדבריו דלא הוי גריס הא דמלאכתו נעשית ע"י אחרים באידך ברייתא דמיירי בקברו ברגל ועפ"ז יש ליישב מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם ז"ל הא דמלאכתו נעשית ע"י אחרים משום דס"ל נמי דלא הקילו אלא בקברו קודם הרגל וא"כ לדידן דקי"ל דאפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה תו ליכא נ"מ בהאי דינא והא דלא כתבו דרבים מתעסקים עמו לנחמו ברגל נראה דמפרשי דעסק רבים לאו בתנחומין מיירי אלא שכבר נתעסקו בו רבים בשמחת י"ט וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל דאין שום אבילות ברגל ודו"ק היטב:

שם גמרא קיים כפיית המטה כו' עיין בדברי הרא"ש ז"ל שכ' בשם הראב"ד ז"ל להוכיח מזה דאם הזיד או שגג ולא נהג אבילות כלל קודם הרגל אין הרגל מפסיקו מדנקט דווקא קיים כפיית המטה וכ' הרמב"ן ז"ל בתה"א דמדמי לה לנזיר שעבר על נזירותו דנוהג איסור כימים שנהג בהן היתר וכן איפסיק הלכה בש"ע ויש לדקדק דבסי' ר"ח בי"ד פסק דהעובר על דיני נידוי ולא נהג בהן לא קנסינן לי' לנהוג איסור כימים כו' משום דנידוי דרבנן והוי כמו ד' נדרים דלא קנסינן לי' והוא מדברי הריב"ש ז"ל שהביא ב"י בסי' הנ"ל וא"כ באבילות אמאי קנסינן לי' הא אבילות נמי דרבנן ואבל ומנודה דין אחד להם ונראה דטעמו של הרא"ש ז"ל לאו משום דמדמינן לנזיר שעבר על נזירות מדכתב הטור ז"ל בשמו דדווקא אם לא נהג כלל אבילות מחוייב לנהוג אחרים תחתיהם אבל אם נהג במקצת אין מחוייב להשלים ואי מדמי לה לנזיר שעבר על נזירותו אמאי לא ישלים הימים שלא נהג בהם אלא ש"מ דטעמא אחריתא הוא וכן נראה מהא דכתב דאפילו שגג ולא נהג אבילות אין עולין לו ובשוגג ליכא קנסא אלא דבתה"א ז"ל כתב נמי דאפי' אם בשוגג לא נהג לא עלו לו והוא ז"ל כ' דמדמי לה לנזיר שעבר על נזירותו ועיין בלח"מ ובמשל"מ פ"ד מה' נזירות ובד"מ סי' ר"ח ודו"ק ועיין בש"ך סי' ר"ח:

שם גמרא יחידאה היא ולא ס"ל כוותי' דתניא מעשה בר' צדוק כו' וכשמת בנו של רב אחי' בגולה ישב עליו ז' ושלשי' ק"ק מאי מייתי מהאי ברייתא הא איהו ס"ל כחכמים דבכל הקרובים