קרן אורה מועד קטן קע

פליגי וזה ברור ועיין בלשון התוספתא דאמר רבי נראין דברי ר"י בשלא נטל רשות ודברי חכמים בשנטל רשות משמע קצת כשיטת הראב"ד ז"ל ומש"ה בעי נטילת רשות להתיר לו יציאת ח"ל אבל לשיטת רש"י ז"ל מאי נטילת רשות איכא הכא ודו"ק אלא דלפ"ז צ"ל דהא דר"י אוסר בבא ממדינת הים היינו מטעם איסור יציאת ח"ל ולא מטעם סכנה כשיטת הירושלמי מדמחלקינן אליבי' בין יוצא למזונות או להרווחה וקשה קצת ע"ז הא ר"י ס"ל בגיטין דים הגדול שהוא במערבה של א"י הרי הוא כא"י ואמאי אסור לצאת בו וע' תוס' שם ויש ליישב ואילולי דמיסתפינא הייתי אומר דגם לשיטת הש"ס דילן האי שלא ברשות דר"י הוא מחמת סכנת הים ובזה מחלק הש"ס דלמזונות ניתן לו רשות לפרש בים כמש"נ הנותן בים דרך כו' אבל לשוט איסורא איכא להעמיד עצמו במקום סכנה וא"כ אין חילוק בין א"י לח"ל בזה ואפילו יוצא מח"ל לח"ל דרך הים לשוט הרי זה אסור לגלח לכ"ע ולפ"ז ג"כ א"ש לשון התוספתא שלא נטל רשות כדאשכחן במדרש ובירושלמי דקודם פרישתן לים היו הולכים אצל חכם שיתפלל עליהם:

שם גמרא מתיב רב פינחס כו' הא אסור במועד אסור בימי אבלו ולל"ב מסייע לי' לשמואל מהאי ברייתא מכאן נמי מוכח דאפילו גילוח הראש מותר דאל"כ לל"ב נמי תיקשי הא אסור במועד היינו גילוח הראש אסור בימי אבלו א"כ מצינו אבילות לקטן אלא ש"מ דהכל מותר ואין בו משום מלאכה כיון דלצורך המועד הוא וליכא איסורא בזה אלא משום שלא יכנס ברגל כשהוא מנוול ובקטן לא שייך גזירה זו לל"ב ומותר לגלחו בכל גווני. ויש לדקדק מאי דייק הש"ס הא אסור במועד אסור בימי אבלו וא"כ מצינו אבילות לקטן הא איסורא דמועד לאו משום דקטן אסור לגלח אלא משום דאסור לגדול לגלחו אבל על הקטן עצמו אין כאן איסור דומיא דאבילות דלא נהיגי בי' וא"כ מאי ס"ד לאסור גילוח הקטן בימי אבל וי"ל דע"כ אין איסור בגילוח משום מלאכה כדכתיבנא לעיל והא דאסרי' לקטן לאו משום מלאכה היא אלא משום דכל מה שאסור לגדול אסור נמי לעשות לקטן משום גזירה קטן אטו גדול וא"כ בימי אבל נמי יהי' אסור לקטן כל שאסור לגדול וא"כ מצינו אבילות לקטן ושפיר דייק מינה דליכא איסורא בקטן כלל והנה התוס' בד"ה שאין לו אלא חלוק אחד הביא דברי הירושלמי דבגדי קטנים מותר לכבסן במועד משום דמלוכלכים הם וניכרים שהם קטנים ולכאורה למה לי האי טעמא הא בלא"ה מותר לכבס בגדי קטנים כי היכא דמותר לגלח את הקטן ובתוספתא נמי תני לענין כיבוס כל שמותר לכבס במועד מותר לכבס בימי אבלו ואיכא למידק מינה דבגדי קטן מותר לכבסן במועד דאל"כ בימי אבלו נמי אסור ומצינו אבילות לקטן וכדדייק הש"ס לענין גילוח וי"ל דבאמת טעמא דלא יכנסו כשהן מנוולים לא שייך בקטן אלא דמ"מ הי' לן לאסור משום דיאמרו דבגדי גדול הם להכי איצטריך לטעמא דניכרין שהם מלוכלכים ושל קטנים הם ולפ"ז כל שניכרין שהם של קטנים מותר לכבס את כולם דהא אין בו איסור כדי שלא יכנסו כו' ועיין בהג"א ובב"י סי' תקל"ד והנה מפשט לשון הפוסקים משמע דלא התירו אלא בגדי קטנים גמורים שדרכן להיות בגדיהם מלוכלכים וצריכים לאמן אבל קטן שהגיע לשנים קצת אע"פ שלא הגיע לשני גדלות אסור לכבסן וא"כ אכתי תיקשי האי דיוקא הא כל שאסור במועד אסור כו' וצ"ל דכל שלא הגיע לגדלות קטן מיקרי לענין זה ואחר כל הנ"ל נראה לי דהירושלמי דתני התירא דבגדי קטנים משום דהוי כמי שאין לו אלא חלוק אחד ס"ל כלישנא קמא דשמואל דאסור בגילוח אם נולד קודם המועד אבל לדידן דקי"ל כל"ב דלא גזרו על גילוח קטנים ה"ה דלא גזרו על כיבוסן של בגדי קטנים ובלא"ה מותר לכבסן ודו"ק ועיין בתה"א להרמב"ן ז"ל שהביא בשם הרי"ץ גיאות בקטן שהגיע לחינוך צריך לחנכו בקריעה ע"ש:

(נשמט מלעיל) בעי ר"ז אבדה לו אבידה כו' רב אשי מתני הכי כו' הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו בעיות אלו וכ' הב"י דלחומרא אזלינן והב"ח ז"ל בסי' תקל"ד דעתו ז"ל דאדרבה סמכו על הא דכ' מי שאין לו אלא חלוק א' דמותר לכבסו והשמיטו והא דאיזורו מוכח עליו אלמא דלא בעינן מוכחא מילתא וא"כ ה"ה באבדה לו אבידה וקשה הדבר לומר כן חדא כיון דרב אשי מתני דבעינן מוכחא מילתא א"כ ודאי הכי קי"ל ועוד דלפי מאי דקי"ל דביוצא לשוט אסור לגלח ולר"י אפילו יוצא להרווחה אלמא כל שאין באונסו קצת מצוה לא חשיב אונס א"כ ה"ה אבדה לו אבידה אבל זה אינו דהא ביוצא מבית האסורים ומנודה ליכא מצוה ואפ"ה חשיב אונס והנה הש"ס פריך לקמן על ר"י דאמר מי שאין לו אלא חלוק אחד כו' ממתני' הני אין מי שאין לו אלא חלוק אחד לא ע"ש ואמאי לא פריך הש"ס הכי על בעיא דר' זירא מדיוקא דמתניתין הני אין כו' וי"ל דמצד אונסו אבדה לו אבידה חשיב אונס יותר מהני דמתני' דהא בבית האסורים הי' יכול לגלח אלא שאין ערב לו לגלח וכן במנודה ונשאל לחכם הי' יכול להתירו קודם כמש"כ לעיל בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וא"כ אי לא בעינן מוכחא מילתא לא תיקשי אמאי לא חשיב לה במתניתין משום דכש"כ הוא מהני ולענין אומן שאבדה לו אבידה נראה מפירש"י דאאומן מספקא לי' אבל בני העיר פשיטא דאסורים וכן כתבו התוס' ז"ל ולדידי מספקא לי' הא גם הם אנוסים ומוכחא מילתא ולשיטת רש"י ז"ל מאי אירי' אומן חנוני נמי הכל הולכין אליו ויודעין שאבדה לו אבידה וי"ל שצריכין שידעו דווקא שלא הי' יכול לגלח ערב הרגל. שוב ראיתי לקמן דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה ותנא דידן כו' שכ' דלהכי לא פריך ממתני' על הא דאבדה לו אבידה משום דאיכא למימר תני ושייר והא דפריך על ר"י דמי שאין לו אלא חלוק אחד יש לחלק ועיין בתוס' דמספקא להו בחלה ונתרפא ולכאורה מאי בין זה לאבל ששלמה אבילתו ברגל וצריך עיון גדול לשקול במאזנים ולחלק ביניהם עוד נשאר לבאר בהלכה זו מש"כ המרדכי ז"ל דכל אלו שהותרו לגלח היינו דווקא בצינעא ומוצא דבר זה הוא ממה ששנינו בתוספתא אע"פ שהתירו לו כו' ע"ש ומסוגיין דבעינן מוכחא מילתא משמע דלא בעי צינעא וכן בדין כיון דמטעם אין איסור בזה אלא משום כדי שלא יכנסו לרגל וכיון דהכל מכירין באונסו לא בעינן צינעא בזה ובאבל מסתבר יותר לי בעי צינעא דהתספורת עצמה אסור בו ונהי דהתירו לו מחמת אונס לא התירו לו אלא בצינעא ועיין בב"י ובד"מ מש"כ בזה ובדברי האחרונים ז"ל ודו"ק:

ע"ב תוס' בד"ה אתי עשה כו' כבר כתבתי לעיל בסוגיא דאין רואין את הנגעים מה שנ"ל בזה אך מה שכתבו התוס' דשמחת הרגל נמי דרבנן קשה מהא דמיבעי לן לקמן מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל ופירש"י ז"ל לבא אל תוך המחנה ואי שמחת י"ט דרבנן היאך אתי עשה דרבנן ודחי ל"ת דאורייתא בקום ועשה לבא אל תוך המחנה אבל למש"כ לעיל ניחא כיון דשמחת י"ט מה"ת שמעינן לה י"ל דאתי עשה דרבים ודחי ל"ת ועשה דמצורע ולקמן יבואר עוד:

שם תוס' בד"ה מהו שינהוג נידויו כו' והקשה הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה כוונתם ז"ל די"ט עשה דרבים היא ואין כח בעשה דיחיד לעמוד בפני עשה דרבים ופשיטא דאינו נוהג נידוייו אבל א"א לפרש ד' ז"ל כפשטן דא"כ אדרבה ודאי צריך לנהוג נידוי דלא אתי עשה די"ט ודחי עשה דמנודה אלא ע"כ כוונתם כמש"כ וע"ז תירצו דמנודה נמי עשה דרבים הוא ושפיר מיבעי לן ועיין מהרש"א ז"ל והדבר ברור כמש"כ אלא דלפ"ז אכתי תיקשי אהא דפשיט דמשמתינן לי' ברגל והתם טעמא מאי הא עשה דרגל קדים ולמה יבא עשה דנידוי וידחה עשה דרגל וע"כ הא גופא מיבעי לי' הי עשה עדיף כיון דתרווייהו עשה דרבים הם ועיין בריטב"א ז"ל שכתב בשם התוס' דנידוי דרבנן הוא והעיקר נראה דכעין דאורייתא הוא וכמש"כ לענין אבל לעיל דאין הדברים אמורים בפירוש בלשון צווי אלא כמה מקראות נאמרו ע"ז ואבי' ירק ירק כו' וגבי יהודה וחטאתי וידוע משד"ר ז"ל ע"פ שמע ה' קול יהודה:

שם גמרא מנין לסנהדרין שהרגו כו' שאין טועמין כל אותו היום שנא' לא תאכלו על הדם כו' עיין ריטב"א ז"ל שכתב דמדרבנן הוא דאל"כ למה לי קרא דלא תבערו ביום השבת למעט דאין דנין בשבת תיפוק לי' משום דאסור להתענות בשבת ובסנהדרין לא משמע כן דאמרינן התם על כולן אין לוקים משום דהוי לאו שבכללות משמע דמדאורייתא הם כל הני דרשות אלא דאין לוקין עליהם וקושייתו מקרא דלא תבערו אינו מוכרח חדא דאפשר לעשות כמבואר בסוגיין אתי בצפרא ומעייני בדיני' כו' ועוד כיון דס"ד דעשה דוהומת ידחה ל"ת שיש בו כרת מלאכת שבת כש"כ שידחה מצות אכילה וק"ל: