קרן אורה מועד קטן קנה

אפילו בלא סעודה וראיתי להמ"א ז"ל סי' תקמ"ז שהביא דברי התוס' בכתובות שכ' דנישואין בלא סעודה מותר ומהרש"ל ז"ל תמה ע"ד ז"ל וכתב הוא ז"ל ליישב דלרב דדריש מקרא דבחגך לא אסירי אלא דווקא בסעודה בבשר ויין ע"ש וקשה לי איך אפ"ל כן הא מוכח מברייתא דלקמן דנישואין לחוד נמי אסור וכמש"כ ויש ליישב כוונתו דמדאורייתא אינו אסור אלא בסעודה אבל מדרבנן אסור אפילו בלא סעודה מטעם דאין מערבין שמחה בשמחה וס"ל דאין זה אלא מדרבנן לש"ס דילן דיליף מקרא דשלמה דהוי ד"ק ולא יליף מקרא דמלא שבוע זאת אלא דאכתי אינו מיושב דהא משמע מד' התוס' דגם למ"ד אין מערבין שמחה בשמחה מותר בלא סעודה כמו שמבואר שם מלשונם ז"ל דהכל חד טעמא הוא ועוד ממ"נ אם הסעודה ד"ת אסור לישא בלא סעודה ואכתי תיקשי היכא מסר לה ודברי התוס' צ"ע ואל תשיבני על מה שכתבתי לעיל דליכא שמחה אלא בבתולה מהא דאמרינן בסוטה ושמח את אשתו אשר לקח לרבות אלמנה ויבמה אלמא דאיכא שמחה בהו דז"א דשמחה דהתם לאו שמחה גמורה היא דהא על כל השנה נאמרה כמש"נ נקי יהי' לביתו שנה אחת עוד יש לדקדק על הא דקאמר שמואל לקמן על התירא דאירוסין הטעם שמא יקדמנו אחר ברחמים ולמה לי' האי טעמא הא ליכא שמחה בלא"ה באירוסין לחוד ואי איכא שמחה אלא שמא יקדמנו אחר התירו אכתי איך התירו מפני זה איסור דאורייתא לישא אשה וי"ל דשמואל לטעמי' דאמר משום דאין מערבין כו' וזה לא הוי אלא מדרבנן וכמש"כ לעיל אלא דאכתי תיקשי לרב דאמר מה"ת הוא תיקשי לי' ברייתא דהתירו לארס לזה י"ל ג"כ כמש"כ לעיל דבלא סעודה ליכא אלא איסורא דרבנן ומזה סיוע לסברת התוס' בכתובות אלא דמוכח ביבמות דליכא שמחה כלל באירוסין לחוד מדהתירוה בט' באב ע"כ נראה דאיצטריך להאי טעמא דאל"ה הוי אסרי רבנן משום סמך נישואין ועיין בתוספתא דפליגי בה תנאי אי מותר לקדש במועד ור' יהודה הוא דמתיר שם משום שמא יקדמנו כו' אלא דאיתא התם דמייבמין בחוה"מ והוא נגד המשנה. העולה מדברינו אלה דאין כאן מחלוקת בין האמוראים וכל חד מודה לחברי' ונתיישב לי בזה דברי הרמב"ם ז"ל בה' י"ט ובה' אישות דלפי הנראה סתרי אהדדי וכמו שעמד ע"ז הלח"מ בפ"ז מה' י"ט ע"ש באורך ולפי הנ"ל ניחא הכל דוודאי כולהו מודו דאין מערבין שמחה בשמחה ורבה בר רב הונא לאוסופי אתי דנישואי בתולה מדאורייתא אסירי ואע"ג דהרמב"ם ז"ל בה' אישות כ' לקרא דמלא שבוע זאת דמקרא מה"ת הוא מ"מ דרשא דושמחת בחגך עדיפא מדרשא דמלא דלבן הוא דקאמר הכי ואין זה מצווי התורה וכן נראה קצת מדברי הרי"ף ז"ל שלא כתב להא דרבה בר רב הונא ע"ש וזה פשוט דלא מיקרי שמחה אלא מה שמצינו בתורה בהו שמחה כמו בנין בהמ"ק שד' ז"ל ביום חתונתו וביום שמחת לבו וכן בנישואים מצינו כמה פעמים לשון שמחה אבל שבוע הבן וישוע הבן לא מצינו בהו שמחה בתורה ואין בהן איסור ותמה אנכי על הלח"מ ז"ל שכתב לאסור סעודת מחזיר גרושתו ולא התירו אלא נישואין לבד דא"כ למ"ד מפני הטורח כולהו לישתרו בלא סעודה אלא ודאי גם הסעודה מותר במח"ג וכמש"כ התוס' דאין בה טורח כ"כ ועיין בט"ז ז"ל סי' תקמ"ז שדעתו לאסור סעודת תנאים ועיין במחצית השקל מה שכ' ע"ד וראיתי ברש"י ברי"ף שכ' דרבה בר רב הונא פליג אשמואל ולא דריש לקרא דשלמה משום דס"ל דאינו אסור אלא שמחת נישואין דמבטל בשבילה שמחת הרגל אבל לא שאר שמחות כמו דשלמה ולדידי קשיא אטו יש לנו שמחה גדולה מבנין בהמ"ק שעליו נאמר צאינה וראינה כו' ביום חתונתו וביום שמחת לבו וכ"ת א"כ למה לי קרא דשלמה לרב תיפוק ליה מקרא דבחגך וי"ל דה"א שמחה של רבים שאני ועוד דלא שייך התם שכחת שמחת הרגל כיון דעיקר שמחתם הי' בבהמ"ק בעבודה. והנה לקמן אמרינן בש"ס דאפילו איתרמי לא עבדינן א"כ יש לדקדק על תקנת קדמונינו לסיום התורה בשמיני עצרת ואמאי לא חששו לעירוב שמחה בשמחה דמצוה לשמוח בגמרה של תורה ומכאן יש ללמוד דסעודה שעושין לסיום התורה מותר לעשות בחוה"מ או בי"ט אפילו למ"ד דכל השמחות בכלל אין מערבין כו'. ויש להביא ראי' עוד דאין בכלל מערבין שמחה בשמחה אלא שמחת נישואין מהא דאמרינן בירושלמי עבד מהו שישא במועד ושמע לה מהדא דשמעון בר בא אמר משום ביטול פרי' ורבי' ועמד ועבד הא מצווה על פרי' ורבי' ממתניתין דגיטין משמע דלטעם דאין מערבין כו' מותר לישא והיינו משום דאין זו שמחה כיון דלית בי' נישואין אע"ג דוודאי שמחה היא לו אלא די"ל למ"ד דמצות שמחה אין האשה מצווה מצד עצמה אלא חיוב על הבעל לשמחה וכן העבד על האדון א"כ לא שייך בי' איסור עירוב שמחה בשמחה כיון דהוא עצמו אינו מצווה ע"ז. ודרך אגב אדבר קצת בענין הזה במה דסתרי אהדדי דברי התוס' בחגיגה ובגיטין לענין פו"ר אם העבד מצווה והתוס' בחגיגה ס"ל דחייב וכ' דהרי פרו ורבו לבני נח נאמר ואפילו לבני כנען ותמה המהרש"א ז"ל הא אמרינן בסנהדרין דמצוה זו נאמרה ונשנית ולישראל נאמרה ולא לבני נח וכתב המשל"מ ז"ל בהל' מלכים ליישב דכוונת התוס' כיון דבתחילה היו עבדים בכלל המצוה א"כ אח"כ לא יצאו מכלל ישראל וכתב עוד וכ"ת אמאי לא נילף לה מאשה דאינו מצווה היינו משום דהטעם באשה דאין דרכה לכבש לא שייך בעבד וכ"כ הפני יהושע בגיטין ולדידי נראה תמיהת המהרש"א ז"ל קיימת דהא כתבו רש"י ז"ל ותוס' בכמה דוכתי דהא דעבד חייב במצות כלל היינו משום דגמר לה לה מאשה כמש"כ רש"י ביבמות פ' החולץ ובב"ק פ' החובל וכן כ' התוס' שם וא"כ לא שמעינן מינה אלא מצות שהאשה חייבת בהן אבל מה שאין האשה חייבת בהן מנ"ל ועפ"ז תראה הרבה דברים שיש לדקדק שם על דברי המשל"מ ז"ל ואין כאן מקומו להאריך אלא דלפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל לענין בל תקיף קשה שכתב דעבד ישנו בהקפה הואיל ויש לו זקן. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' אסורי ביאה דמשמע מדבריו ז"ל דעבד אינו נהרג אלא על הזכר והבהמה אבל לא על אשת איש משום דיצא מכלל נכרי ולכלל ישראל לא בא ועיין במ"מ שם ואין כאן מקומו אך בזה נראין דברי הפ"י דמצות לשבת יצרה נמי לא שייך אלא באיש וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בה' עבדים ע"ש:

נחזור לענינינו וראיתי להתוס' לקמן בפ' ואלו מגלחין י"ד ע"ב ד"ה עשה דיחיד שכתבו דשמחת הרגל דרבנן היא ועיקר קרא קאי אשלמי שמחה ולא משמע כן בסוגיין דא"כ מאי דריש רב בחגך ולא באשתך כיון דאין שמחה ברגל מה"ת אלא ודאי מה"ת חייב לשמוח גם בלב ולהסיר ממנו כל עצב וכמש"נ זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אבל בשמחת חתן יש להסתפק אי מחויב הוא בשמחה מה"ת או השמחה באה לו מאיליו ומש"ה אסרה תורה ברגל וכבר ד' הראשונים דלבזה בסוגיא דהרי שהי' טבחו טבוח כו' נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבל מזה מוכח דמצוה לשמוח מדדחי לימי אבל וכתבו שם דלמ"ד יום ראשון של אבל מה"ת צ"ל דיום ראשון של חתן נמי ד"ת אבל כל שבעה כתבו רוב הפוסקים דלא הוי אלא דרבנן והפני יהושע בק"א בכתובות הקשה ע"ז מהא דלר' יהודה נותנין לחתן ז' ימי המשתה בראיית הנגע אע"ג דבעינן אליבי' דווקא דבר מצוה אלמא דכולהו מה"ת הם דדריש מוביום הראות ומה שנ"ל בזה הוא כן דוודאי לישנא דהש"ס דקאמר לקמן עיקר שמחה חד יומא לא משמע כמש"כ דיום ראשון לחוד מה"ת ושאר יומי דרבנן דא"כ הוי הש"ס מפרש בהדיא כן אלא משמע דסברא בעלמא הוא וכן איתא בירושלמי להדיא לענין טירחא עלת כלתא נפקת טרחינא דעיקר השמחה והטורח הוא בשעת כניסת הכלה אלא הדברים כן הם לענ"ד דכל הני ג' שביעיות ימים ז' ימי הרגל וז' ימי המשתה וז' ימי אבל כולהו חד אנפי להו דלא מצינו בהם מצוה מפורשת בתורה אלא מכלל המקראות שמעינן להו דראוי לעשות כן ויצא מכלל מצות התורה המפורשת ועד שאר מילי דרבנן לא באו כיון דמצינו בהם הרבה מקראות אשר ילמדון לשמוח בזה ולהיפך בזה והנה ודאי עיקר קרא דושמחת בחגך הצווי הוא על שלמי שמחה כמ"ש התוס' ז"ל אלא דאע"פ כן שמעינן מכללא דצריך שיהי' לו שמחת הלב בכל ימות הרגל ולא יהי' בו שום עצב כמש"נ אתה ובנך ועבדך כו' וכן נאמר זה היום עשה כו' וכן בשמחת חתן מצינו הרבה מקראות מורין על שמחה כמש"נ מלא שבוע זאת ואין זה בכלל מצוה דלא נאמר בתורת צווי ועוד נ' כמשוש חתן על כלה ועוד הרבה מקראות וז' ימי אבל ג"כ מצינו להיפך ויעש לאביו אבל שבעת ימים כמו שלמדו מזה בירושלמי אלא דפריך עלי' וכי למידין מלפני הדיבור וצ"ע קצת אמאי לא פריך הכי אמאן דיליף דאין לערב שמחה כו' מקרא דמלא שבוע זאת הא הוא לפני הדיבור ועוד יליף בש"ס דילן מקרא דוהפכתי חגיכם לאבל אלמא