קרן אורה מועד קטן קסד

הרמ"א ז"ל בש"ע אבל הריטב"א ז"ל לא כתב כן דלא הותר אלא היכא דקצץ קודם השבת אבל אם קצץ עמו בזמן איסור ודאי צריך למחות בידו וכן מסתבר דהרי עושה שליחותו בי"ט ודווקא היכא דהקיבולת הוי קודם י"ט דתחילת השליחות הי' בשעת היתר אז שרי משום דמה שעושה אח"כ בדבר שאינו מפורסם אדעתי' דנפשי' קא עביד ולאו שלוחו הוא אבל היכא דתחילת הקיבולת נעשה בי"ט הרי הוא עושה בשליחותו מלאכה בי"ט וצריך למחות בידו ובסי' רמ"ד כתב רמ"א ז"ל גם לענין קיבולת בדבר מפורסם דא"צ למחות בידו וכבר עמד המ"א ז"ל ע"ז ומה שחילק המ"א ז"ל בין אם הוא עושה לטובת ישראל או לטובת עצמו צ"ע קצת דהא האיסור הוא מפני הרואין שיאמרו שכיר יום ומי יודע כוונתו:

שם גמרא רבי אומר בשבת בטובה כו' אמר רב יוסף הלכתא כרבי וצריך לפרש במאי פליגי רבי ות"ק ומלשון רש"י ז"ל בגמ' נראה דפליגי בשומר של שכיר שבת וחודש דמותר למסור לו שומר ע"ז אמר רבי דלא הותר ליתן שומר בשבת רק בטובה בחנם ובי"ט במזונות ובמועד בשכר ולפ"ז י"ל דלא פליגי ת"ק ורבי אלא ת"ק אתי לאשמעינן דמותר ליתן שומר ורבי קמ"ל באיזה אופן הוא ההיתר של השומר ואפ"ל ג"כ דהשומר הוא ישראל כיון דאינו עושה שום מלאכה אלא שמירה לבד וכן משמע ממה שהתירו אפי' לסייע אותן אבל אם לא היו שכיר שבת אסור ליתן להם שומר ואסור לסייע אותן אפילו באו מאליהם וכש"כ דאסור לומר להם לדייר בין בשבת בין בי"ט בין בחוה"מ וכן נראה פי' זה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' י"ט וכמש"כ המ"מ שם ומה שדקדק המ"מ שם על הרמב"ם ז"ל למה לא כ' דין שבת וי"ט ודאי תמה הוא נהי דהא לא אצטריך לאשמעינן דבשבת לא יתן שכר להשומר דפשיטא הוא משום דשכר שבת הוא אבל אמאי לא כתב התירא דלסייע אותן וליתן להם שומר ונראה דגירסתו הוא כס"א אם הי' שכיר שבת עושה עכו"ם בשבת וי"ט ומסייעין במועד ומוסרין להם שומר ומפרש דהתירא דסייע וליתן להם שומר אין זה אלא במועד אבל בשבת וי"ט אסור הכל וכמו שיבואר לקמן הנוסחא זו היתה ג"כ לפני פסקי הרא"ש ז"ל ומש"ה לא כתב שום היתר בשבת וי"ט והתירא דשכיר שבת לא הוצרך לכתוב דכל קיבולת שדה מותר וכי תימא הא רבי ע"כ מתיר ליתן שומר אפילו בשבת וי"ט ורב יוסף אמר הלכתא כרבי י"ל דלא פסק הלכה כרבי אלא להתיר במועד בשכיר אבל לא לענין שבת וי"ט ומש"ה איתמר האי הלכתא במכילתין אבל מלשון רש"י ז"ל ברי"ף ומדברי הנימוק"י נראה דמפרשי להא דרבי דקאי אהא דאם באו מאליהם מותר להניחן ואמר רבי בשבת בטובה דאינו מותר להניחו אלא אם דעתו לעשות בחנם אבל אם דעתו לשכר צריך למחות בי"ט במזונות מותר ליתן לו מזונות לאחר י"ט כיון דלאו מלאכה גמורה היא במועד בשכר מותר להניחו אפילו אם דעת כותי לשכר מותר להניחו וליתן לו שכר אחר המועד אבל לומר לכתחילה לכותי לדייר ודאי אסור ויש להקשות לשיטה זו דרבי אינו מתיר בשבת אלא בטובה אבל אם הנכרי עושה ע"מ ליטול שכר צריך למחות א"כ הא דתנן נכרי שבא לכבות אין אומר לו אל תכבה וכתבו רש"י ותוס' התם משום דאדעתא דנפשי' קעביד שיטול שכר והא רבי אוסר בשכר אפילו בדיור שדה דלאו מלאכה גמורה היא וצ"ע ועיין מ"א ז"ל סי' תקל"ז. ולשני הפירושים האלו לא הבנתי דעת הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל שכתב בי"ט במזונות פי' אחר י"ט יתן לו מזונות אבל בי"ט עצמו אסור לזמן את הכותי והשתא אי מפרש לה דקאי אשומר כפי' הרמב"ם ז"ל לענ"ד אפילו ישראל מותר לשמור ואי מפרש לה היכא דבאו מאליהם וכפי' הנימוק"י א"כ צריך לפרש דנותן להם מזונות אחר הי"ט דבי"ט בלא"ה אסור ליתן לו מזונות וכמבואר בד' הנימוק"י ונראה דהראב"ד ז"ל מפרש לה לדייר לכתחילה דת"ק אוסר ורבי מתיר בשבת בטובה ובי"ט במזונות ובמועד אפילו בשכר כיון דלאו מלאכה הוא ומש"ה כתב דאסור ליתן מזונות בי"ט לנכרי מטעם דאסור לזמן ובאמת מלשון הירושלמי בשביעית משמע להדיא דלדייר לכתחילה פליגי ות"ק אמר התם אין מדיירין לא בשבת וי"ט ולא במועד אפילו בטובה ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להם שומר שכיר לשבתות ולחדש מסייעין אותן ומוסרין להם שומר תני רשב"ג אומר מדיירין בשבת בטובה ובי"ט במזונות ובמועד בשכר משמע להדיא דרשב"ג מתיר לכתחילה לדייר כל חד כדיני' ונראה דזה הוא דעת הכלבו שכ' בשם י"א דמותר לדייר לכתחילה במועד ועתה תראה פלאות בדב' הכ"מ ז"ל ובדברי הב"י דבכ"מ כתב נראה מדבריו דבח"ה שוכרין אותו כו' ולאפוקי ממש"כ הנימוק"י והוא תמוה דהרמב"ם ז"ל לא התיר אלא לשכור שומר אבל לדייר בשכר כתב להדיא דאסור וכמש"כ הנימוק"י ובב"י כתב על דבריו אלו וכן כ' הכלבו בשם הרי"ף דמותר לדייר לכתחילה בשכר ומאי וכן הלא לא קרב שיטה זו אל שיטת הרמב"ם ז"ל דלשיטת הרמב"ם ז"ל ודאי אסור לדייר בשכר וכמבואר בדבריו ז"ל והנה הטור ז"ל בחיבורו ובפסקיו כ' כפי' הנימוק"י דאאם באו מאליהם קאי רבו אלא דמשמע מדבריו דמותר ליתן לו שכר מזונות אפילו בי"ט עצמו וכן שכר במועד אבל מדברי הנימוק"י ורבינו ירוחם משמע להדיא דאסור ליתן שכר במועד וכן נראה כיון דנותן לו שכרו הרי הוא כמדייר לכתחילה ובשכיר שבת שכיר חדש כתב דמסייעין אותן במועד ומוסרין להם שומר בשבת ולא נודע מאין יצא לו ז"ל חילוק זה דלסייע לא הותר אלא במועד ולמסור שומר הותר אפילו בשבת ונראה דגירסתו הוא כגירסת ספרים אחרים ועושה עכו"ם בשבת וי"ט ומסייעין במועד מזה משמע דלא הותר סיוע אלא במועד אבל הא דתני בתר הכי ומוסרין להם שומר קאי בין אשבת וי"ט בין אחוה"מ וזה ברור אבל מלשון הש"ע נראה דגם מסירת שומר לא הותר אלא במועד אבל לא בשבת וי"ט וכמש"כ המ"א ז"ל ולכאורה הוא תמוה למה כ' נגד דעת הטור ז"ל אבל לפמש"כ לעיל בדעת הרמב"ם ז"ל ניחא דבש"ע פסק כדעת הרמב"ם ז"ל ועיין בביאורי הגאון ר"א ז"ל שכתב ג"כ דשיטת הרמב"ם ז"ל הוא דלא כנימוקי יוסף ואני לא אבין וי"ל כוונתו דפי' בשכר אינן שוין דהרמב"ם ז"ל מפרש לה דשוכרין לכתחילה ולהנמ"י הפי' ליתן לו שכר אח"כ אבל לענין דינא יכול להיות דליכא בינייהו והרמב"ם ז"ל ודאי מודה להנימוק"י דלומר לדייר אסור וגם הנמ"י אפשר דמודה להרמב"ם ז"ל דמותר לשכור שומר כיון דאינו עושה מלאכה כלל אלא שומר לבד ודו"ק היטב ועיין בפ"מ סי' תקל"ז שנסתפק בי"ט לדעת המחבר אי מותר למסור להם שומר ולפמש"כ שורש הדברים בדעת המחבר ז"ל הוא מילתא דפשיטא די"ט דיני' כשבת לענין זה וכגירסת הס"א ולא ידענא מאי מספקא לי':

שם גמרא מ"ת שינוי במועד בדה"א דלא כר' יוסי כבר כתבתי לעיל באריכות דר' יוסי לא מצריך שינוי בדבר האבד אפילו אם ע"י השינוי לא יהי' שום פסידא אלא דמהא דפריך הש"ס על רב נחמן אימור דאמר ר' יוסי בחמרא בשיכרא מי אמר משמע דטעמא דר"י משום פסידא הוא וליכא למימר דהמקשן בעי למימר דבשיכרא ליכא פסידא כלל אפילו אם החבית בלא מגופה דא"כ מאי קמיבעי לי' כיון דלאו דבר האבד הוא וכן לרב נחמן ליכא למימר דבלא מסייע הוי פסידא מרובה דא"כ מ"ק הלכה כר"י אפילו לר' יהודה לישתרי כיון דדבר האבד הוא אלא ע"כ הכי קמיבעי' לי' מהו למישע פי' דלגוף במגופה ודאי שרי פסידא גמורה אלא למישע המגופה היינו למרח היטב שלא יפגם אפילו פורתא מהו ואמר להו דהלכה כר' יוסי דגוף כדרכו ופריך אימור דאמר ר"י בחמרא דנפיש פסידא אי לא יגוף כדרכו אבל בשיכרא מי אמר דבשיכרא ליכא פסידא כלל אם לא ימרח ובהא לא התיר לגוף כדרכו ומסיק דבשיכרא נמי איכא פסידא עכ"פ משמע מכאן דר' יוסי לא התיר אלא היכא דאיכא פסידא ע"י השינוי ונראה לומר דפלוגתא דאמוראי היא בטעמא דר' יוסי והיינו אמוראי דלעיל רב חסדא דמתרץ למתניתין דהציר והצינור עם הא דיוחנן כה"ג כו' הא במגלי הא בחציני ופי' הריטב"א ז"ל דהיינו ע"י שינוי ותיקשי עליו אטו ס"ל דהלכה כר' יהודה דבעי שינוי בדבר האבד אלא ודאי ס"ל דע"כ לא בעי ר' יוסי שינוי בדבר האבד אלא אם ע"י השינוי יהי' פסידא אבל התם לא יהי' פסידא ע"י השינוי כ"ע מודים דבעי שינוי ורב אשי דקאמר הא ר' יוסי ס"ל אליבא דר"י דכל שעיקר הדבר דבר האבד הוא לא בעינן לשנויי בי' אפילו אם ע"י השינוי לא יהי' פסידא ובהכי ניחא מה שיש לדקדק לעיל דאמר רב חסדא כותל חצר בונה כדרכו וע"כ הטעם משום דהוי דבר האבד ואין צריך שינוי וכמש"כ הה"מ בפ"ב וא"כ כי פריך הש"ס עלה מברייתא דכותל הגוהה לרשות הרבים כו' מפני הסכנה אין כו' אמאי לא משני דברייתא אתיא כר' יהודה דבעי שינוי בדבר האבד ורב חסדא ס"ל כר' יוסי דלא בעי שינוי ולפי הנ"ל