קרן אורה מועד קטן קסז

כש"כ בכוון מלאכתו דלא קנסינן לי' בדיעבד וכתב עוד הנמ"י ורבינו ירוחם ז"ל דאם עשה דבר שאינו אבד במועד אסור אפילו לבנו וכ' רבינו ירוחם דנ"ל דזה למד מלאכת חוה"מ מה"ת אסור וכדאמרי' בצורם אזן בכור דקנסו בנו משום דעביד איסורא דאורייתא והוא דבר תימא דהא למסקנא גם בצורם אזן בכור לא קנסו בנו אחריו שוב ראיתי בב"י ז"ל שהקשה עליו ז"ל ובאמת חולק עליו ומתיר אם עשה דבר שאינו אבוד לבנו והמ"א ז"ל כתב דדמי למעשה שבת דאסור לו וה"ה לבנו וצריך להבין דבריו ז"ל מש"כ וה"ה לבנו לענין שבת היכן מצינו זאת דלבנו נמי אסור לעולם אם אינו סמוך ע"ש ולא נעשה לצורכו ועוד במאי קמיירי אי לאסור עליו מה שעשה לעולם א"כ מאי ענין זה להא דמיבעי לן הכא אי קנסו בנו אחריו ועוד דעיקר הדבר לאסור מעשה חוה"מ לא מצינו אלא דמשמע כן קצת מהא דתניא בברייתא דלעיל ואם טחן והותיר מותר לאחר המועד משמע דאם עשה במזיד בשביל לאחר המועד הרי זה אסור ועל ד' רבינו ירוחם ז"ל קשה לי עוד כיון דכתב דלא שייך לאסור בדיעבד אלא למ"ד מלאכת חוה"מ מה"ת וא"כ אמאי כתב דאם עבר ועשה דבר האבד אחר שכוון מלאכתו מאבדין אותה ממנו הא זה ודאי לא הוי אלא מדרבנן כמש"כ הראשונים ז"ל בריש מכילתין ועל כולם קשיא לי טובא מירושלמי דשביעית דלא קנסוהו אם עבר וזרע וצ"ע:

דף יג תוס' בד"ה נטייבה כו' אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת עכ"ל אין זה מוכרח דבשביעית נמי בעינן שיתכוין לעבודת הארץ ולהכי התירו כמה דברים בתוך של חבירו וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בה' שמיטה פ"ב לענין נטילת גדר של אבנים דבכוונתו תליא מילתא אם הוא מכוין לתקן הארץ אסור ואם לאו מותר ע"ש וגם מה שמחלקים דין תלושין למחוברים יש לפקפק בזה דהא בריש מכילתין מסקינן דכולהו מדרבנן בעלמא וע' בתוס' בגיטין ובבכורות ודו"ק:

שם גמרא אמר אביי נקטינן טימא טהרותיו ומת לא קנסו בנו אחריו עיין בריטב"א ז"ל שכ' דאביי קמ"ל אפי' אי נימא דבצורם אזן בכור קנסו הכא לא קנסו משמע מדבריו ז"ל דמסתבר טפי לקנסו בהני דלעיל מבטימא טהרותיו ולענ"ד נראה דאדרבה אביי רבותא קמ"ל דהכא מסתבר טפי לקנוס את בנו משום דכבר נתחייב אביו מדרבנן לשלומי' לחברי' ונכסוהי דבר נש אינון ערבין בי' וה"א דבנו נמי חייב לשלומי קמ"ל ועיין בח"מ סי' שפ"ה דדעת הסמ"ע ז"ל דלא קנסו בנו אחריו אפילו עמד בדין וחייבוהו ב"ד וא"כ מצינו דיורשים עדיפי מלקוחות לענין זה דמלקוחות כשעמד בדין ודאי גובה דלקוחות ודאי קנסוהו וכדאיתא נמי בירושלמי בשביעית שם דאם מכרה לאחר קנסוהו גם את הלוקח ומיורשין אינו גובה והוא דבר תימה דבכל מקום קיי"ל דלקוחות עדיפי מיורשין וצ"ל הטעם דהכא עדיפי יורשין מלקוחות משום דבלקוחות אם לא נקנוס אותם לאו קנסא הוא גם לדידי' דימכור אותם אבל יורש לאו בדידי' תליא מילתא להכי לא קנסוהו אבל הש"ך חולק שם על הסמ"ע וכ' דאם עמד בדין גם היורש חייב לשלם ולפ"ז אין חילוק בין יורשין ללקוחות אבל העיקר נראה כהסמ"ע ז"ל דאפילו עמד בדין לא קנסו בנו אחריו וכ"כ התומים בסי' ק"ח ע"ש והי' נראה לומר דהיכא דשבק אביו קרקעות ה"נ דחל החיוב על הקרקעות וגובה אפי' בקנסא אלא דקי"ל דאפילו הניח מטלטלין מצוה על הבנים לשלם חוב אביהם בזה קאמר אביי דבקנסא לא קנסו בנו אחריו ולא רמי' עלי' לשלומי אבל כל הראשונים כתבו דלא גבו כלל מן היורשים והטעם הוא דגברא קנסוהו ממוני' לא קנסוהו ומש"ה לא קנסו היורש דהא ליכא גברא אבל הלקוחות דגברא איכא החיוב מוטל גם על ממוני' ודו"ק:

שם גמרא לצורך המוכר שאין לו מה יאכל לאתויי מאי לאו לאתויי שכר פעולה שאין לו מה יאכל פירש"י ז"ל אי למוכר הא תני לי' לצורך המועד יש לדקדק דילמא לצורך המועד היינו לצורך עצמו כגון בתים לדור בו עבדים לשמשו כו' וכמו שפי' בירושלמי אבנים לכותל הגוהה וי"ל דאפ"ה מרישא שמעינן לה כי היכא דשרי לקנות לצורך המועד ה"נ שרי למכור לצורך המועד ומש"כ בד"ה פרושי קמפרש לצורך המועד כיצד כגון שאין למוכר מה יאכל הוא לאו דווקא אבל הנימו"י פי' דדווקא הוא מדנקט שאין לו מה יאכל והא תו ל"ל הא קתני לצורך המוכר אלא לאתויי שכר פעולה ומשני פרושי קמפרש שאין לו מה יאכל הוא פירושא דלצורך המוכר ונראה דלרש"י ז"ל לא ניחא לי' לפרש כן משום דלשיטתו לקמן גבי כותב ומוכר כדי פרנסתו פי' דאין לו מה יאכל היינו שאין לו כלל מה יאכל אבל להרווחה אסור וא"כ צריך התנא לפרש לצורך המוכר שאין לו מה יאכל דאי הוי תני סתמא לצורך המוכר ה"א דלהרווחה נמי מותר ומש"ה פי' דמרישא דלצורך המועד שמעינן לה ונהי דאצטריך לאשמעינן דלא התירו אלא באין לו מה יאכל מ"מ מיתורא דמתני' דהתירא אתי לאשמעינן ולא איסורא אלא דהנימוק"י כתב ג"כ גבי כדי פרנסתו כשיטת רש"י ז"ל דתפילין התירו אפילו בהרווחה אבל בשאר מלאכות אסור להרווחה וא"כ קשה טובא על פי' מאי קאמר הש"ס לאתויי מאי הא איצטריך לגופי' דדווקא כדי חייו והריטב"א ז"ל פי' ג"כ כפי' הנימוק"י ולדידי' ניחא דהוא ז"ל כ' באמת דפי' אין לו מה יאכל היינו אפילו להרווחה כמו למישתי' קונדיטין דהירושלמי וא"כ אפילו הוי תני לצורך המוכר לחוד נמי ליכא למיטעי דבאמת הותר לכל צרכיו אך נראה שם מדבריו ז"ל דבשכר פעולה ג"כ התירו לכל צרכיו וקשה לי' דידי' אדידי' דגבי כותב תפילין כדי פרנסתו כתב ג"כ היינו שיש לו מה יאכל אלא שרוצה להוציא יותר לשמחת י"ט דבשאין לו מה יאכל כל מלאכות התירו מדבריו אלו משמע דבשאר מלאכות לא התירו אלא כדי חייו ואין לו מה יאכל וקשיא דידי' אדידי' דהכא כתב דהותר אפילו להרווחה למישתי קונדיטין וצ"ל לד' הריטב"א דהתם בתפילין הותר אפילו להרווחה יתירא שכמעט אין לכל אדם צורך בהם מ"מ אם רוצה להרבות בשמחת י"ט מותר אבל בכל מלאכה הותר לו הרווחה הצריכה לו ולכל אדם ולא יותר והנה המ"מ כתב בדעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' י"ט דתפילין לא יצאו מכלל שאר מלאכות ובכולם לא התירו אלא באין לו מה יאכל וכתב המ"א ז"ל בדעתו דכל שיש לו לחם ומים יש לו מה יאכל קרינן בי' וכבר כתבתי לעיל בדעת הרמב"ם ז"ל דאין לו מה יאכל היינו כדי צורך כל אדם ולא על הלחם לבדו יחי' האדם וכל מקום שמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל אין לו מה יאכל כן הוא כוונתו להתיר לו כל צרכו וראיתי בס' נשמת אדם שכ' להכריח דהא דמיבעי לן שכר פעולה שאין לו מה יאכל לכל צרכו דאי אין לו אפילו לחם ומים מאי קמיבעי לי' פשיטא דהותר לו לעשות לו מלאכה כדי חייו ולענ"ד לא נראה כן דא"כ מאי קמותיב רב ששת לאביי הא לדידי' נמי תיקשי כל מלאכה לישתרי דהותר במועד באין לו מה יאכל כלל ואין לומר דזה לא חשיב היתר מה שהותר לו כדי חייו דא"כ מאי פריך מכותל הגוהה נימא נמי שאני התם דהותר מפני הסכנה אלא ודאי אין לחלק וש"מ דאפילו אין לו מה יאכל ממש קשיא לי' לרב ששת גם מה שכ' דלא מיבעי' לי' אלא אבעה"ב אי מותר ליתן לו מלאכה לפועל אבל פועל עצמו ודאי מותר לעשות מלאכה אפילו לצורך בשר ויין זה ג"כ לא נראה לי דא"כ מצינו היתר לכ"ע בכל מלאכה במועד כיון דהפועל מותר לעשות אפילו לרב ששת ולא ס"ד לאסור אלא הבעה"ב ליתן לו א"כ יכול הפועל לעשות מלאכה לנכרי אפילו לרב ששת אלא וודאי ברור דאפילו אין לו מה יאכל ממש מיבעי לי' וגם על הפועל גופא מיבעי לי' כמש"כ הנימוק"י והרי מצינו באבל דנאסר לו מלאכה אפילו אין לו מה יאכל ממש ובמועד מיבעי לי' והצד לאיסור הוא משום דא"כ יותר כל מלאכות במועד ואולי לא התירו משום שכר פעולה ויתפרנס משל אחרים אם אין לו או ימכור איזה חפץ ואל יעשה מלאכה והנה מדברי רבינו ירוחם ז"ל שכתב דלא התירו באין לו מה יאכל אלא אם אין לו שום דבר למכור משלו נראה דמפרש אין לו מה יאכל כפשטי' דעני גמור הוא ואין לו אפילו לחם ומים וגם זה לא התירו אלא דאין לו גם למכור שום דבר אלא דבס' הנ"ל הביא ראי' מדברי רבינו ירוחם ז"ל גבי תפילין דכותב ומוכר כדי פרנסתו שהביא הב"י בסי' תקמ"ה וז"ל שם כותב ומוכר כדי פרנסתו ואפילו אם יש לו מה יאכל ואפילו בהרווחה כותב ומוכר כלומר שיהי' לו יותר בריוח לקנות בשר ויין ופי' דבריו בס' הנ"ל דאפילו אם יש לו בהרווחה אפ"ה כותב ומוכר כדי להרויח יותר וזה כמו שכ' בדעת הריטב"א ז"ל אבל בדברי רבינו נראה דאין לפרש כן דא"כ לא יתיישב מש"כ שם וכ"כ בה"ג דמיירי שאין לו מה יאכל מאי וכן הא הוא כתב תחילה דמיירי ביש לו מה יאכל אפי' בהרווחה ע"כ נראה לפרש דברי רבינו ירוחם דהני ב' תיבות ואפילו קאי אדלמטה דאפילו אם יש לו מה יאכל ואין לו בהרווחה כותב ומוכר לצורך הרווחה