קרן אורה מועד קטן קעג

ראי' לדבר משום דבאמת לא מצינו בתורה אלא נזיפת האב דחשוב הוא אבל נזיפה בעלמא לא מצינו ואין זה אלא חומרא ובהא דנידוי של בבל קיל מא"י לא נתברר טעמו של דבר והנה למאן דלא ציית דינא י"ל כיון דדייני ח"ל לאו סמוכין הם לא חמיר כל כך אבל באפקרותא למה יוקל נידוי חכמי ח"ל וכי גריעי הם מאמתא דבי רבי ולמש"כ לעיל בשם הגה"מ ניחא קצת:

ע"ב גמרא אמר ר' תנחום אמר רב תלמיד שנידה כו' עיין בד' הראשונים ז"ל שהביאו ד' הירושלמי זקן שנידה לצורך עצמו ואפי' כהלכה אין נידוי' נידוי ומה שפי' בו דהיינו שיתן לו ממון בעד התרתו הוא פי' תמוה והגה"מ פי' שלא בזהו אלא שלא עשה לו קימה והידור ובשביל זה נידוהו וגם ע"ז קשה מהא דשאל רב נחמן לההיא איתתא דקמניפא חולשא מי שמעת שמתא מפומי' משמע דאי שמעא שמתא הי' חל עלי' הנידוי וי"ל דהתם חציפותא הוי כדאמר כמה חציפא כו' אבל לפי מה דאיתא בירושלמי בהאי מימרא הני אמוראי דאיתמרו בש"ס דילן בשינוי קצת הי' נראה כפשוטו דלכבודו אין נידוייו נידוי ומפרש לברייתא מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב היינו אפילו במילי דשמיא כדמשמע התם קצת כן דקאמר עלה עד כדין חכם שנידה ואפילו חבר שנידה נשמעינא מן הדא כו' ע"ש מזה משמע דלא מיירי בנידה לצורך עצמו או י"ל דקאי אהא דנמנו באושא שלא לנדור זקן וקאמר נמנו דזקן לצורך עצמו אין נידויו נידוי וצ"ע:

דף יז ע"א תוס' בד"ה נידוי כו' ובשם ר"ת שמעתי כו' ובירושל' מוכח דאפילו נתכוין לגזול אינו חייב נידוי ע"ש:

ע"ב תוס' בד"ה כשחל שמיני בשבת ערב הרגל וכגון ששמע שמיעה בשבת דשבת נמי עולה ליום ראשון ועיין בטור י"ד סי' כ"ב דכתב בשם הר"ר יחיאל דשבת אינו עולה לו והדבר תמוה דכן מבואר בירושלמי במכילתין האי אוקימתא נמי דשמע שמיעה בשבת וכבר עמד ע"ז הק"ע ואי"ה לקמן יבואר יותר:

שם תוס' בד"ה ותנא דידן ואין להקשות כו' ע"כ צריך לפרש דברי התוס' כמש"כ המהרש"א ז"ל דקושייתם לאבא שאול היא כי היכי דלרבנן אם חל שמיני בשבת מותר לגלח בשביעי ה"נ לא"ש אם חל שביעי בשבת יהי' מותר לגלח בששי ע"ש אף דלשונם ז"ל דחוק לפרש כן במש"כ דהתם נשלם האבילות קודם י"ט דהא לא"ש נמי נשלם האבילות קודם י"ט ועיקר החילוק היא זו דלרבנן י"ל מקצת היום ככולו ולא"ש ליכא למימר הכי ודו"ק:

שם גמרא ותנא דידן סבר לה כרבנן כו' עיין בתוס' לקמן דף י"ח ד"ה אע"ג דאית לי' כו' שדקדקו אכתי לא תני אבל בבבא דאלו מכבסין במועד והי' אפ"ל דהתירא דכיבוס דמתני' מיירי אפילו בגיהוץ ובזה לא מצי למיתני אבל דגיהוץ אסור כלל והוי כמו תגלחת ועוד י"ל דאיידי דלא מצי למיתני אבל גבי אלו מגלחין לא תני לה נמי גבי אלו מכבסין ולמש"כ התוס' דהא דאמרינן תנא דידן סבר כרבנן היינו משום דאשכחנא פלוגתא בזה אבל בלא"ה הוי אמינא תנא ושייר י"ל גבי אלו מכבסין נמי תני ושייר אלא דראיתי בריטב"א ז"ל לקמן שכ' דבבא דאלו מכבסין דווקא הוא ולא אמרינן בה תנא ושייר וכדפריך לקמן על ר' יוחנן דאמר מי שאין לו אלא חלוק וטעמו של דבר משום דמסיים בהאי בבא הרי אלו מותרים ושאר כל אדם אסורין משמע דדווקא הני מותרים ולא הבנתי דא"כ אמאי לא פשיט באבדה לו אבידה מבבא דאלו מכבסין דוודאי לענין כיבוס נמי מיבעי' לי' דמ"ש אבל כבר כתבתי לעיל בריש פירקין לחלק בין הא דפריך לר' יוחנן ולא פשיט לאבדה לו אבידה ע"ש ואין חילוק בין הני תרי בבא ודו"ק:

רש"י בד"ה שלא ישהו קרבנותיהן כו' ואינן קריבין ביום השמיני בזמנן עכ"ל עיין במשל"מ פ"ז מה' י"ט שעמד על לשונו ז"ל כי אינו מדוקדק הוא:

שם רש"י בד"ה סבר כרבנן כו' ולא הוי אנוס כו' ג"ז אינו מדוקדק קצת דעיקר הטעם הוא דאינו יכול לגלח משום דלא בטלו ממנו גזירת שלשים וק"ל:

שם גמרא אי דשלים משמרתו ערב הרגל אי איבעי לי' לגלוחי ערב הרגל ופי' רש"י ז"ל דשלים משמרתו בשבת ערב הרגל ועיין בריטב"א ז"ל שיש מפרשים דשלום ערב הרגל היינו ד"א בשבת הוא ערב הרגל ולישנא דאיבעי לי' לגלוחי ערב הרגל אתיא כפשוטו לפ"ז ושלים משמרתו ברגל היינו דרגל הוא בא' בשבת ואי תיקשי הא איבעי לי' לגלוחי בה' בשבת י"ל דלא ניכר שמגלח לכבוד הרגל אם יקדים כ"כ ולזה נתכוונו בפסקי התוס' פסק ע"ז ע"ש אבל רש"י ז"ל לא ניחא לי' בזה משום דב"ו נמי מצי לגלח וכמש"כ הריטב"א ז"ל ומש"ה פי' דשלים משמרתו ברגל ממש דרגל חל ביום חמישי אלא דגם לזה קשה איבעי הא לתנא דידן נמי יכול לגלח במועד ביום ו' שהוא א' דחוה"מ ומותר לגלח בו לכבוד שבת ותי' הריטב"א ז"ל ע"ז דמשום יום א' ניחא לי' למיתני התירא והוא קצת דחוק והי' נראה לומר דלא התירו לגלח בחמישי אלא במשמר כל השנה דבשבת שלים משמרתו אבל הכא ברגל לתנא דידן בלא שלים משמרתו בשבת אלא כל הרגל הוא על משמרתו עדיין לא התירו לו לגלח בשביל כבוד שבת כי היכי דלא התירו לו לכבוד הרגל. ויש לדקדק לתנא דידן דלא תני לכהן ששלמה משמרתו משום דעדיין על משמרתו הוא עומד אכתי מאי לא תני דאנשי מעמד ששלמו מעמדם ברגל דהא הם נמי אסורים לספר ולכבס ובאנשי מעמד לא שייך לומר דאכתי לא שלים מעמדן וצ"ע:

שם גמרא והתניא אסורים כו' משמע קצת דהכי מיתניי' כל אלו שאמרו מותרין בחוה"מ אסורין בימי אבלן וקשה ע"ז הא נזיר ומצורע נמי תנן במתני' אטו גם הם יאסרו לגלח בימי אבלן זה ודאי לא מסתבר דהא תגלחתן מצוה ודחי אפי' לאו דלא תקיפו וצ"ל דלא קאי אלא אאינך דתנן במתני' וק"ל:

שם גמרא כי תניא ההיא בשתכפוהו אביליו ולא רצה הש"ס לחלק בין תוך ז' לתוך ל' אלא דלא הותרו כל אלו אלא היכא דתכפוהו אביליו אח"כ והותר אז אפילו במספרים ואפילו תוך ז' כדמוכח מהא דמכבס כסותו במים כמבואר בדברי הראשונים ז"ל והנה מהך ברייתא גופא דתכפוהו אביליו מוכח דאפילו תוך ל' של אבל לא הותרו כל אלו אם אירעו לו בתחילה מדלא התיר בתכפוהו אלא להקל בתער ומשמע דאפילו תוך ל' לא הותר לגלח כדרכו והשתא אי נימא דכל אלו הותרו אפילו תוך ל' של אבל אחת א"כ אמאי לא הותר נמי בתכפוהו אביליו דהא אבל נמי בכלל אלו האנוסין וכדתניא בברייתא האבל והכהן והנה מבואר בד' הראשונים ז"ל דבכל אלו בלא תכפוהו אביליו אסור אפילו להקל בתער ולפ"ז בתכפוהו אביליו הקילו יותר מאלו הי' לו איזה אונס ואח"כ אירעו אבל ולפ"ז בברייתא דתני אסור ע"כ אין אבל בכלל דבתכפוהו אביליו מותר להקל בתער וא"כ הי' נראה דאם אירעו ח"ו ג' זא"ז מותר בשלישי לגלח כדרכו ולא מצאתי זאת בד' הראשונים ז"ל אבל בירושלמי נראה בזה אנפי אחריתי דרמי נמי התם ברייתות אהדדי ומשני רב חסדא הא דתני מותר היינו גם שיש שם רגל ומפני כבוד הרגל הותר והא דתני אסור היינו בשאין שם רגל ומביא ראי' לרב חסדא דבלא רגל אסור מברייתא דתכפוהו אביליו דלא הותר לגלח כדרכו ואי אמרת מותר יעשה אבל הראשון אצל השני כמו שהוא אנוס הרי לא איתאמרת אלא מפני כבוד הרגל ר"ש בר רב יצחק בעי ניחא בתוך ז' דמוכח מהא דתכפוהו אביליו דבתוך ז' אסור כדרכו בתוך ל' מנ"ל התיב ר' חנניא הא תני אלו דברים שהאבל אסור בהם כל ז' וחשיב תספורת והשתא אם כל ל' אסור כל ז' לא כש"כ הא לא איתאמרית אלא בתכפוהו אביליו דבז' לא הותר אלא להקל בתער ובתוך ל' מותר לגמרי הדא אמרה שהוא מותר אמר ר' מתני' מ"ד אסור כדרכו במספרים ופירש הק"ע דבא ליישב דלא תיקשי למ"ד אסור משום דמוקי לברייתא דתכפוהו בתוך ל' ובתוך ז' אפילו להקל בתער אסור ופי' זה אינו מובן דהיאך אפשר לאוקמא בתוך ל' דהא תני כיבוס אם לא שנ' דקאי אגיהוץ וכלישנא דהתוספתא ונראה יותר דמילתא באנפי נפשא הוא וקמ"ל דמ"ד אסור מודה דמותר שלא כדרכו כמו בתכפוהו אביליו. והשתא העול' מדברי הירושלמי דבכל אלו אם אירעו אבל אח"כ וגם יש רגל לכ"ע מותר לגלח כדרכו ובימי אבלו לחוד יש חילוק בין תוך ז' לתוך ל' דבתוך ז' לא הותר אלא להקל ובתוך ל' הותר לגמרי ודין אלו האונסין בימי אבלו עם תכפוהו אביליו דין אחד להם ומ"ד אסור מודה דמותר שלא כדרכו והנה בזה חולק הש"ס דידן וס"ל דבלא תכפוהו אביליו אסור אפילו תוך ל' אבל מנ"ל דפליג נמי בהא למישרי שלא כדרכו אלא להקל לחוד אפילו בלא תכפוהו אביליו וצ"ע:

שם תוס' בד"ה זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת וא"ת פשיטא כו' וי"ל עיין מהרש"א ז"ל מה שהקשה על דבריהם ז"ל