קרן אורה מועד קטן קסח

וכלשון הרא"ש רבו ז"ל וזש"כ ואפילו בהרווחה כותב ומוכר כלומר שיהי' לו יותר בריוח לקנות בשר ויין אבל אם יש לו בהרווחה לא התירו וזש"כ וכן פי' בה"ג דבאין לו מה יאכל מיירי היינו שאין לו בהרווחה וי"מ דאפילו יש לו מוכר כדי פרנסתו ובלבד שלא יעשה חבילה ועדיין צ"ע בדברי רבינו ירוחם ז"ל כי אינם מיושבין היטב ודו"ק היטב:

שם גמרא אלא מעתה בנין לישתרי שכן כותל הגוהה לרה"ר כו' הא דלא קאמר רב פפא שכן כותל חצר בונה כדרכו משום דהטעם הוא משום דבר האבד וא"כ מאי אירי' בנין הא כל מלאכות הותרו לצורך דבר האבד ומאי דלא פריך באמת מחמת דבר כל מלאכות לישתרי כתב הריטב"א ז"ל בשם התוספות דאיכא מ"ד דבדבר האבד בעי שינוי ובמשנה לא התירו אלא דבר שיש לו היתר כדרכו במועד אלא דכבר כתבתי לעיל דבכותל חצר לכ"ע לא בעי שינוי וצ"ל דנקט מילתא דפשיטא דכותל חצר רב חסדא הוא דקאמר לה והש"ס קמותיב עלי' ויש לדקדק לדברי הריטב"א ז"ל מאי פריך רבינא מלבלר שכן כותבין קידושי נשים גיטין כו' דהא טעמא דכולהו משום דדבר האבד הוא וא"כ לר' יהודה בעי בהו שינוי אלא דלא מצינו מי שיאמר שם דבעי שינוי ובתוספתא תניא דר' יהודה מתיר בשטרות אריסות וקבלנות שמא יקדמנו אחר ולא הזכיר שינוי כלל ולשיטת הרמב"ם ז"ל דהטעם הוא משום דצרכי רבים הם ניחא יותר וק"ל:

שם גמרא אלא אמר רב אשי מועד אי"ד קרמית מועד משום טירחא היא ומשום פסידא שרו רבנן י"ד משום צורך י"ט הוא ולא שרו אלא מידי דצורך י"ט וע' בריטב"א ז"ל שביאר לשון הגמרא הכי מאי קרמית כיון דמצינו היתר במועד בכל מלאכות לישתרי בי"ד היתר גמור ז"א דמועד טעמא לחוד וי"ד טעמא לחוד דבמועד משום טירחא הוא ומש"ה התירו כל מלאכות משום פסידא אבל למילף מינה לי"ד להתיר כל מלאכות לא ילפינן דלא התירו בי"ד אלא לצורך י"ט ושלא לצורך לא התירו וכתב עוד דלפ"ז מה שאמרו שכן הדיוט תופר אין זה אלא סניף בעלמא אבל עיקר הטעם הוא משום דצורך י"ט הוא וקשה לי דא"כ אמאי פליגי רבנן עלי' דר' יוסי בר' יהודה ברצענים משום דלא מצינו היתר בחוה"מ בתחילתו כיון דאין זה עיקר הטעם אלא עיקר הטעם הוא משום דהם צורך י"ט ורצענים נמי צורך י"ט ע"כ נראה דוודאי עיקר הטעם הוא משום דמצינו היתר בחוה"מ אבל דבר שלא מצינו היתר בחוה"מ לא התירו בי"ד אפילו אם הוא צורך יו"ט ומש"ה פליגי רבנן ברצענין אלא דלא ילפינן ממה שהותר בחוה"מ אלא אם הותר בחוה"מ מפני צורך י"ט ילפינן מזה להתיר בכל גוונא בי"ד לצורך י"ט אבל אם הותר בחוה"מ מחמת פסידא אין ללמוד מזה להתיר בי"ד בכל גווני אפילו אם הוא לצורך י"ט ומש"ה פליגי רבנן ברצענים אע"פ שמצינו לו היתר בחוה"מ באין לו מה יאכל משום דהאי התירא אינו בכלל צורך י"ט כיון דגוף המלאכה אינו נצרך בי"ט ובאלו הג' מלאכות אע"ג שיש להם היתר בחוה"מ מפני צורך י"ט לא הותר בי"ד אפילו שלא לצורך המועד משום דלא התירו אלא צורך י"ט ואי"ה לקמן יבואר דין י"ד אחר חצות אי דינו כחוה"מ או קל ממנו ועיין בש"ג שכ' כאן להדיא דשכר פעולה המותרת מותר ליקח אפילו יש לו מה יאכל ועיין פ"י בהא דאבינגרי בדרך אחר מכל הפירושים שהבאתי לעיל:

שם גמרא אמר אביי סיפא אתאן לבית שבחצר עיין בתוספות שהביאו דברי הירושלמי וע' במ"מ שכ' בדעת הרמב"ם ז"ל דמש"ס דילן לא משמע כן ע"ש:

שם גמרא כאן בי"ד כאן בחוה"מ ועיין במ"מ שנוסחא הנכונה בדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו אחר חצות מותר להוליך ולהביא שמעינן מהא די"ד אחר חצות קיל מחוה"מ וכמש"כ הרמב"ם ז"ל וא"כ פשיטא דכל הדברים המותרים בחוה"מ מחמת דבר האבד כש"כ דמותרין בי"ד אחר חצות ומכאן יש לדקדק על דברי התוס' ז"ל בריש פרק מקום שנהגו שכ' שם דמלאכת י"ד אחר חצות מה"ת הוא וכבר הארכתי בזה בחידושי למס' תענית:

ע"ב גמרא פליגי בה כו' וח"א מעבין עושה אותו כמין כרי כו' ופירש"י ז"ל מכנסין אותן כדי שיהי' נוחין לכסות מפירושו משמע דלהאי לישנא נמי ר' יהודה מיקל ושרי לכסות וגם לעשות כמין כרי והיינו משום דגריס במתני' ר"י אומר אף מעבין וכש"כ מחפין אבל בירושלמי איתא דלא גרסינן אף בדר"י ור"י לחומרא ולטעמי' דמחמיר לעיל בדבר האבד והשתא ר' יהודה לא שרי לכסות כלל אלא לעבות לעשותו כמין כרי ולפ"ז מצינן לפרושי דבש"ס דילן נמי בהא פליגי חד אמר מעבין אסמוכי ור' יהודא לקולא וח"א מעבין עושה כמין כרי ור' יהודה לחומרא וכן נראה מדברי הריטב"א ז"ל דלא גרס אף ומפרש דר' יהודה לחומרא אלא דלמסקנת הירושלמי דלא אסר ר' יהודה לחפות אלא לקציר מן המחובר ולחפות אבל בקש תלוש מודה דמותר לחפות מכש"כ שהותר בשבת לפרוס מחצלת ע"ג לבנים לפ"ז נראה דהש"ס דילן לא ס"ל כן דאי בהא פליגי להאי לישנא דר"י מעבין ממש קאמר הוי לי' להש"ס לפרושי בד' ת"ק דלקצור מן המחובר נמי שרי אלא נראה כמו שפירש"י ז"ל דלכולהו ר"י לקולא ודב' הריטב"א ז"ל צריך עיון:

שם משנה מוכרי פירות כו' מוכרים בצינעה כו' פירש"י ז"ל שמא יאמר זה לוקח שלא לצורך המועד ומה שלא פי' משום שלא לזלזל במועד כמו בהכנסת פירות לעיל משום דבגמרא משמע דהטעם הוא משום שמא יאמרו כו' מדמחלקינן בין פרי לתבלין וע"כ היינו טעמא משום דבתבלין ניכר שלוקח לצורך המועד ובפרי יאמרו שהוא לוקח שלא לצורך המועד ויש להסתפק בציידין ודשושות דתני בהו נמי עושין בצינעה אי טעמא נמי משום דבפרהסיא ואמרי דעושה שלא לצורך המועד אי טעמא הוא משום שלא לזלזל במועד ונ"מ לענין דבר שניכר דלצורך המועד הוא והמרדכי ז"ל השוה דין ציידין למוכרי פירות ומש"ה התיר לצוד דגים דהוי כמו תבלין אבל הרמב"ם ז"ל כ' דדווקא מוכרי פירות בתמידות כמו בעלי החנויות והציידין האומנין צריכין לעשות בצינעה והטעם מפני שעושין הרבה ונראה כעושה לצורך חול אבל שאין דרך אומנתו בכך מותר בפרהסיא ועיין בסוף סי' תקל"ג במ"א ס"ק יו"ד שהשיג על הרמ"א ז"ל שכ' להתיר צידת דגים בפרהסיא גם לדעת הרמב"ם ז"ל דמיירי באומנין וכ' הוא ז"ל דלדברי הרמב"ם דאומן אסור משום שעושה הרבה א"כ אף דגים אסור ול"נ דלמאי דמדמי לה המרדכי ציידי דגים למכירת תבלין א"כ אפי' באומן מותר כי היכי דמכירת תבלין מותר אפילו למי שאומנתן בכך כיון שניכר דלצורך המועד הוא וה"נ צידת דגים דהא עיקר טעמא דבעי' צינעה במוכרי פירות לדברי הרמב"ם ז"ל היינו משום דאומנתן בכך ואפ"ה מותר למכור תבלין כיון שניכר שהוא לצורך המועד ה"נ לצוד דגים שניכרין שהם לצורך המועד שרי אפילו באומן וי"ל כוונת המ"א ז"ל כיון דלדברי הרמב"ם ז"ל אין הוכחה לזה מהא דשרי רבא למיזל ולמיצד א"כ אין לנו להתיר מסברא ודו"ק:

שם גמרא איתבי' רב כהנא חיות פתוחה כו' קצת קשה אמאי לא פריך לרב הונא ממתני' דתנן מוכרי פירות מוכרין בצינעה והי' נראה לומר דלהכי לא פריך ממתני' משום דרב הונא אפשר מפרש דר' יוסי דקאמר הן החמירו על עצמן היינו לעשות בצינעה אבל היכא דלא נהגו מותר אפילו בפרהסיא וס"ל כר' יוסי אלא דא"כ דילמא ברייתא אתיא כרבנן:

הדרן עלך פרק מי שהפך ובעז"ה נתחיל פרק ואלו מגלחין פ"ג רש"י בד"ה מטומאתו לטהרתו נזיר טמא כשעלה מטומאתו לטהרתו ושוב אינו משמר נזרו עכ"ל ואין זה מובן דאמאי אינו משמר נזרו אדרבה הא מחוייב לשמור נזירות טהרה ועיין ברי"ף שכ' דהעולה מטומאתו לטהרתו קאי אמצורע לחוד אבל נזיר יפורש כפשוטו דכלו ימי נזירותו במועד ולא הי' יכול לגלח קודם לכן וגירסת הרמב"ם ז"ל הוא הנזיר והמצורע והעולה מטומאתו לטהרתו אפילו בשאר טומאות כגון טומאת מת שכלו בתוך המועד מותר לגלח וע"כ הטעם הוא משום דאין דרך לגלח בטומאתו אבל מהא דגרסינן גבי כיבוס הזבין כו' וכל העולין מטומאתן לטהרתן משמע דהעולה מטומאתו לטהרתו קאי אמצורע דאל"ה הוי לי' למיתני כדנקט בסיפא או ליתני בסיפא בקצרה כמו ברישא ועוד לגירסא זו ודאי תיקשי מאי קמ"ל דמצורע מותר לגלח מילתא דפשיטא ומכש"כ משאר העולין מטומאה לטהרה אלא דבלא"ה הקשו התוס' לקמן בד"ה ומנודה מאי קמ"ל בנזיר ומצורע כיון דתגלחתן מצוה ותירצו דקמ"ל דלא גזרינן שלא ישהו קרבנותיהם