קרן אורה מועד קטן קעה

באבל מותר אפילו במספרים וע"כ צ"ל כמש"כ דשפה המעכבת לכ"ע שרי אפילו כדרכו אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה גם כן כשיטת הראב"ד ז"ל דבאבל אסור ליטול שפה ובמועד התיר ליטול שפה ועיין במ"מ ובכ"מ שם ובלח"מ ה' אבל ובאמת דבריו ז"ל צ"ע מה שהתיר שפה בסתמא ולא כתב דווקא המעכבת וכן אמרו בירושלמי ובלבד בנוטות. וראיתי בביאורי הגאון ר"א ז"ל מווילנא שכ' ליישב ע"פ פי' הערוך בערך זוית ע"ש וגם זה לא הבנתי א"כ מאי קאמר רנב"י ולדידי כשפה המעכבת דמילי הא ר' אמי התיר לגמרי ועוד דלא ראיתי גירסא זו בדברי ר' אמי שפה כ"ש מעכבת אלא א' ר' אמי ובשפה המעכבת ע"כ נראה דס"ל דרנב"י פליג ואמר לדידי הכל כשפה המעכבת והכל מותר. והנה לפי הנ"ל א"ש מה שהחמיר הרמ"א ז"ל בנטילת צפרנים לאסור בכלי וכשיטת התוס' ובשפה התיר סתמא וזה הוא כמש"כ לעיל וכמבואר בתה"א דבשפה לכ"ע מותר אפי' בכלי ועיין בסי' תקנ"א לענין שבוע שחל ט' באב בתוכו ובמ"א שם ועיין בתה"א שמביא גירסת הירושלמי כמו שהיא כתובה לפנינו ולא כמו שהבאתי לעיל ולגירסא זו צריך לפרש דמר אית לי' דברגל מותר מפני הכבוד הרגל ובאבל אסור דאין שם רגל ומר אית לי' ברגל אסור משום דאיכא למיחש להערמה ובאבל מותר דאין כאן הערמה ונטילת צפרנים לצורך טבילת מצוה הי' נראה דלכ"ע מותר דהא לא שייך הערמה בזה וכש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דכל העולין מטומאה לטהרה מותרין אפילו בגילוח משום דאין דרך להתקשט בימי טומאה א"כ ודאי מותר גם בנטילת צפרנים אלא דיש מהראשונים שהחמירו גם בזה ועיין במרדכי שהביא נוסחא אחת כשם שאסור לגלח במועד כך אסור לגלח בימי אבלו דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר ונוסחא זו לא מצאתי וגם פלאי הוא:

תוס' בד"ה אע"ג דאית לי' תרי כו' ואפינו לתנא דידן כו' דבריהם ז"ל אינן מדוקדקים קצת וכוונתם לפירש"י ז"ל לקמן דלא אמרינן מקצת היום ככולו ברחיצה אם חל שלישי ערב הרגל וה"ה אם חל שביעי ערב הרגל אסור בכיבוס ורחיצה עד הערב והוי אנוס ומותר לגלח ברגל לאפוקי לתוס' הרי"ט שהביאו ז"ל לקמן הי' יכול לכבס ערב הרגל ואסור לכבס ברגל ובמקום ומיהו צ"ל וה"ה ועיין מהרש"א ז"ל ולקמן יבואר יותר אי"ה אבל באמת אפילו לתוס' הרי"ט ז"ל הוי מצי למיתני היתר בכיבוס אם חל שביעי בשבת ערב הרגל וכבר כתבתי לעיל בזה:

שם גמרא הני אין מי שאין לו אלא חלוק אחד לא כבר כתבנו לעיל מאי דלא אמרינן בזה תנא ושייר וכבר כתבתי דברי הריטב"א ז"ל בזה ונראה עוד דס"ד דמתני' ע"כ מיירי באין לו אלא חלוק א' דאל"ה לא הותר לכבס אפילו להני דמתני' כיון דיש לו להחליף ור' יעקב משני לי' דמתני' מיירי דאית לי' תרי ומנופי ובזה בלא אונס לא התירו דהוי לי' לכבס קודם הרגל אבל באין לו אלא אחד אפילו פשע ולא כיבס קודם הרגל מותר לכבס ברגל וכמש"כ התוס' ז"ל ובירושלמי איתא אמר ר' יוסי בר בון ובלחוד תרי דיהא שלח חד ולבש חד ולא ידעתי פירושו אמאי קאי והא נראה קצת דצ"ל ד' ריבר"ב בתר הא דבגדי קטנים דפשיט לי' דכמו שאין לו אלא חלוק א' דמי ע"ז קאמר דלא הותר אלא תרי דיהא שלח דוד ולבש חד וצ"ע ובעל ק"ע לא פי' בזה כלל ועיין בטור וש"ע סי' תקל"ד:

ע"ב תוס' בד"ה הספרים פי' להסתפר ובמסתפר לכל אותן שהתירו חכמים אבל רש"י ברי"ף כ' דלא באלו המסתפרי' בחוה"מ מיירי אלא אע"פ שכבסה קודם המועד צריך לכבסה במועד ואין זה מובן דלמאי צריך לכבסן במועד כיון דאין צורך להשתמש בהן:

שם בא"ד וי"ג הספרים ומטפחת הספגנין עיין מהרש"א ז"ל מה שפי' במטפחת הספגנין ונראה כוונתו ז"ל דאם נפרש מטפחות הספגנין היינו להסתפג לא מסתבר לפרש מטפחות הספרים על כתבי הקדש אלא דומיא דמטפחות הספג דתני להו בכל דוכתי בהדי הדדי ועיין בלשון הטור ותראה שהוא מפרש כפשוטו ע"ש:

שם גמרא מאן לימא לן דברצון חכמים עיין במרדכי ז"ל שכ' מטעם זה להחמיר בב"פ והרא"ש ז"ל ג"כ כ' והאידנא נהוג בה איסור ופשיט דלא קאי אלא אכלי פשתן וכמש"כ המרדכי ומלשון פסקי הרא"ש והטור ז"ל נראה דקאי נמי אבגדי קטן וכן כ' הש"ג בהדיא אבל אין טעם לזה ועיין בב"ח:

תוס' בד"ה העולה מטומאה לטהרה במצורע איירי כו' ומסופק אם נאמר כן בטומאת מת ונבילה כו' מדבריהם נראה דחוץ מטומאת מת ונבילה ליכא לפרושי העולה מטומאה לטהרה אלא אמצורע ומש"ה הקשו ליפשוט מינה דמצורע נוהג צרעתו אבל דבריהם ז"ל צ"ע דא"כ האי כל העולין מיותר הוא דשמעינן לה במכש"כ מזבין וזבות ונדות ויולדות דאין להם איסור לכבס בימי טומאתן ואפ"ה מותרים לכבס ברגל כש"כ מצורע וכל העולין משמע דאתי לרבוי והמרדכי ז"ל כתב בשם הראב"ד ז"ל דאתי לרבויי בעל קרי ובעלת כתם גם מדבריו ז"ל משמע דווקא בעלת כתם ובעל קרי אבל טומאת מת ונבילה לא אבל לא ידעתי לחלק ביניהם בין זבין וזבות לטומאת מת והרמב"ם ז"ל לפי גירסתו גבי ואלו מגלחין כתב בהדיא בפי' המשניות דאפי' טמא מת מותר לגלח ונהי דבזה נחלקו עליו כמו שכתב הרב המגיד ז"ל היינו לענין גילוח דיכול הי' לגלח בימי טומאתו אבל לענין כיבוס דבכולהו נאמר כיבוס בגדים לבסוף אין חילוק בין זבין לזבות לטמא מת. והב"י ז"ל בסי' תקל"ד הביא דברי הראב"ד ז"ל דאתי לאתויי אם אירע לו קרי במועד או שמצאה כתם במועד וכתב הד"מ ע"ז דזהו דעת הרמב"ם ז"ל אבל רש"י ומפרשים אחרים סוברים דאם היו יכולין לגלח או לכבס תוך טומאתן אסור ולא אבין דבריו ז"ל דע"כ לא נחלקו עליו אלא לענין גילוח אבל לענין כיבוס הא תנן בהדיא דזבין וזבות מותרין לכבס ביום טהרתן אלמא דלא שייך כיבוס בימי טומאה גם מש"כ על דברי הב"י ז"ל וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל לא מצאתי כעת בדברי רבינו ירוחם שלא כתב אלא לשון המשנה דזבין וזבות מותרים לכבס ובש"ע לא כתב אלא בעלת הכתם שנמצאת במועד ולא ידעתי מפני מה לא כתב גם דין דזבין וזבות ונדות ויולדות. ונהי דלא שייכי זבין וזבות בזהמ"ז נדות ויולדות אמאי לא כתב ואין לומר לך דלא שייך כיבוס בגדים האידנא לענין בעלה דא"כ בעלת הכתם מפני מה התירו ומש"כ המרדכי ז"ל בעלת הכתם שנמצא במועד קשה לי מאי מהני הכיבוס במועד כיון שלא תטהר עד אחר המועד וי"ל דלצורך ימי ליבונה הוא דשרינן לה לכבס ואכתי מי שראה קרי במועד למה הותר לו כיבוס בזמן הזה וצ"ל דלא לדינא השתא כתבו לבע"ק אלא לפרש המשנה כתבו כן והיינו בזמן שהיו נוהגים טומאה וטהרה ומש"ה לא כתב בש"ע הא דבע"ק ויש ליישב נמי הא דלא כ' נדות ויולדות דשמעינן לה מכל שכן דבעלת הכתם ודו"ק:

