קרן אורה מועד קטן קסב

מועד דאפלא לשוויא חרפא לאו פסידא הוא ה"ה נמי לענין אבל כן אלא דהרמב"ן ז"ל דעתו שם להלכה גם לענין מועד דמאפלא לחרפי פסידא הוא וכרבנן דראב"י דפ"ק ומפרש הרבצה דהכא היינו הרבצה דלעיל דפליגי בזה ראב"י ורבנן וכיון דתניא הכא סתמא דמרביצין ש"מ דהלכה כרבנן ומפני זה תמה על האלפס ז"ל כיון דפסק דאפלא לשויא חרפי לא חשיב פסידא והשמיט הא דשדה ניר ופשתן אמאי לא השמיט נמי הא דמרביצין שדהו ובעיני יפלא לשיטתו נמי יקשה אמאי לא פליגי האמרו לו נמי אהרבצה אלא ודאי נראה דכ"ע מודים בזה וצריך לפרש או כפירש"י ז"ל או כפי' הרא"ש ז"ל וכ"ע מודו בהרבצה כי האי דהוי פסידא והנה כבר כתבנו לעיל בפ"ק שיטת רש"י ז"ל שם דרבנן דראב"י דשרו אפלא לשוי' חרפא היינו משום דס"ל כר"מ דהרווחה נמי שרי לדבריו ז"ל וקשה מכאן אמאי שרי ר"י כאן בשדה ניר הא ר"י אמרינן בריש מכילתין דסתמא קמא כוותי' אתיא דלא שרינן אלא פסידא ולא הרווחה וצ"ל לשיטתו ז"ל או דר' יהודה דווקא באבל הוא דקאמר הכי משום דמלאכתו נעשה ע"י אחרים או דזה חשיב הפסד גמור אם לא יזרע עכשיו ולשיטת הרמב"ן ז"ל יש לדקדק איפכא מאי מספקא לי' להש"ס בריש מכילתין אליבא דר"י אי הרווחה שריא והוצרך להוכיח דהרווחה אסירי מטעם דמתניתין אמאן תרמי' ואמאי לא הוכיחו ממתני' דר' יהודה אפילו להפסד מועט לא חייש וכש"כ להרווחה בעלמא אלא ודאי ש"ס דילן לא נחית להכי כלל אלא דאכתי יש לדקדק מדלא התיר ר' יהודה אלא שדה ניר ושדה העומדת לפשתן משמע ודאי דלא התיר אלא משום פסידא והוי מצי לאוכוחי מהא דר"י לא התיר בית הבעל וגם זה יפלא בעיני מה שלא מצינו פלוגתא דשדה ניר לענין מועד וצ"ע לענין מאי דכתיבנא דלשיטת הש"ס דילן אין ענין מחלוקת ר"י ור"י בערך ההפסד עדיין אני נבוך בזה כי באבל רבתי אמרו בפירוש בדב' ר' יוסי שהשיב לר' יהודה והלא אובדין הם ויבואר עוד אי"ה לקמן דף י"ב:

שם גמרא יתר ע"כ אמר רשב"ג אם הי' אומן כו' והגיע שעת הרגל הא דקאמר יתר ע"כ היינו משום דההיתר הוא בשביל אחרים ומה שפי' רש"י ז"ל דאית לי' פסידא אין זה עיקר הטעם דזה לא חשיב פסידא דהוי מניעת הריוח ומכאן קצת ראיה למה שחילק הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל לעיל בסוף פירקין בין דבר דאית בי' מלאכה לפרקמטיא דהא הכא שעת הרגל ודאי פסידא הוא ואפ"ה לא שרינן לה משום הא לחוד אלא משום דהוי צרכי רבים מדקאמר יתר ע"כ ודו"ק. עיין בש"ג שכ' רבינו השמיט להא דר"י בשדה ניר כו' ולזה הסכים הרא"ש ז"ל ומיימון פסק כר"י והוא ט"ס וצ"ל ולזה הסכים הרא"ש ז"ל ומיימון והרמב"ן ז"ל פסקו כר"י דהרמב"ם ז"ל השמיט ג"כ להא דר"י:

