קרן אורה מועד קטן קפ

ככולו והנה הראשונים נחלקו לענין מקצת היום ככולו אי בעי' דווקא מקצת היום או אפילו מקצת ליל ז' או ליל ל' ככולו ומהא דלעיל ביום תלתין שלח לי' רבי לר' חייא תא משמע קצת דמקצת היום בעינן ועוד נראה דקודם מתן תורה שנא' ויעש לאביו אבל ז' ימים וודאי נמשכה האבל על יום השביעי דלילה אינה נקראת יום וא"כ נהי דאין למידין מקודם מתן תורה מ"מ כי תיקון משה ודאי תיקון כמו שהי' המנהג קודם מתן תורה ובעינן דווקא מקצת יום וכן בשלשים לדעת הרמב"ם ז"ל דיליף מירח ימים ודאי נראה דימים ולא לילות ומהא דאמרינן בנזירות מקצת יום ככולו אין ראי' דבעינן דווקא מקצת יום משום דהתם בעינן יום שיהי' ראוי להקרבת קרבן נזירות וכן לענין מצורע בהסגירו ודאי בעינן מקצת יום השביעי משום דאין רואין את הנגעים בלילה ועדיין צ"ע יותר בזה והנה התוס' הביאו כאן בשם הרי"ט לומר דיכול לגלח ביום כ"ט משום דיום ז' נחשב לב' ימים ודיעה זו נפלאה היא בעיני כיון דמנזיר ילפינן דפרע לא הוי פחות מל' יום א"כ כי מגלח ביום כ"ט עדיין לא קיים כדי שיעור פרע ובירושלמי נמי לא אמרי דיכול לגלח ביום שלשים אלא משום דילפינן מנזיר אם גילח ביום שלשים יצא וגם לשון הגמרא דאמרי' ומודים חכמים לא"ש ביום שלשים לפי שיטת הרי"ט אינו דומה שלשים דרבנן לשלשים דאבא שאול דלרבנן הוא יום שלשים ממש ולא"ש הוא יום כ"ט ורבא דאמר הלכה כאבא שאול ביום שלשים הוא ג"כ דווקא יום שלשים כיון דאין הלכה כמותו ביום ז' ועיין בד"מ סי' ש"צ שכתב דכד' הריטב"א משמע בנזיר ולא ידענא משמעותא ואולי כיון לשיטת התוס' התם בהא דרב דיום שבעים עולה לכאן ולכאן וכבר כתבתי שם דאפילו לשיטת התוס' ז"ל לא אמרינן הכי בשלשים ע"ש בחי' באורך ודוק ותשכח. ומטעם זה תראה ג"כ שמש"כ האחרונים ז"ל להקל בחל יום שלשים בשבת לגלח ביום כ"ט שהוא ע"ש חדא מטעם כבוד שבת ועוד מטעם סברת הרי"ף ולענ"ד הדבר תמוה דמטעם כבוד שבת אמרו בהדיא בירושלמי דאסור לגלח בע"ש וכמו שכ' התוס' בד"ה הלכה כאבא שאול ושיטת הרי"ט ז"ל כבר כתבתי דנפלאה הוא ע"כ אין להקל:

שם גמרא הכל מודים אם חל ג' בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב בהלכה זו רבו הדיעות כאשר אבאר. רש"י ז"ל פי' דאסור עד הערב ממש ונראה מלשונו ז"ל דל"ד רחיצה אלא ה"ה כיבוס מדכתב או ימתין עד חולו של מועד וגם לענין כיבוס יכול להמתין עד חה"מ ומותר לכבס משום דאנוס הוא והתוס' ז"ל הקשו ע"ז מ"ש דלא אמרינן מקצת היום ככולו בשלישי כמו בשביעי לרבנן ובשביעית לא"ש דאמרינן מקצת היום ככולו והי' נ"ל להגיה בדבריהם ז"ל ובשמיני לרבנן והכי קשיא להו כי היכי דחזינן בשמיני לרבנן ובשביעי לא"ש דמקצת היום ככולו מפני כבוד הרגל כיון דנשלם האבילות ברגל ה"נ נימא לענין דין ז' כיון שנשלם האבילות ז' ברגל מפני כבוד הרגל נימא מקצת היום ככולו ולא הבנתי בזה קושיית מהרש"א ז"ל שהקשה על קושיית התוס' משביעי לרבנן וע"כ היינו כשחל ז' בע"ש של ערב הרגל והתם נשלם האבילות ברגל משא"כ בשלישי ולפמש"כ ניחא דהכא נמי נשלם אבילות שבעה ומ"מ נראה כמה שהגהתי בשמיני לרבנן דמ"ש שחל בע"ש לא קשיא כמש"כ התוס' לעיל דמצינו בז' מקצת היום ככולו אלא עיקר קושייתם הוא מהא דאמרינן בשמיני מקצת היום ככולו מפני כבוד הרגל וכן לא"ש בשביעי ג"כ מפני כבוד הרגל הוא דאמרינן כן כמש"כ לעיל ואמאי לא נימא הכי לענין דין ז' ורצו לחלק בין רחיצה לכיבוס אבל לא ניחא להו ומסקנתם נמי כשיטת רש"י דבשבעה החמירו לאסור עד הערב ממש בכל הדברים וכתבו עוד בשם הרי"ט ז"ל דהא דאסור ברחיצה עד הערב היינו עד סמוך לערב לאפוקי בבקר דלא יצרוך לומר דהרי"ט ז"ל מסברא בעלמא כתב כן דהא לדידי' נמי צ"ל דשבעה חמור ולא אמרינן בי' מקצת היום ככולו כמו בשלשים דשרי לגלח אפי' בבקר והרא"ש ז"ל כתב בשם הראב"ד ז"ל לחלק בין רחיצה לכיבוס ולכבס מותר בערב י"ט והסכים הוא ז"ל לדברי הראב"ד ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל וט"ס הוא בדברי הרא"ש והרמב"ם וצ"ל הרמב"ן ז"ל ולשיטתם ז"ל מותר לכבס אפילו בבקר אבל שיטה זו צ"ע דא"כ מאי הכל מודים דקאמר הא רבנן וא"ש לא פליגי בזה דלכבס לרבנן נמי שרי כיון דלא ניחא להו לחלק בין דין ז' לדין שלשים וכי היכא דאית להו לרבנן מקצת יום ככולו בשמיני לענין ל' ה"נ אית להו ג' בלענין ז' ורחיצה טעם אחר הוא משום דיכול לרחוץ בי"ט אלא דמלשון תה"א "א להרמב"ן ז"ל נראה דבאמת כל דין ז' נוהג עד הערב ממש וכיבוס לבד הוא דהותר כדי לזקוף המטה דזוקפה מבע"י ומסתבר דלא שרי נמי אלא סמוך לערב כיון דלא אמרינן בזה מקצת היום ככולו אבל מלשון הרא"ש ז"ל נראה דכיבוס שרי מטעם מקצת היום ככולו ע"ש והאחרונים הביאו בשם תרומת הדשן אם מת לו מת בערב שבת של ערב הרגל מותר לרחוץ בע"ש ויש לדקדק מהא דלא"ש אם חל ז' בשבת ערב הרגל אסור לגלח וכמש"כ התוס' לעיל וה"נ ל"ש ויש לחלק ובהג"א כתב בשם ראבי' דאפילו חל ח' או ט' בערב הרגל לא שרי אלא סמוך לערב ומהא דמדמי בירושלמי יום ח' ליום שלשים ויליף מינה דיום שלשים מקצת היום ככולו משמע דשרי תיכף בבקר כמו ביום שלשים אלא די"ל דלמאי דמסיק דמשמיני לא התירו אלא מפני כבוד הרגל א"כ י"ל דלא הותר אלא סמוך לערב ועיין בזה בטור וב"י בא"ח ובי"ד ובדברי האחרונים ז"ל:

שם גמרא קברו ברגל עולה למנין ל' או אין עולה למנין ז' לא קמיבעי לי' כו' נראה דהא דלא קמיבעי לי' אלא בקברו ברגל אבל ב' ימים קודם לרגל וכש"כ ג' ימים קודם לרגל לא קמיבעי לי' ופשיטא לי' דוודאי רגל עולה למנין שלשים היינו משום דכל שהתחיל למנות שלשים קודם לרגל ודאי תו אין הרגל מפסיקן כיון דנהגא מצות ל' ברגל כי קמיבעי לי' בקברו ברגל כיון דלא חלה עליו אבילות כלל אימא מדאבילות