קרן אורה מועד קטן קעא

שם גמרא ת"ש מנודה שהתירו לו חכמים כו' עיין בריטב"א ז"ל שהקשה לקמן אהא דדייק לא מיבעי בימי טומאתו דלא נהיג ומגלח ברגל ואמאי לא יגלח ערב הרגל כיון דצרעתו נדחה מפני הרגל מידי דהוי באבל דיכול לגלח ערב הרגל ותי' ב' תירוצים הא' דאה"נ אלא כיון דאין לו היתר אלא בערב הרגל והוא טרוד מותר לגלח ברגל ודברים יפלאו בעיני הא אמרינן בהדיא לקמן גבי אבל שמגלח ברגל ואמאי איבעי לי' לגלוחי ערב הרגל אלמא דאם הי' יכול לגלח ערב הרגל לאו אנוס הוא עוד תי' וכתב והוא הנכון כיון דרגל לא דחי לגמרי במצורע דאחר הרגל יחזור לצרעתו אינו דוחה עד שיחול עליו הרגל ממש ולפ"ז קשה לי היאך פשיט אביי ממתני' דמנודה שהתירו לו חכמים דאינו נוהג נידוי ברגל א"כ יגלח ערב הרגל ולמה התירו לו לגלח ברגל דהא מנודה ודאי דומיא דאבילות הוא דהנידוי בטל לגמרי כמו דבטלה האבילות וי"ל דמנודה נמי כ"ז דלא פייסי' לבע"ד אחר הרגל חל עליו כל דיני נידוי ודווקא אבילות הוא דבטלין לגמרי כיון דפסקא אבילותו ע"י הרגל תו לא הדרא אבל בנידוי אין הרגל מפסיק אלא ימות הרגל לבד ואח"כ חוזר וחל עליו ובאמת לא ראיתי כעת טעם ברור אמאי בטלו אבילות לגמרי ע"י הרגל דמטעמא דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד לא שמעי' אלא דבימות הרגל לא ינהוג אבילות אבל אחר הרגל לא שמעינן ודברים אלו יתבארו אי"ה לקמן ועיין לקמן דף י"ט גבי אבל שחל יום שלישי שלו ערב הרגל שאסור לרחוץ עד הערב עיין מה שנחלקו הראשונים ז"ל בזה. עוד ראיתי להעיר בסוגיא זו הא דמשמע כאן דמסתבר יותר שהרגל ידחה אבילות דהשתא מאבילות דמעיקרא וא"כ סייעתא מכאן לדברי הרמב"ם ז"ל דברגל אינו נוהג אבילות כלל אפילו דברים של צינעא דכיון דדחי אבילות דמעיקרא לגמרי כש"כ שידחה אבילות דהשתא לגמרי וגם זה יתבאר אי"ה יותר במקומו:

שם גמרא מצורע מהו שינהוג צרעתו בחוה"מ קצת קשה אמאי לא פשיט ממתני' דלעיל אין רואין את הנגעים להחמיר לר"מ ולא להקל ולהחמיר לר"י והשתא אי נימא דמצורע אינו נוהג צרעתו ברגל מאי נ"מ בראייתו ברגל כיון דאין מצורע נוהג ברגל מאי לטמאו ולטהרו אחר הרגל זה לא מסתבר וגם לא שייך כלל הא דאמרינן לעיל צוותא דעלמא או צוותא דאשתו עדיף לי' כיון דהכל הותר ברגל לבא אל תוך המחנה וגם תשה"מ ועוד קשיא לי מאי ס"ד דעשה דשמחת י"ט ידחה עשה ול"ת דשילוח חוץ למחנה ולזה י"ל דמספקא לי' אליבא דהאי תנא בפסחים פרק אלו דברים דס"ל דליכא אלא עשה במצורע חוץ למחיצתו ע"ש אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת ועוד יש לדקדק מהא דמייתי ראי' לעיל דימי חלוטו מותר בתשהמ"ט מיותם דלא הי' לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו ואי הותר ברגל אין ראי' משם והי' נראה לומר דלא מיבעי לי' אלא אדברים שהמצורע עושה מחמת אבל כמו התספורת ועטיפת הראש ושארי דברים של אבל וע"ז מיבעי לי' דילמא אתי עשה דושמחת ודחי להני עשה אבל דבר שנאסר שלא מחמת אבל אלא מחמת טומאה כמו שילוח חוץ למחנה ודאי לא הותר ברגל וכן תשמיש המטה שנאסר לו בימי ספורו ג"כ לא מחמת אבל נאסר לו למ"ד דלא נאסר אלא בימי ספירו ואפילו למ"ד דנאסר גם בימי חלוטו כיון דנאסר גם בימי ספירו לאו מחמת אבל הוא דנאסר וע"ז לא מיבעי לי' ולא קמיבעי לי' אלא אדברים שנאמרו בקרא דהצרוע אשר בו כו' בגדיו יהיו פרומים ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא דכ"ז לאו מחמת טומאה אלא מחמת אבל וע"ז מיבעי לי' אי נוהג ברגל ועיין בד' הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' טומא' צרעת דמשמע כמו שכתבתי ולקמן יבואר עוד אי"ה:

שם גמרא הא בימי טומאתו נהוג עיין במל"מ פ"ז מה' י"ט שהאריך בזה:

שם גמרא אמר רבא ת"ש והצרוע אשר בו הנגע כו' והא כהן גדול כו' יש לדקדק לפי מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' אבל דכ"ג נוהג כל דיני אבילות ואינו אסור אלא בפריעה ופרימה לבד א"כ מאי קאמר והא כ"ג דכל השנה כרגל לכ"ע דמי הא רגל עדיף דאינו נוהג בו אבילות כלל וא"כ מצורע נמי אפשר אינו נוהג ברגל וי"ל דה"ק הא כהן גדול כל השנה לענין פריעה ופרימה כרגל לכ"ע דהא בפירוש נאסר בפריעה ופרימה שנא' את ראשו לא יפרע כו' ואפ"ה אתי עשה דמצורע ודחי ה"נ דדוחה עשה דרגל אבל לענין שאר דברי אבל ודאי כ"ג לא דמי לרגל ובזה מיושב קושיית התוס' הא דלא פשיט לענין מנודה מכ"ג דדנין אותו ולפי הנ"ל ניחא דוודאי נוהג דיני נידוי כמו שאר דיני אבל ועיין ריטב"א ז"ל שכ' כן אלא דאכתי יש לדקדק מאי קפשיט מכה"ג בכה"ג שפיר אתי עשה דבגדיו יהיו פרומים ודחי ל"ת דראשו לא כו' אבל רגל דעשה דרבים הוא דילמא אינו נדחית בפני עשה דמצורע דהוי של יחיד וי"ל דמש"נ בכה"ג בפירוש ראשו לא יפרע עדיף מעשה דרגל דלא נאמרה בפי' אלא מושמחת נפקא ויש לדקדק על לשון הרמב"ם ז"ל שכ' הטעם דאתי עשה ודחי ל"ת תיפוק לי' מקרא דוהמצורע ובפירוש אמרה תורה ומדבריו אלו נמי נראה דקריעה ש"מ לאו דאורייתא היא דאל"ה ליתי עשה ולידחי ל"ת ומדכתב רחמנא ראשיכם אל תפרעו אלמא דאין עשה דוחה ל"ת בזה ומנ"ל דעשה דמצורע דוחה ל"ת אלא ש"מ דמדרבנן היא ודו"ק:

שם גמרא מדקאמר רחמנא לבני אהרן ראשיכם כו' ע' ריטב"א ז"ל שהקשה הא בני אהרן כהנים הדיוטים הם וכה"ד פורע ופורם ע"מ ועיין בת"ה פ' שמיני דאמרינן התם מכאן אמרו הרוגי ב"ד אין מתאבלין עליהם ובלא"ה עיקר הציווי הוא על שעת עבודה כמש"כ הרא"ש ז"ל ולא ילפינן מיני' אלא דמנהגא הכי הוי באבל וכן בכל הני מילי דמיבעי להו להש"ס לקמן אין בהן מה"ת ולא מד"ס אלא מנהג חשוב מימי קדמונים וכעין דאורייתא הוא כמו שכתבתי לעיל לבד הדברים האמורים במצורע מקרא דוהצרוע אלו הן מצות עשה מה"ת:

ע"ב תוס' בד"ה מצורע מהו בעטיפת הראש ולא נראו לו דברי רב פפא דמוקי אכומתא וסודרא ולא הבנתי ד' ז"ל וכי רב פפא פליג על עטיפת הראש באבל הא לא דריש אלא שיהיה פרוע מכומתא וסודרא היינו בגד של חשיבות אבל מודה שיחוף ראשו כאבל ואולי כוונתם ז"ל דהיינו עטיפת הראש דאבל כיון דמסיר הכובע ממנו ממילא צריך לחוף ראשו וא"כ שמעינן לה לעטיפת הראש מראשו יהי' פרוע אליבא דרב פפא:

שם גמרא שיהי' שפתותיו מדובקות שיהא כמנודה ואבל וכן אמר הכי לקמן גבי וישב מחוץ לאהלו ומפרש לה למילי אחרנייתא וצ"ע לענין מאי מדמי לי' למנודה ואבל אי לענין תספורת וקריעה בהדיא כתיב בי' וכל שאר דברים חוץ מאלו מספקא לן אי נהיגי במצורע וי"ל דדחוי' הוא דמדחי לי' מהא לא תפשוט דאיכא למימר דקאי אשאר מילי אלא דלפי מאי דפסק הרמב"ם ז"ל במצורע לקולא בכל הני מילי דמיבעי לן וכן במנודה השמיט כל הני מילי ומשמע דפסק לקולא וא"כ איך יפרש ברייתות אלו דקתני בהו שיהא כמנודה ואבל ובלא"ה יקשה לקמן גבי וישב מחוץ לאהלו דמשני התם נמי למילי אחרנייתא וכי איזה מילי אחרנייתא איכא התם דהא קרא דוישב מחוץ לאהלו מיירי בימי ספירו ואז מותר בכולן כמבואר בלשון הרמב"ם ז"ל דכל דיני מצורע אינן אלא בימי חלוטו עיין בדבריו ז"ל בפ"י מה' ט"צ וצ"ע:

והנה המפרשים כתבו דמש"ה פסק לקולא בכל הני דסליק בתיקו משום דמילי דדרבנן הם א"כ מאי קפשיט לקמן לענין תשמיש המטה מקרא דוישב מחוץ לאהלו דמיירי בימי ספירו אכתי לא נודע לנו בימי חלוטו מאי דינו דילמא מדרבנן אסור גם בימי חלוטו ע"כ הי' נראה דהרמב"ם ז"ל לאו מספיקא פסק לקולא אלא משום דפליגי תנאי לעיל בימי חלוטו אי אסור בתשה"מ ש"מ דכל דיני אבל לא נהגי במצורע חוץ ממה שאמרה תורה בפירוש ועיין בכ"מ שם שדקדק למה השמיט הרמב"ם ז"ל עשיית מלאכה ונראה דלא כתבינהו לכולהו אלא אגב שהוצרך לכתוב התירא דתשה"מ שלא נילף בק"ו מימי ספירו ואגב זה כתב נמי הנאת רחיצה אבל עשיית מלאכה לא הוצרך לכתוב להתירא וממילא שמעינן כיון דלא הוזכר לאיסור וכן גבי מנודה לא כתב לכולן להתיר אלא השמיטן וממילא שמעינן להיתירא לבד זה ראיתי בדבריו ז"ל בפ"ו מה' ביאת מקדש שכתב דמנודה לענין שילוח קרבנותיו ספיקא הוי לפיכך לא ישלח לכתחלה ואם זרק הורצה וצריך לדקדק מדוע פסק בבעי' זו לחומרא יותר מכל הני מילי שנשארו בתיקו ופסק בהו לקולא ועוד כיון דהשמיט עטיפת הראש ואיסור שאילת שלום משמע דלא נהיגי במנודה וע"כ צ"ל דמנודה לשמים חמור וא"כ שפיר שמעינן נמי דבמנודה משלח קרבנותיו מק"ו דכל ישראל מנודין היו ושלחו קרבנותיהם וי"ל דה"פ