שם גמרא האריסין כו' עיין שיטת רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל כתב דנראה לו כשיטת הראב"ד ז"ל וכמבואר בירושלמי וה"ג האריסין והחכירים בשדה של אבל הרי אלו יעשו החמרין והגמלין כו' הרי אלו לא יעשו בכלה זמן שכירתם קודם לכן ואם היו מושכרין ביד אחרים היינו שלא כלה זמן שכירתם הרי אלו יעשו ע"ש מש"כ לחלק מ"ש באריס אפילו כלה זמן אריסותם קודם לכן מותר ובחמרין בעינן דווקא שלא כלה שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה פי' ז"ל במלאכת מחובר לקרקע ולפ"ז אין ענין לבבא זו למה שלפני' ולולי דמסתפינא הייתי מפרש בד"א ואין צורך לחלק דבאריס שכירתו נמשכת ואינו משתנית כמש"כ הרא"ש ז"ל והפי' האריסין והחכירים והקבלנים בשדה של אבל הרי אלו יעשו כיון דאדעתא דנפשייהו עבדי וגם המלאכה איננה בבית אלא בשדה החמרין והגמלין והספנין הרי אלו לא יעשו פי' לא יעשו לצורך האבל כיון שהם פועלים אצלו הרי אלו לא יעשו בשבילו ואם היו החמור והגמל מושכרים ביד אחרים לצורך מלאכת אחרים הרי אלו יעשו כיון דאחרים שכרו אותם קודם הרי האחרים מותרין לעשות בהם מלאכה בשבילן והכי משמע להדיא מלשון הירושלמי אריסיו וחכיריו וקבליו הרי אלו עושין אכריו וחמריו וגמליו אין עושין והכל מיירי במלאכתו ר"י בן לוי אמר היתה לו פרה מגמלת בעיר ה"ז עושה הדא דתימר בהו דחייב לי' והיינו הך דאם היו מושכרים וכגירסת הרי"ף ז"ל אם היו ממושכנים אלא דלא נודע לו פי' של מגמלת ופי' הק"ע אינו מובן. שכיר יום אפילו כו' נראה לי דבבא זו אין כאן מקומה אלא לקמן גבי בבא דהיתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחר יעשו היינו דווקא בקיבולת אבל שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה והכי תניא באבל רבתי הפועלים שקבלו מלאכה לעשות לאבל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר רשב"ח אומר שכיר יום בין כך ובין כך אסור שכר הקיבולת בביתו אסור בבתיהם מותר במחובר לקרקע בין כך ובין כך אסור דפרהסיא הוא הרי מבואר דהחילוק בין שכיר יום לקיבולת הוא בתלוש אבל במחובר הכל אסור אלא דבהא לחוד פליג ברייתא דאבל רבתי במאי דגרסינן התם בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר ובש"ס דילן אמרי' דאפילו בעיר אחרת אסור ונמצא כללן של דברים למאי דפרישנא דאריסין וחכירים וקבלנין שבשדה של אבל עושין דאדעתא דנפשייהו עבדי והיינו היכא שהיו אריסין קודם ימי אבלו דבימי אבלו ודאי אסור לשכור אריס ואיכריו וחמריו וגמליו וספניו היינו שמושכרים לאבל לצורך מלאכתו הרי אלו לא יעשו כלל אפילו היו מושכרים לו מקודם כיון דמלאכה דידי' הוא אבל אם חמורו וגמלו מושכרים לאחרים למלאכתן הרי אלו יעשו כיון דמלאכתן הן עושין ולפ"ז אין לנו היתר זה שכתב הרא"ש ז"ל באריס שכלה אריסותו קודם ימי אבלו דלא כתב כן אלא לשיטתו משום דבחמרין חילק בין בתחילה או בתוך זמן ובאריסות לא חילק אבל למאי דכתיבנא לא הוזכר כלל בברייתא חילוק זה בין בתחילה לתוך זמן אלא הכל מיירי בתוך הזמן שכירות ובאריס מותר משום דאדעתא