שם גמרא אמר שמואל מותר לארס אשה שמא יקדימנו אחר. לעיל בסוגיא דאין נושאין נשים במועד הקשיתי למה לי' לשמואל טעמא דשמא יקדמנו אחר בלא"ה ליכא איסורא בזה דהא ליכא שמחה באירוסין ע"ש מש"כ בזה ועוד הי' נראה דאי לאו טעמא דשמא יקדימנו הי' אסור לארס מטעם דהוי דומיא דמקח וממכר ומצוה לא עביד באירוסין וכן משמע מלשון הנימוק"י שכ' דלהכי שרי לכתוב קידושי נשים משום דהוי דבר האבד אבל בלא"ה הי' אסור ובאמת איכא פלוגתא בזה בתוספתא ת"ק אוסר לארס ור' יהודה מתיר מהאי טעמא דשמא יקדימנו אחר וטעמא דת"ק נמי משום דהוי קנין והא דמותר לגרש ולחלוץ ולמאן היינו משום דהם חשיבא דבר האבד יותר מאירוסין אבל כ"ז אינו אלא לשיטת התוספות דטעמא דכולהו דמתניתין הוא משום דבר האבד אבל לפמש"כ הרמב"ם ז"ל הטעם בכולהו משום דהוי כצרכי רבים הדק"ל אפילו בלא שמא יקדימנו אחר לישתרי לארס כמו שהותר לגרש וצ"ל כמש"כ לעיל ומהא דתנן לקמן אין כותבין שט"ח במועד ואם אינו מאמינו כו' נראה קצת כד' הרמב"ם ז"ל דהני דמתני' לאו מטעם דבר האבד הוא דאל"כ מה בין שט"ח לכל הני דמתני' ומ"ש דבכל הני שרי בכל גוונא כיון דשכיחי בהו דבר האבד וגבי שט"ח לא שרי אלא אם אינו מאמינו אלא ודאי טעמא דהני לאו משום דבר האבד ולהכי שרי בכל גוונא ולענין שטר מכירה כתבו התוס' דלצורך המועד פשיטא דשרי אלא אפילו מכר קודם המועד ג"כ שרי דהוי דבר האבד ובתוספתא פליגי ר' יהודה וחכמים לענין שטרי אריסות וקבלנות ר' יהודה מתיר וחכמים אוסרין ופירש הרמב"ן ז"ל בתה"א דמיירי שקיבל האריסות קודם המועד וא"כ משמע דה"ה בשטר מכר אם מכר קודם המועד אסור לכתוב שטר וי"ל דשאני שטר מכר דמסתמא נתן מעות קודם המועד והוי דבר האבד אבל בשטר אריסות אין חשש אלא שמא יקדימנו אחר זה לא חשיב דבר האבד