ז' לא חייל עליו ומונה אחר הרגל ה"נ שלשים לא יתחיל למנות אלא אחר הרגל דלא מצינו שיהי' מנין שלשים קודם למנין ז' או דילמא ז' הוא דאין הרגל עולה כיון דלא נהיג מצות ז' ברגל אבל שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל שפיר עולין לו וקפשיט לי' אינו עולה אע"ג דנהיג מצות ל' ברגל ולשיטת הרמב"ן ז"ל נוהג בו משום אבל אפ"ה אינו עולה מהאי טעמא דלא מצינו מצות שלשים קודמין למצות שבעה ובהכי א"ש הא דקאמר למצות ז' לא קמיבעי לי' ומאי קמ"ל בזה הא מתני' היא וכמש"כ התוס' ז"ל אלא דקאמר הכי ליתן טעם לחלק בין שבעה לשלשים כדי שלא יקשה לומר דמנין שלשים יוקדם למנין ז' ועיין ריטב"א ז"ל. והנה בהא דקאמר הש"ס דנהגא מצות שלשים ברגל נחלקו בזה הראשונים כמבואר בטור ז' דעת הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ובתה"א דכל דיני שלשים נוהגים ברגל משום דרוב דיני שלשים נאסרים בלא"ה מטעם רגל כמו לגהץ ולספר מש"ה אפילו אם יאסר בשאר דברים המותרים מחמת הרגל מפני האבל אין זו אבילות מפורסמת ועוד דכל מצות ל' בשב ואל תעשה הוא ואין לזה פירסום ולא ניחא לי' לפרש דאמקצת דיני ל' האסורים מחמת הרגל קאי דהא מקצת דיני שבעה נמי נוהג כמו לכבס כסותו במים ורבים מתעסקים בו לנחמו ודעת הרא"ש ז"ל דלא נאסר אלא בדברים שאסור מחמת הרגל וגם בזה לא מטעם אבילות נאסר משום דדברים של פרהסיא הם אלא דממילא נאסר ברוב דיני שלשים מחמת הרגל מש"ה עולין למנין שלשים ויש לדקדק לדעת הרא"ש ז"ל היכא דמותר לגלח מחמת הרגל כגון דיצא מבית האסורים אטו בזה לא יעלה לו למנין שלשים כיון דאין נוהג מצות ל' ויותר קשה לי דהא בנקבר ששה ימים קודם הרגל מותר לגלח מחמת הרגל משום דאנוס הי' קודם הרגל ואם נאמר דמחמת אבל לא נאסר א"כ אמאי אסור לגלח ברגל כדאמרינן לעיל לרבנן בקברו ז' קודם לרגל וה"ה לא"ש בו' ימים לפני הרגל אלא ודאי חיילי כל דיני ל' אפילו אם הוא מותר מחמת הרגל מ"מ אסור הוא מחמת האבל ומזה נראה דהא דאמרינן דנהגא מצות שלשים ברגל הוא כפשוטו דאין הרגל מבטל דין ל' כלל כיון דכל דיניו הוא בשב ואל תעשה ואין נוגעין כ"כ לשמחת הרגל אלא דלפ"ז צ"ע שיטת הראב"ד ז"ל שפי' הא דאמרינן לעיל אי אבילות דמעיקרא כו' ואי אבילות דהשתא כו' היינו לענין דין ל' וא"כ היאך קאמר הש"ס דאבילות דהשתא אתי רגל ודחי לי' ולפי הנ"ל אין דין שלשים נדחה בפני הרגל כלל וכמו שהוכחתי והי' בדעתי לומר דאפי' הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין נוהג אבילות ברגל כלל אפילו דברים שבצינעא מודה לענין דין שלשים דנוהג ברגל והיינו דחילק בין חתן לרגל דברגל עולין לימי שלשים ובחתן אין עולין והיינו משום דברגל נוהג מצות שלשים ובחתן אינו נוהג מצות ל' ומש"ה אין עולין לו אבל אחרי העיון בדברי הרמב"ם ז"ל נראה דגם דין ל' אינו נוהג ברגל וז"ל