קרן אורה מועד קטן קסט

ואי מיירי דווקא בשלא הי' להם פנאי קמ"ל דווקא שעולין עתה ונראה מד' דמה שכתבו תחילה דקמ"ל דלא גזרינן שמא ישהה קרבנותיו היינו אי נימא דאפילו הי' לו פנאי מגלח וא"כ קשה אמאי לא כתבו דקמ"ל דאפילו היה לו פנאי מגלח וי"ל דלישנא דמתני' לא משמע כן דאתי לאשמעינן אפילו הי' לו פנאי דהא תני העולין כו' משמע שעולין בי"ט אלא דהש"ס קאמר הכי מסברא דאפילו הי' לו פנאי מגלח שמא ישהה קרבנותיו ועיין בנימוק"י שכתב ג"כ דקמ"ל דלא גזרינן שמא ישהה קרבנותיו ועיין במשל"מ בפי' שהאריך בזה ע"ש מש"כ ויפלא בעיני שלא הביא דברי התוס' הנ"ל ומוכרח כמש"כ ע"ש ודו"ק:

דף יד תוס' בד"ה ומנודה בירושלמי מקשה כו' וכן מי שנשאל לחכם מוקי לה כשבא במועד אי נמי לפני המועד לא מצאו לו פתח עכ"ל עיין מהרש"א ז"ל שכתב לפרש תירוץ קמא היינו שבא זמן היתר בחוה"מ כגון שנדר שלא לגלח מהיום אם אוכל פירות במועד ודבריו ז"ל צ"ע חדא דהא איכא מ"ד בנדרים דבתנאה מזדהר איניש ומותר לגלח קודם המועד ועוד דאיכא מ"ד דבשאלה יכול להתיר אפילו קודם חלות הנדר כדאיתא בנדרים דף צ' והיותר קשה דבירושלמי לא הוזכר מזה שום רמז ע"כ נראה דחסר תיבה א' בדברי התוס' וצ"ל כשבא חכם במועד אי נמי שלא מצאו פתח קודם המועד ושני התירוצים נרמז בדברי הירושלמי למעיין שם והנה לשיטת הירושלמי דבעי דווקא שלא הי' יכול לשאול קודם הרגל א"כ גבי נזיר שהשלים נזירותיו במועד אמאי יגלח הא הי' יכול לשאול על נזירותו ולגלח קודם המועד אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכותיו נראה דפסק דלא כהירושלמי ואפילו הי' יכול להתיר נדרו קודם המועד מגלח ועיין במ"מ שם אבל בפי' המשניות כתב גבי נשאל לחכם כגון שלא נזדמן לו חכם אלא בתוך המועד וכדברי הירושלמי ועיין במרדכי דבעי למידק מדברי הירושלמי דמוקי לה בשהתירו לו נידויו קודם הרגל ושלשים יום כלו ברגל ש"מ דאין מתירין נידוי ברגל וק"ק א"כ הא דמוקי שישאל על נדרו קודם הרגל ה"נ דמוקי לה הכי משום דאין נשאלין לנדרים ברגל וזה ודאי אינו וי"ל דגבי נדרים צריך לאוקמי שנשאל קודם הרגל דאל"ה לא הוי אנוס דאם הי' נשאל קודם הרגל שמא ימצאו לו פתח אבל גבי נידוי כיון דלא שלמו שלשים עד הרגל לא הי' צריך לילך ולהתיר לו קודם הרגל כיון דלא מועיל התרה זו וע"כ צ"ל דמוקי לה הכי משום דאין מתירין נידוי ברגל והמ"א ז"ל כ' בשם הב"ח דהכא נמי בעינן דווקא שיבקש להתיר לו קודם הרגל אע"פ שלא יועיל ההיתר קודם הרגל וכן משמע מלשון הרא"ש ז"ל אבל טעמא דמילתא לא ברירא לי כיון דאין מועיל ההתרה מאי נ"מ אם ישאל קודם הרגל אם לא ועיין בב"ח שיבאר הטעם וכתב ליישב בזה קושיית הב"י וכתב בשם המרדכי ג"כ לפרש דברי הירושלמי ע"ז הדרך דצריך שיבקש קודם הרגל להתיר לו ומד' המרדכי שהבאתי לעיל לא משמע כן דא"כ לא הוי דייק מינה דאין מתירין נידוי ברגל ועיין בד"מ סי' תקל"א שכתב בשם המרדכי דמתירין נדרים אפילו שלא לצורך המועד ואני לא מצאתי זאת במרדכי ולדעתי מילתא דפשיטא הוא ולא אצטריך לאשמעינן:

שם בא"ד ושמא לא קאי טעמא בגמ' כו' אבל גילוח של ראשו אסור משום מלאכה וכן בד"ה ושאר כל אדם לצדד דגילוח הראש אסור אפילו במקום אונס משום מלאכה וטירחא ובעיני יפלא דמ"ש מכיבוס דשרי מחמת אונס אע"ג דאיכא טירחא ולקמן יבואר יותר:

שם גמרא ושאר כל אדם מ"ט אסורים וכתבו התוס' אע"פ שהוא מלאכה הי' לנו להתירה לצורך המועד ועיין רש"י ברי"ף שכ' כיון דשמחה היא לו ודאי מותר ולפ"ז צריך לדקדק למה התירו לגלח את הקטן הא ליכא שמחה לקטן ואמאי התירו לגדול לעשות מלאכה אבל העיקר דזה צורך המועד הוא ולא גרע מבנין שהיא לצורך המועד וזה קרוב יותר לאוכל נפש כי היכא דחשיב עינוי נפש לענין נדר ופשיטא דאין חילוק בין גילוח של יופי לגילוח הראש ובאמת לא הובא בשום פוסק סברת התוס' לאסור גילוח הראש לאונס ומש"ה מצד הדין לא הי' אסור בזה אפילו כוון מלאכתו במועד כיון דחשיב כאוכל נפש ואין בזה שום איסור מלאכה רק כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולים:

שם גמרא מתני' דלא כר"י דתניא ר"י אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות ומסיק דביוצא להרווחה פליגי וכתב הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דמיירי ביוצא מארץ לח"ל והביא ראי' לזה מהירושלמי דמשמע התם דמטעם איסור יציאה מארץ לח"ל אתינן עלה עיין בדברי הרא"ש ז"ל והנימוק"י ז"ל ולכאורה תמוה דבירושלמי משמע דליכא איסור בישראל היוצא לח"ל והכי איתא התם ר"י כדעתי' דאמר אסור לפרוש לים הגדול והיינו דקאמר שיצא שלא ברשות דאיכא איסורא ביציאתו ומש"ה קנסינן לי' וקאמר עוד מעתה כהן שיצא לח"ל אסור לו לגלח דלכהן איכא איסורא לילך לארץ העמים משום טומאה ומייתי התם עובדא דאחד כהן שרצה לילך לייבם אשת אחיו ואתא לקמי' דר' חנינא ואמר אחיו של זה כו' וכן מייתי עובדא דשמעון בר בא היינו רב שמן בר אבא דכהן הי' כדאיתא בכתובות פ"ב ורצה לילך לפרנסתו לח"ל ולא הניחו ר' חנינא מכ"ז משמע דבישראל ליכא איסורא אבל אחר העיון דברי הרא"ש ז"ל נכונים דעיקר ראייתו מדברי הירושלמי הוא לפרש לישנא דשלא ברשות היינו היכא שיצא באיסור אבל בעיקר ההלכה שיטת הירושלמי ושיטת הש"ס דילן אינן שוין דבירושלמי לא מחלקינן בין לשוט או להרווחה ולמזונות ולר"י בכל גוונא אסור אפילו יצא למזונות והיינו משום דר"י כדעתי' דאמר אסור לילך בים הגדול אפי' למזונות ויליף מינה לכהן שיצא לח"ל אפילו לרבנן אסור לגלח אפילו יצא למזונות וכדמשמע מעובדא דשמעון בר בא אבל הש"ס דילן לא ס"ל הא דר"י אוסר לפרש לים הגדול ואין כאן אלא איסור יציאת ח"ל לבד ובזה יש חילוק בין יוצא למזונות או להרווחה ולשוט דלמזונות ודאי מותר לישראל לצאת לח"ל כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בה' מלכים ומש"ה כ"ע מודו בזה דמותר ולשוט לכ"ע אסור אפילו לישראל ומש"ה אפי' לרבנן אסור לגלח כ"פ בהרווחה לר"י אסור לצאת לח"ל גם להרווחה ולרבנן מותר אלא דקשה הדבר לומר דר"י אוסר לצאת להרווחה אטו פליג אדרשא דלישיבה אי אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא והובאה דרשא זו ברי"ף סוף סנהדרין וי"ל דמה"ת ודאי לא מצינו איסור מפורש ליציאת ח"ל ולא נאסר אלא ישיבת מצרים ויציאת ח"ל רבנן הוא דאסרוה ואסרו אפילו יציאה ע"ד לחזור אם אין הדבר הכרחי כמו לשוט לכ"ע ולר"י אסור אפילו להרווחה ולפ"ז האי עובדא דהירו' דחד כהן רצה לילך לייבם מיירי נמי בדעתו לחזור ומש"ה לא אסר אלא בכהן ובסוף כתובות דמייתי הש"ס האי עובדא סתמא ומשמע אפילו בישראל היינו באין דעתו לחזור) ומש"ה לא אסר אלא בכהן ובסוף כתובות דמייתי הש"ס האי עובדא סתמא ומשמע אפילו בישראל היינו באין דעתו לחזור וזה אסור אפילו בישראל ולא פליגי אהדדי והנה לפי דברי הירושלמי דכהן אסור לילך ולייבם אפילו בדעתו לחזור ע"כ צריך לחלק בין לישא אשה דהותר לצאת לח"ל אפילו לכהן כדתניא בברייתא דע"ז דף י"ג ובין לצאת ולייבם דהתם יכולה היא שתבא אצלו וא"כ אין לנו ראי' לאסור לצאת לישא אשה וללמוד תורה באין דעתו לחזור דראיית הכ"מ שם בפ"ה מה' מלכים אין ראי' לפי הנ"ל דהתם היא תבא אצלו אבל בשאר מצוה מנ"ל דאסור לצאת לעולם וי"ל דבאמת כל זמן שהוא צריך להיות בשביל המצוה בח"ל מותר להיות שם אבל אח"כ אסור לשבת שם ומש"ה אחר נשואי האשה שפיר יכול לכופה לילך לא"י כדתנן בסוף כתובות וכן אחר שכבר למד תורה צריך ג"כ לחזור לא"י ועיין בתוס' בע"ז שדקדקו הא דמותר לילך לישא אשה אהא דכתובות ותירצו דהתם אין דעתו לחזור הוי וכבר הוכחתי מדברי הירושלמי דיש חילוק בין לישא אשה ובין לחלוץ או לייבם אפילו בדעתו לחזור אלא דהוצרכו לזה בשביל אחיו הראשון דקאמר עלי' ברוך המקום שהרגו ואמאי הא מותר לילך לישא אשה אלא ע"כ צ"ל דלהשתקע אסור אפי' לישא אשה וא"כ ראיית הכ"מ מוכרחת ויש לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שכ' אסור לצאת מא"י לח"ל אלא לישא אשה וללמוד תורה ומנ"ל הא דילמא אפילו לשאר מצות נמי וגבי כהן הוא דאיתמר הכי דלא הותר לו אלא לישא אשה אבל בישראל מנ"ל וי"ל דס"ל כדברי השאלתות שהביאו התוס' בע"ז דהני קילי וכש"כ שאר מצות וע"כ צ"ל הכי דאפי' לשאר מצות מותר כיון דאפילו לסחורה הותר כש"כ לדבר מצוה שוב ראיתי בביאורי הגאון ר"א ז"ל מווילנא שעמד ע"ז דמהירושלמי משמע להיפך ונראה מדבריו קצת דפליגי הש"ס דילן והירושלמי ולמש"כ לא