קרן אורה מועד קטן קעב

אביי מספקא לי' וזיל הכא כו' היינו דמספקא לי' במנודה לשמים בכמה דברים י"ל דקיל ממנודה בב"ד ובכמה דברים יש לומר דחמור וליכא למילף מיני' לא לקולא ולא לחומרא ומש"ה בשאר מילי פסק לקולא דהוי כספיקא דרבנן כיון דאין בהם דבר מפורש מה"ת אבל לענין שילוח קרבנות לא פסק לקולא משום דמשמע לי' דהש"ס קמיבעי לי' מה"ת דמדרבנן לא מסתבר לאסור לשלח קרבנותיו ועוד דומיא דאבל ומצורע דמה"ת אינו משלח ואפילו אם זרק לא הורצה כמבואר בדבריו ז"ל שם וה"נ קמיבעי לי' במנודה מש"ה פסק בזה לחומרא דלכתחילה לא ישלח ואם זרק הורצה כיון דספיקא הוא אין לחייבו מספק קרבן אחר והכ"מ ז"ל כ' שם דמש"ה אם זרק הורצה כיון דבמנודה לשמים ישלח לכתחילה ע"ש ולא הבנתי למה הוצרך לזה וי"ל דאזיל בשיטת הריטב"א ז"ל שכ' דהא דאסור לשלח היינו בנדר ונדבה דווקא אבל לא במחוסר כפרה וא"כ א"א לומר דמשום ספק אם זרק הורצה דהא אפשר להביא אחר אבל נראה דאין חילוק ואפילו חטאת אינו משלח וכן מוכח מדברי התוספתא בזבחים ומנחות שפי' הא דישראל שלחו קרבנותיהם היינו תמידים אלמא דבקרבן חובה מיירי ויש לי לדקדק על התוס' ז"ל דהא אמרינן בחגיגה דשבטו של לוי לא עבדו ע"ז הם הקריבו תמידים משלהם וכן איתא בספרי פ' בהעלותך אלא נראה דשלחו קרבנותיהם אשלמים קאי והדבר מוכרח ששלחו קרבנותיהם דבשר תאוה נאסר להם במדבר וע"כ הביאו שלמים עכ"פ העיקר דאין חילוק בין קרבן לקרבן חובה וכן באבל אין חילוק ועיין בתוס' שם שכ' פי' מחודש דקפשיט הכא להתירא מד' ר"ש דדווקא עשירית האיפה לא יביא אבל שאר קרבנות יביא והוא פי' תמוה מנ"ל הא גם מה שלא חילקו בין שאר טמאים למצורע ג"כ קשה אלא ודאי שאר טמאים פשיטא לן דמשלחין ולא מיבעי לן אלא במצורע דאיננו שלם וכאבל יחשב ושפיר פשיט דמצורע לא יביא וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל ואין כאן מקומו להאריך בדברים אלו. והנה עוד יש לדקדק במאי דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דאבל אם זרקו עליו לא הורצה וקשה לי מש"כ דכל שבעה אינו משלח וכדאיתא בתוספתא ומשמע דבכל ז' אם זרק לא הורצה ואמאי הא הוא ז"ל כתב דז' ימים של אבל מדרבנן הוא ומשה תיקן להם לישראל ואמאי לא הורצה וצריך עיון:

ע"ב גמרא דכתיב וינחם דוד את בת שבע כו' והק' הריטב"א ז"ל מהא דכתיב אחר מיתת הילד וירחץ ויסך ותי' דזה הי' קודם קבורה ואכתי תיקשי לשיטת הרמב"ן ז"ל דאונן נמי אסור ברחיצה וסיכה וראיתי בתה"א שכתב ליישב דהרחיצה וסיכה הי' להעביר ממנו זוהמת העפר ששכב עליו א"נ מלך מותר ברחיצה משום מלך ביפיו כו' ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"א:

שם גמרא מה חג אסור במלאכה כו' עיין לעיל דף י"ד בתוס' שכ' דאסמכתא הוא וכן נראה דהא לא דמי איסור מלאכה דאבל לאיסור מלאכה דמועד ולרב אשי דקי"ל כוותיה אבל חמור ממועד אלא כל דברים אלו לחכמים נמסרו:

דף טז גמרא ומנ"ל דמפקרינן נכסי' דכתיב וכל אשר לא יביא כו' עיין ביבמות ובגיטין דמייתי מכאן ומקרא דאלה ראשי האבות דהפקר ב"ד הפקר ונראה דמהאי קרא לחוד לא משמע דהא במסרב שאני אלא דיש לדקדק הכא מאי ראי' מייתי מב"ד הגדול שבכל ישראל לכל ב"ד שבעיר ועיין בזה בח"מ סי' ב' ובב"י ורמ"א ז"ל שם:

') שם גמרא אבל לאפקרותא עד דחיילא עלי' תלתין יומין ק"ק הא לקמן מסיק רב חסדא דנידוי של בבל אינו אלא ז' ימים והאי עובדא בבבל הוי. וראיתי בהגהת מיימוני פ"ז מהל' ת"ת שכתב דהא דאמר רב חסדא דנידוי של בבל ז' ימים היינו במילתא דעלמא דנקט לי' חכם בדעתי' אבל לאפקרותא בכל מקום הוי תלתין יומין ופשיט' דרב חסדא לא משמע כן ועוד דא"כ ברייתא דאין נידוי פחות משלשים יום מיירי אפילו בממונא מדקאמר עלה רב חסדא ונידוי שלנו ז' ימים דמיירי בממונא והשתא תיקשי לרב תחליפא דאמר טיט אסור כו' מברייתא דקתני דאין נידוי פחות מל' יום וצריך ליישב כמו לשיטת הרי"ף ז"ל דפסק דלא כאביי אלא אפילו באפקרותא מתירין לו מיד אם שב או פייס לבעל דינו כמבואר בדברי הרא"ש והקשה הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל מברייתא דאין נידוי פחות משלשים יום ותי' דלכתחילה מנדין אותו לשלשים יום ואומרים יהא בנידוי ל' יום ואם פייס לבע"ד מתירין לו מיד א"נ אפילו לא פייס לבע"ד מתירין לו אחר ל' יום אם בא לב"ד להתיר לו וה"נ נאמר בממונא לשיטת הגה"מ או אפ"ל דג' חילוקים בדבר אפקרותא אפילו פייס לבע"ד אין מתירין לו אלא עד אחר ל' יום ואין חילוק בין בח"ל לא"י ובמילתא בעלמא דנקט לי' חכם בדעתי' מחלק רב חסדא בין בבל לא"י וגם בזה אין מתירין לו אלא אחר ל' כדתניא בברייתא ובממונא מתירין לו לאלתר ועדיין צ"ע והנה הרא"ש ז"ל עמד על דברי הירושלמי דאמרינן התם ביומא דר' זירא הוי מרחקין ומקרבין ומשמע מזה דהיו מקרבין תיכף אפי' לא חזר בו וע"ז קשה מברייתא דאין נידוי כו' דלכל הפחות מיירי בלא חזר בו ותי' דבסתם נידוי ודאי לא הוי פחות מל' יום אבל ביד ב"ד למעט בתחילה ולנדותו על פחות מזה ונמצא לפ"ז הרבה חילוקים בדבר דסתם נידוי לא הוי פחות מל' יום ואם פייס לבע"ד מתירין לו מיד ואם לא פייס אין מתירין לו אלא עד אחר ל' יום אם בא לב"ד להתיר לו ובתחילה יכולין לנדות גם ע"פ מל' יום ולפי זה יקשה על מה שכתב הרא"ש ז"ל בריש פיסקא דמנודה שהתירו לו חכמים מיירי שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו הל' יום עד הרגל דאל"ה לאו אנוס הוא שהי' יכול לפייס בע"ד קודם הרגל ולדבריו כאן אכתי לאו אנוס הוא דהא אי פייס לבע"ד מתירין לו מיד וכבר הקשה כן הב"י ז"ל בסי' תקל"א והאריך בזה ומסקנתו בד' הרא"ש ז"ל דהא דמתירין לו מיד היינו דמתירין לו מיד לכשישלמו תלתין יומין ודבריו ז"ל נפלאו ממני דהא מבואר בהדיא דמיד ממש מותר כעובדא דר"ל ורב הונא וכן מוכח אבל ד' הרא"ש ז"ל והב"ח ז"ל תי' דמיירי בלא פייס לבע"ד ומ"מ צריך לבקש מב"ד תוך ל' שיתירו לו ובזה מיירי דברי הירושלמי וגם בזה צ"ע היכן מצינו זאת דצריך שיבקש מב"ד תוך ל' יום דהרא"ש ז"ל לא קאמר אלא דלאחר ל' יום אין מתירין לו עד שיבקש התרה ועוד דהא בהדיא אמרינן לעיל דמיירי ע"י פיוס כדאמר רבא לעיל דאזיל ופייס לבע"ד ואתי קמי' דרבנן ושרו לי' אבל כבר דקדקתי לעיל על דברי הירושלמי גופא למה הצריך שהתירו לו קודם הרגל כיון דאין הנידוי מותר עד הרגל וכתבתי שם דברי המרדכי והוכיח מזה דס"ל להירושלמי דאין מתירין חרמות במועד אבל י"ל דאין צריך לזה אלא בין בנידוי בין בנדר צריך שיבקש לו היתר קודם הרגל אבל בלא"ה פושע הוא ולא חשיב אנוס כיון דלא רצה למצוא תקנה קודם הרגל והוא דחוק וצ"ע:

וראיתי בנימוק"י ז"ל שכ' ג"כ כדעת הרי"ף ז"ל דלית הלכתא כאביי אלא ע"י תשובה ופיוס מתירין לאלתר ולא הבנתי מש"כ שם עוד על הא דאמרינן ונידוי שלנו ז' ימים ואי קשיא לך מהא דאמרינן בנדרים השומע אזכרה כו' ומפר לו מיד וי"ל דהתם אין הנידוי חמיר כ"כ אבל לאפקרותא בעינן והוא שלא כדעת הרי"ף ז"ל אלא כמש"כ לעיל בשם הגה"מ לחלק וכן הריטב"א ז"ל כתב דיש חולקים ע"ד הרי"ף ז"ל וכן נראה מדברי התוס' בנדרים שם:

שוב ראיתי בט"ז בי"ד סי' של"ד שהאריך בזה והשיג על הב"י והב"ח ז"ל כמש"כ ע"ש מה שתי' הוא ז"ל וגם לדבריו ז"ל אין הדברים מיושבים היטב:

שם גמרא ואין נזיפה פחות מז' ימים וזכר לדבר ואביה ירק ירק כו' הלא תכלם ומסיק דנזיפות נשיא הוי ל' יום וקשיא לי מהא דאיתא באבות דר' נתן פ"ט אמר הקב"ה אלו מלך נזף בה אלו אביה נזף בה הלא תכלם ז' ימים אני שאני מלך מלכי המלכים ק"ו שתכלם י"ד ימים אבל למענך אני מוחל לה הרי מפורש דאפילו נזיפות מלך אינה אלא ז' ימים ונראה דהא דאמרינן נזיפות נשיא שאני אינה אלא חומרא בעלמא ולפ"ז א"ש נמי הא דאמרינן בעלמא ק"ו לשכינה י"ד יום ועיין מהרש"א ז"ל בח"א ומד' הרמב"ם ז"ל נראה דכל דין נזיפה לאו דינא הוא אלא חומרא בעלמא ומש"ה השמיט דין נזיפה בחיבורו וכן יש לפרש לשון הברייתא אע"פ שאין