קרן אורה מועד קטן קעח

דאורייתא אי לא לפמש"כ בריש מכילתין דליכא שום מלאכה פרטיות האסורה בחוה"מ ועיקר אזהרת התורה לא היתה אלא להפנות ולשמוח במועד ומסרן הכתוב לחכמים איזו לאסור ואיזו להתיר א"כ מחמת זה לא יקרא חוה"מ בשם אות כיון דבאמת לא מיתסרי המלאכה בו ועיין בחידושי בעירובין פ' המוצא שהקשיתי על מה שדחו התוס' דר"מ ור"י לטעמייהו דא"כ מאי דחיק הש"ס התם בעירובין למצוא מקום להוכיח דר"מ ור"י ס"ל שבת זמן תפילין ואמאי לא מייתי הש"ס מכאן דמשנה וברייתא מפורשת הוא אליבא דר"מ ור"י ס"ל שבת וי"ט זמן תפילין הוא אלא ש"מ דחוה"מ לאו בכלל י"ט ולכ"ע זמן תפילין הוא אלא ש"מ דחוה"מ לאו בכלל י"ט ולכ"ע זמן תפילין הוא ועיין בספר יד המלך מש"כ להוכיח כשיטת רש"י בכדי פרנסתו ולא עיין בד' התוס' ז"ל וכל דבריו דחויים הם ומאי דמשמע מתחילת דברי התוס' דאפי' בכדי פרנסתו לחוד הוא מיקל בכולהו כוונתם למה שפי' בסוף דבכדי פרנסתו היינו בהרווחה דבאין לו מה יאכל ליכא מאן דפליג כדמוכח לעיל בפ' מי שהפך דליכא מחלוקת בזה ונראה עוד דאפילו יש לו בהרווחה צורך י"ט מ"מ התירו לכתוב כדי פרנסתו כיון דהוא לצורך המועד וכדי פרנסתו לא הוי אלא שיעור שלא ירבה בכתיבה יותר מדאי ועיין ברבינו ירוחם שכ' כן כשם י"א. ולענין מה שהקשיתי לעיל על דברי התוס' דדייקי מרב ורבב"ח ולא דייקי משמואל ור' יוחנן הי' נראה לי דמש"כ ורב ורבב"ח כו' אין כאן מקומו וכוונתם על הא דהביאו ראי' מן הירושלמי ומשם מוכח דרב ורבב"ח ס"ל דזמן תפילין ע"ז כתבו דאפשר ס"ל נמי דשבת זמן תפילין ועיין תוס' מנחות ודו"ק היטב בכל הנ"ל כי דברים ברורים הם בעזר ה':

דף יט ע"א גמרא הקובר את מתו ג' ימים כו' כבר הערתי לעיל בפרקין גבי הא דאבל אינו נוהג אבילותו ברגל דע"כ יש חילוק בין שבת לרגל לענין אבילות ומשמע משם דברגל אין אבילות כלל וכדעת הרמב"ם ז"ל אלא דמהא דאתי עשה דרבים ודחי לא שמעי' אלא דאינו נוהג אבילות ברגל אבל לבטל לגמרי לענין שאינו צריך להשלים אחר הרגל לא שמעינן מסברא דאתי עשה אלא חכמים אמרו בזה כל שכבר התחיל באבילות קודם הרגל ונהג עיקר אבילות דהיינו ג' יום קודם הרגל בטלו ושאר הימים לגמרי כיון דהרגל מפסיקן לגמרי ואינו נוהג בו אבילות כלל אבל ב' ימים קודם הרגל דלא נהג עדיין עיקר האבילות ס"ל לתנא דמתני' דצריך להשלים אחר הרגל אבל שבת עולה למנין ואינו מפסיק לגמרי מפני שנוהג בו דברים שבצינעה וא"ש לפ"ז לישנא דמתני' מפני שאמרו דנתינת טעם הוא דשבת עולה מפני שאינו מפסיק האבילות בו ורגלים מפסיקין האבילות לגמרי מש"ה אינן עולין וכיון דאינן עולין תו לא חייבוהו להשלים אחר הרגל בשלשה ימים קודם הרגל לענין ז' ובח' ימים לענין שלשים וכענין זה מבואר בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל וכ"כ הרע"ב ז"ל בפי' המשנה וכן משמע מלשון הנימוק"י דהאי מפני שאמרו הוא טעם לרישא דמתני' אלא דלא יתיישב האי טעמא על הא דח' ימים לפני הרגל בטלה ממנו גזירת ל' ואמאי הא רגל עולה למנין ל' משום דנהגה מצות שלשים ברגל וכדמסיק הש"ס ומאי טעמא אם נהג יום א' משלשים לפני הרגל בטל הכל ועוד הא פליגי לקמן בגמרא אי יש אבילות בשבת אי לא ולמ"ד אין אבילות בשבת מאי איכא בין שבת לרגלים ועוד לפ"ז מאי טעמא דר"א דאמר משחרב בהמ"ק עצרת כשבת הא ודאי פשיטא דאיכא עשה דרגל אפילו אחר החורבן ואינו נוהג אבילות כלל ואמאי לא יפסיק והנימוק"י כתב דטעמא דר"א הוא דהא דאין עולין הוא דווקא ברגל של ז' ימים שאם אתה אומר יעלו הפסיקו הכל ומש"ה בעצרת דווקא בזמן שיש לו תשלומין וקצת צ"ע היכן מצינו דאבל אינו נוהג אבילותו בז' ימי תשלומין ובחגיגה פ' אין דורשין לא מצינו אלא דיום טבוח אסור בהספד ותענית אם חל עצרת בחול והיינו דיש להם דין י"ט הכתובים במגילת תענית אבל היכן מצינו דאבילות נדחה בהם דאטו בחנוכה ופורים דלא בטלה מגילת תענית גם עתה אבל לא ינהוג אבילותו בהם זה לא שמענו הן אמת דהטור ז"ל כתב בשם השאלתות דפורים דינו כרגלים לענין אבילות והובא בדברי הרא"ש ז"ל בפירקין אבל כבר נחלקו עליו הראשונים ז"ל גם לענין פורים וגם הוא ז"ל מודה בחנוכה דנוהג אבילות וכן בכל י"ט הכתובים במ"ת ומש"כ ז"ל די"ד וט"ו שניהם שוין לענין אבילות לענ"ד צ"ע דט"ו לפרזים וי"ד למוקפים אינן אלא ככל י"ט הכתובים במ"ת וכדאמרינן לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה ואין שום חילוק בין ר"ח וחנוכה לפורים יום ט"ו לפרזים וי"ד למוקפין כולן אין בהם אלא דין י"ט הכתוב במגילת תענית ולמה נחלק ביניהם לענין אבילות עכ"פ בז' ימי תשלומין ודאי נמי אין להם אלא דין ר"ח וחנוכה והשתא עצרת אפילו בזמן המקדש אמאי לא יעלה וצ"ל דמ"מ כיון דבזמן המקדש משבא עצרת כל ז' שוינהו רבנן כרגלים של פסח וסוכות. ויש לדקדק עוד לשיטת הרמב"ם ז"ל מ"ט דר"ג דאמר ר"ה ויה"כ כרגלים הא ר"ה ויה"כ לא עדיפי משבת דבהו ג"כ לא כתיב שמחה ואם בשבת דברים שבצינעה נוהג גם בר"ה מן הדין שינהוג ואמאי אינו עולה ומיוה"כ קשה יותר אמאי אינו עולה הא הרבה מצות ז' נוהגות בו וצ"ל כיון דאיתקיש כולהו מועדות אהדדי כולהו חד דינא אית להו וחכמים ס"ל דעצרת דכתיב בהו שמחה כרגלים ור"ה ויה"כ בשבת ועיין רש"י בד"ה ר"ה כשבת הואיל ואינו אלא יום אחד ואין זה מדוקדק דהא עצרת נמי יום א' הוא אלא כמש"כ אבל דעת רוב ראשונים דאין חילוק לענין דברים שבצינעה בין שבת לרגלים והטעם דשבת עולה ורגל אינו עולה אמרו בירושלמי משום דא"א לז' בלא שבת ואם לא יעלה לא יהי' ז' רצופים לעולם ולקמן יתבאר יותר בזה אי"ה:

רש"י בד"ה ואין עולין כו' אבל בהעתק מצאתי כו' ואני אומר כי ט"ס הוא דמה שנזכר ג' ימים ל"ד עכ"ל ודברים אלו נפלאו ממני הא משמע בהדיא בגמרא דתנא דידן דווקא קתני ג' ימים ולולי דמסתפינא אמרתי ע"ז שטעות סופר הוא ועיין רש"י ז"ל ברי"ף ז"ל:

שם גמרא גזירת בטלו ימים לא בטלו למאי נ"מ שאם לא גילח ערב הרגל לא יגלח אחר הרגל מדברי התוס' נראה דקנסא הוא מפני שלא גילח ערב הרגל ולפ"ז למ"ד דמותר לרחוץ ולכבס ערב הרגל בג' ימים לפני הרגל ה"נ אם לא רחץ ולא כיבס ערה"ר לא יכבס אחר הרגל והקשו ע"ז מהא דאמר אבא שאול כשם שמצות ג' מבטלות משמע דבז' פשיטא דאפילו ימים בטלו ומסקי דכיבוס לא קנסינן לי' וגם זה לא נראה להו אלא ודאי משמע דבשבעה ימים נמי בטלו וקשיא להו גבי שבעה אמאי נקיט גזירת דמשמע אבל לא ימים ע"ש ולענ"ד נראה דרב ורב הונא לא דייקי כלל מדקתני גזירת ולא ימים אלא בסברא בעלמא הוא דפליגי דבשלמא גבי שבעה כיון דנהג ג' ימים קודם לרגל שפיר בטל ממנו גזירת שבעה ולא ישארו עוד ימים אחר הרגל דכבר שלמו בימי הרגל אבל לענין שלשים דלא שלמו בימות הרגל ורוב הימים נמשכים אחר הרגל זה לא שמעינן ממתני' דהימים שאחר הרגל יבטלו אלא הגזירה לחוד יבטל לענין שיכול לגלח ערב הרגל אבל הימים שאחר הרגל באיסורן קיימי ואם לא גילח ערב הרגל לא יגלח אחר הרגל אלא דהתינח בג' רגלים דז' ימים הם וז' ימי אבל נשלם בהם אבל ר"ה ויוה"כ או עצרת לאחר החורבן דאין אלא יום אחד ונשאר עוד מימי אבל גם אחר הרגל אטו נאמר בזה ימים לא בטלו ע"כ נראה דבלא"ה ניחא דבשלמא מהא דקתני בטלו ממנו גזירת שבעה שפיר שמעינן דבטלו לגמרי אפילו אם לא רחץ מערב י"ט כיון דתו אין צריך כל דיני אבילות לא מסתבר שינהוג איסור רחיצה וכיבוס לבד אחר הרגל אבל לענין שלשים שפיר מצינן למימר דימים לא בטלו ולא הותרו אלא ערב הרגל אבל אם לא גילח ערב הרגל הימים במקומן עומדים וחל האיסור עליו ואין אנו צריכין לטעמא דקנסא כמש"כ התוס' אלא דינא הכי הוא דלא הותרו אלא לצורך הרגל אבל לא בטלו לגמרי ועיין רש"י ברי"ף ז"ל שפי' דימים לא בטלו היינו שתלוים ועומדים אם גילח ערב הרגל בטלו לגמרי ומותר לגלח אחר הרגל אבל אם לא גילח ערב הרגל באיסורין קיימי מדבריו ז"ל נמי משמע דדינא קתני ולא קנסא והנה בש"ס דילן אינו מבואר בפי' דאם גילח ערב הרגל דמותר לגלח ברגל דיש לפרש שאם לא גילח ערב הרגל כו' היינו שלא הותר אלא לגלח ערב הרגל. אבל לא לאחר הרגל אבל בירושלמי איתא להדיא דאם גילח ערב הרגל (כו' היינו) מותר לגלח גם אחר הרגל ודו"ק:

שם בא"ד והשתא תימא לי כו' דבריהם ז"ל מגומגמים בזה וביותר מש"כ ועוד נראה לי כו' הא ב' ימים בטלו גזירת ימים לא בטלו לענין דברים שבצינעה ואין הבנה לדבריהם אלו דהא בב' ימים גזירת נמי לא בטלו ועיין מהרש"א ז"ל: