קרן אורה מועד קטן קסג

אריס דאדעתי' דנפשי' קעביד אבל כל שהוא עושה מלאכת האבל אפילו בקיבולת אסור במלאכת קרקע אפילו בעיר אחרת ודו"ק:

דף יב גמרא אמר שמואל מקבלי קבולת כו' התוס' ז"ל הביאו כאן דברי רבינו תם שפירש להא שמעתא באבל דבמועד ושבת הכל מותר מק"ו דמותר להשכיר שדה לכותי משום דאריסותן קעביד וצ"ל דרבינו תם ז"ל מפרש להא דאריסין והחכירים דלעיל כפירש"י ז"ל דאי כפי' הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל הא מבואר להדיא דאריסות שדה גם באבל מותר והראב"ד ז"ל כ' באמת דהכא מיירי בקיבולת בנין וכמש"כ הרא"ש ז"ל וכבר האריכו בזה התוס' בע"ז סוף פ"ק והביאו ראי' מהירושלמי דקבולת במחובר לקרקע אסור בין בשבת בין באבל וכדתניא באבל רבתי לענין אבל הכי תניא התם בירושלמי לענין שבת והדברים ברורים כן הם דלא התירו אלא אריסות שדה בין בשבת בין באבל אבל שאר קיבולת במחובר לקרקע אסור תוך התחום וחוץ לתחום מותר בשניהם ומה שמבואר בירושלמי דבעיר אחרת מותר אפילו מחובר לא משמע בש"ס דילן כדאמרן לא אמרן אלא דליכא מתא כו' ומהירושלמי הזה נראה דבין כך ובין כך דעיר אחרת לא קאי אשכיר יום והא דלא כמש"כ לעיל בפירושא דברייתא דאבל רבתי ועל עיקר סברת ר"ת דבאבל החמירו יותר משבת לסברת הרא"ש ז"ל דהטעם שהחמירו באבל הוא משום דאפשר ע"י אחרים א"כ הכא ליכא למימר הכי ועוד מצינו לענין שותפות דשבת חמור מאבל דבאבל מותר השותף לעשות בצינעה וכעובדא דבר מריין ובשבת כל שותפות אסור וכן שכירות בהמה אסור בשבת ובאבל מותר כדתניא ואם היו מוחכרים אלא דזה אין ראי' דשביתת בהמה בשבת מה"ת הוא ואדרבה קצת יש לדקדק מאי רבותא דמושכרת ביד אחרים לענין ספינה הא גם בשבת אינו מצווה על שביתת כלים וי"ל דספינה שאני דשם בעלים עליו ודו"ק היטב בכל הנ"ל. עוד צריך לבאר בזה מש"כ הרמב"ן ז"ל בת"ה דמקרין לו את הפירצה כדרכ' וחשיב לה התם בכלל דבר האבד וצ"ע דאי הוי דבר האבד גם במועד לא הי' צריך שינוי אלא ודאי לאו דבר האבד הוא והוא כמו תפירת בגדים דצריך שינוי משום דהיתירו הוא מחמת צורך המועד וא"כ מנ"ל דהותר כדרכו באבל וא"ל דלא קפדינן אשינוי באבל כי היכא דלא קפדינן אטירחא כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם משום דהמלאכה נעשה ע"י אחרים ז"א דהא הוא ז"ל הביא ברייתא דאבל רבתי דר"י ור"י פליגי נמי בשינוי גבי אבל ועוד כיון דלאו דבר האבד הוא אמאי הותר כלל לאבל ע"י אחרים הא כתב הרמב"ן ז"ל שם דכל שהותר משום צורך המועד אסור באבל אפילו ע"י אחרים וכדמשמע מברייתא דאלו דברים העושין כו' זיתיו הפוכים כו' משמע דווקא דבר האבד וכן משמע מהא דהיתה מלאכתו ביד אחרים דלא הותר אלא בבית ובקיבולת אבל שכיר יום לא הותר כלל וכמש"כ לעיל אלא די"ל דמיירי במלאכה שאין צורך בה בימי אבלו ובזה הוא דהותר דווקא בדבר האבד או בקבלנות ע"י אחרים בביתם אבל מה שהוא לצרכו בימי אבלו עדיין לא נודע לי מקום מוצאו לאיסור היכן הוא ועוד דהא לרב אשי דאמר דמועד חמור מימי אבלו מסתברא דכל שהותר במועד כש"כ שהותר בימי אבלו ואפילו לרב שישא הא כתב הרא"ש ז"ל דימי אבל אינן חמורין אלא מחמת שאפשר ע"י אחרים וא"כ מנ"ל לאסור ע"י אחרים דברים שהם לצרכו כיון דאפילו במועד אבל באמת ז"א דוודאי גם רב אשי מודה דאיכא מילי דאבל חמור ממועד וכדמוכח לקמן דאפילו אין לו מה יאכל אסור לעשות מלאכה בעצמו כדתנא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אבל אכתי י"ל כסברתו של הרא"ש ז"ל דע"כ לא החמירו באבל אלא לענין לעשות בעצמו משום דאפשר שיתפרנס ע"י אחרים אבל איסור ע"י אחרים בדבר שהוא צורך לו זה לא שמעינן ועל מה אני מסתפק כגון להעמיד לו תנור או רחים לצורך או לעשות לו מעקה ולשון הסדקים דהותר במועד ע"י שינוי ומדב' התוס' ז"ל דמוקמי להא דשמואל מקבלי קיבולת כרב שישא משמע דס"ל דלרב אשי אין חילוק בע"י אחרים בין מועד לאבל דאל"כ אפילו כרב אשי מצי אתיא וכל שאינו דבר האבד לא הותר אפילו ע"י אחרים ואפילו בקיבולת אבל אחר העיון נראה עיקר כדעת הראשונים ז"ל דכל שלא הותר ע"י עצמו לא הותר ג"כ ע"י אחרים ודין זה הוא בחוה"מ ג"כ דאפילו לעכו"ם אסור לומר והכי תניא בהדיא באבל רבתי אבל כל שבעה אסור במלאכה הוא ובניו ובנותיו עבדו ושפחתו וכשם שהוא והם אסורים כך אחרים אסורין לעשות לו מלאכה ומש"ה כל שאסור ע"י עצמו אסור גם ע"י אחרים ואין בזה צד חומר בו יותר ממועד דבמועד נמי דינא הכי כל שהוא אסור. אסור אפילו לומר לנכרי לעשות וכן באבל אפילו ע"י נכרי אסור כדמוכח מהא דלא אמרן אלא בשבתות וי"ט וכ"ת אמאי אסרו ע"י נכרי הא מיבעי לן בב"מ פרק השוכר אי אמרינן אמירה לכותי שבות גבי שאר איסורין כבר עמדו שם התוס' ע"ז מחוה"מ דאמירה לכותי אסור בו וכתבו דשבת וי"ט חדא מילתא ובאבל צ"ל כיון דאסרו ע"י אחרים ישראל ה"ה דאסור ג"כ ע"י כותי והי' נראה לי טעמא דמילתא כיון דהטעם שנאסר במלאכה במועד הוא כדי שיהי' פנוי לשמחת י"ט ובאבל הוא להיפך ע"כ אסרו אפילו ע"י אחרים דאל"ה יעשה כל מלאכתו ע"י אחרים ומה הועילו בתקנתן ודו"ק אך ד' הרמב"ן ז"ל במקרין עדיין לא נתיישבו אצלי אם לא שנאמר דקאי על כותל הגוהה לרה"ר דגם במועד הותר כדרכו אם בכותל חצר ועיין בש"ג שכתב כתב סמ"ג דחוה"מ ואבל משפט אחד להם ולדידי' חוץ לתחום מותר בחוה"מ וסמ"ג ומיימוני פסקו כרבינו ולא הבנתי דמשמע מדבריו דבאבל נמי מותר חוץ לתחום והא ליכא למ"ד ואיזה ט"ס יש בדבריו ז"ל:

שם גמרא רב חמי שרי להו לאבינגרי דבי ריש גלותא כו' שרשוי' הוא דקא משרשי לי' ומלשון רש"י ז"ל נראה דגרס שרשוי' הוא דקמשרשי להו היינו דאין להם אלא ריוח בעלמא דקא אכלי בהדייהו ומש"כ ולא חשיב מלאכה נראה מדבריו דאי הוי נטלי אגרא הרי מלאכה חשובה היא שנוטלין שכר עבורה והוי אסור אבל כיון דלא שקלי אגרא אין זה חשיב מלאכה ושרי להו למיעבד אבל הרא"ש ז"ל כ' דמלאכה זו הוי מלאכה המותרת לצורך המועד אלא דאסור ליטול שכר אפילו בשביל מלאכה המותרת ולא שרי להו אלא משום דלא שקלי אגרא והביא ראי' לזה ממתני' דפ"ג דכותב תפילין לאחרים בטובה והיינו משום דבשכר מיחזי כעובדא דחול שעושה כדי להרויח וכבר הערתי בזה לעיל בריש מכילתין גבי יוצאין על הכלאים דסתמא אמרינן התם דפועלים הוי נטלי אגרא ועיין תוס' שם אבל הריטב"א ז"ל כ' דהיכא אסור לעשות בשכר אלא היכא דהי' אפשר לעשות מלאכת ריש גלותא ע"י אחרים שלא בשכר אבל אם אי אפשר לעשות אלא בשכר מותרין ליטול שכר ממש ועיין בב"י סי' תקמ"א שכ' בשם הכלבו דמותר לאחרים לתפור בשכר וכתב עליו דטעות הוא ולא ידענא מאי טעותא דהא להריטב"א ז"ל ג"כ מותר ליטול שכר אבל באמת לפ"ז בהא דרב אמי מה ענין הלכה זו לכאן דאיירי הש"ס בקיבולת בתחילה ובסוף ע"כ נראה עיקר פי' הנימ"י דהכא איירי בקיבולת שקיבלו עכו"ם בריש גלותא בגוונא דהיתירא היינו לעשות מלאכתן או אריסות שדה אחר המועד אלא דהני בינגרי הם הממונים על הפועלים והיו מסייעים להם להמציא להם הצריך למלאכתן ואע"פ שבשביל זה מתרבה שכר הפועלים כי המלאכה נגמרת מהר בשביל זה כיון דאין זה אלא סיוע בעלמא מותר ולפ"ז לא שמעינן מינה דין קיבול שכר במלאכה המותרת וכ"כ רבינו ירוחם גם לפי' הזה דנכרים שבבית ריש גלותא מותר להם לסייע לאריסין בחנם והריטב"א ז"ל פי' עוד בע"א דהני אבינגרי הם עכו"ם שהיו חייבים לריש גלותא ליתן לו מעות ידועים או לעשות לו מלאכה כנגדן ומנכה להו כל יומא ויומא והוי ס"ד דהוי כמו שכירי יום קמ"ל כיון דבנכייתא עבדי הוי כקיבולת ושרי והוא לשיטתי' אזיל דס"ל דקיבולת קרקע שרי אפילו בהאי גוונא דנותנין להם בשכרן מעות ודו"ק והרמ"א ז"ל בסי' תקמ"ב כתב בשם הכלבו דבדבר האבד מותר ליטול שכר ולענ"ד דעת הכלבו דבכל דבר מותר ליטול שכר כמש"כ לעיל וכן מסתבר דאטו אם נצרך לאחד אינו מלאכה לצורך המועד והוא אין יכול לעשותה מחויב אחר לעשות לו בחנם וצריך לעיין בכלבו ואיננו ת"י וראיתי בביאור הגאון ר"א מווילנא ז"ל שהביא ראי' דדבר האבד מותר בשכר מאבל דתניא אלו דברים שעושין לו ומשמע דאפי' בשכר ואבל חמיר ובעיני יפלא הוא עיקר טעם איסור בשכר הוא מצד הפועל כיון דהוא עושה בשכר מיחזי כעובדא דחול וזה לא שייך באחרים אצל אבל וצ"ע בכל בו בפנים:

שם גמרא מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד עיין בנימוק"י שכ' דאם העכו"ם עושה במועד אינו צריך למחות בידו כדאמרינן בספינה ופוסק עמו ע"מ לשבות כו' וכן פסק