דנפשי' קעביד ובחמריו אסור משום דאין לחמר חלק במלאכה זו וכולה בשביל האבל הוא. שוב מצאתי בת"ה להרמב"ן ז"ל שפירש כמו שכתבתי והנה נסתפק שם הרמב"ן ז"ל בחמר וגמל אם הם מושכרים לחמר וגמל לשליש ולרביע אם מותר כמו בשדה ונראה לי דהאי ספיקא ליכא אלא אם לא כלה זמן השכירות קודם ימי אבלו. אבל אם כלה זמן אריסותו קודם בזה ודאי אינו דומה לאריס שבשדה לשיטת הרא"ש ז"ל דדוקא באריס שבשדה מנהג האריסות ידוע ומסתמא לא מסלק לי' אבל אריס של חמור וגמל ודאי דרך ב"א להחליפן ולכאורה מצינן למפשט האי ספיקא מעובדא דמריון ומר בר רב אחא דקאמר הש"ס עלה נהי דלפסידא דידי' לא חייש היינו דמן הדין מותר הכל גם חלקו כיון דמושכרים הם זל"ז אלמא דכל שמושכר אפילו למחצה מותר אלא די"ל דשאני התם דהשותפות שלהם הי' מתחילה ומעולם לא נקרא עלייהו שם מר ברי' דרב אחא לחוד ומש"ה מותרין אבל אריס שם בעליו עליו לעולם ולפ"ז למאן דאמר בשותפים וכשיטת הירושלמי א"כ כש"כ באריסות דאסור אלא דיש לחלק גם בזה ולאידך גיסא דשותפות אסירי כיון דמתחילה הם שותפין בזה לא נסתלק שם כ"א מהם אבל באריס נסתלק שם בעליו. עוד ראיתי בדברי הרמב"ן ז"ל שנסתפק בקיבולת של שדה לחריש אי הוי דומיא דקיבולת בנין דאסור וצריך לדקדק לדבריו ז"ל איך יפרש מה שאמרו בברייתא הקבלנין הרי אלו יעשו אי באריסות הרי אמור ואי בחכירות הרי אמור וצ"ל דקבלן דברייתא היינו שנותן לבעל השדה סך מעות בעד כל מה שתכניס וגם בזה אדעתי' דנפשי' קעביד אלא דלענ"ד אין בזה ספק כלל דוודאי קבלן לחרוש ולזרוע לבד ואין לו חלק בפירות הוי כקבלן של בנין והיינו איכריו דאיתמר בירושלמי לאיסורא ויפלא בעיני מדוע לא הביאו הירושלמי ולקמן יבואר עוד אי"ה ועיין ריטב"א ז"ל. וגם בזה כתב הש"ג בשם מיימוני דבר שלא נמצא בו ודברי הרמב"ן הם. ולענין אבל המושכר לאחרים כתב הרב ז"ל בסי' ש"פ דמותר לאחרים לעשות ועיין בש"ך שם שהשיג על הרב ז"ל ומדברי הרא"ש ז"ל אין ראיה ע"ש ולא זכיתי להבין דהא בהדיא כתב הרא"ש ז"ל בסוף דבריו דגם להראב"ד ז"ל מותר ע"י אחרים וכן מבואר להדיא בד"מ שם דממושכר לשדה יליף לענין ספינה ואם דעת הש"ך לחלק בין שדה לספינה הי' לו לבאר וגם אין לחלק בזה. ולענין שכיר יום כבר כתבתי דאתלוש קאי דבמחובר מאי אירי' שכיר יום אפילו קיבולת נמי אסור כמש"כ היכא דליכא למימר אדעתי' דנפשי' קעביד וכדתניא באבל רבתי אלא אתלוש קאי ובתלוש ג"כ בעינן דווקא קיבולת אבל מלשון הרא"ש ז"ל נראה דשכיר יום לא נאסר אלא במלאכת קרקע ויש לתמוה על הטור ז"ל שהוא ז"ל כתב בשכיר יום לשון הרמב"ם ז"ל ואח"כ כתב במטלטלין דבעינן דווקא קיבולת ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל שכ' שכיר יום שכיר שבת של אבל בעבודת קרקע הרי זה לא יעשה ולא ידענא שכיר שבת מאן דכר שמי' ומזה למדתי כוונת הרא"ש ז"ל דשכיר יום ל"ד אלא לאפוקי