קרן אורה מועד קטן קנד

גסין יש בו משום ליקוט ומתאבל עליהם וחגי אמר דא"צ להתאבל אלא בשעת ליקוט כמשמעו והיינו דאמר רב חסדא אפי' צרורין לו בסדינו אינו צריך להתאבל יותר מאותו היום של ליקוט. ובזה יש להעיר על ד' הרמב"ם ז"ל שכ' דאסור לפנות המת מקבר לקבר במועד ולפי הנ"ל דאין צריך להתאבל אם מעבירו בארון ממקום למקום א"כ מנ"ל דאסור במועד דילמא דווקא ליקוט עצמות אסר ר"י משום דאבל הוא לו היינו דחייב להתאבל עליו אבל לא במעבירו ממקום למקום בארונו וי"ל דהא גם לר"י אינו מתאבל במועד וכמש"כ לעיל אלא האבל הוא מחמת שנזכר במיתת אביו וזה שייך גם בהעברה ממקום למקום בארונו וק"ל. ואיתא עוד התם ר' מנא הורי לר' הלל לקרוע ולהתאבל כר' אחא ושלא להיטמאות כר' יוסי ועיין מה שפי' הק"ע בזה ול"נ לפרש לקרוע להתאבל כר' אחא אם מוליכו בארון של עץ וה"א דיטמא לו ג"כ לזה הורה לו לענין טומאה כר"י וכיון דאין אבילות ודאי אין מטמא לו ע"כ הורו בשניהם לחומרא ודו"ק. ויש להביא ראי' לדעת הרא"ש ז"ל דאין אנינות בליקוט עצמות מהא דתנא בא"ר המלקט עצמות והמשמר עצמות כו' פטור מן הק"ש ומן התפלה ואם רצה להחמיר ע"ע אינו רשאי מפני כבוד עצמות ומשמע דהפטור הוא משום עוסק במצוה דומיא דמשמר ולדברי מהר"מ ז"ל בלא"ה פטור משום אנינות אלא דאין ראי' דהא ת"ק מיירי בכל אדם אפי' אינן קרוביו וק"ל:

ע"ב משנה אין חופרין כוכין כו' בפירושא דמתני' איכא תלתא שיטתא כאשר אבאר דברי הרמב"ן ז"ל והרי"ף ז"ל דלאחר המועד קאמר וכפירש"י ז"ל אבל לצורך המת במועד וודאי מותר בק"ו מי"ט שני דשרי למיגז לי' גלימא ואסא אבל מחנכין אותן משום דצרכי רבים הם ונהי דתחילתן אסור אם אין צורך להם במועד אבל לתקנן מותר כמו החטיטה בבורות. והתוס' ז"ל כ' בשם יש מפרשים דלצורך המועד קאמר דומיא דמחנכין דאיירי לאחר מיתה דמחיים אין רגילין לשנותו. וכתבו התוס' דאין זו מוכרח דמחנכין ג"כ יש לפרש לאחר המועד והוא עושה לצרכו או לצורך אחר והראב"ד ז"ל לא ניחא לי' בשיטת הרי"ף ז"ל דלאחר המועד אמאי התירו חינוך ע"כ פי' ג"כ דלצורך המועד מיירי ולא תיקשי מי"ט שני דשרי למיגז לי' גלימא משום דהתם א"א בלא"ה אבל לקוברו אפשר בנברכת וכמש"כ הרא"ש ז"ל והתוס' ז"ל כתבו דאפשר למצוא הרבה כוכים שנחפרו מעי"ט והר"ן ז"ל כתב עוד פי' אחר דמיירי לצורך המועד אבל קודם שימות המת כמו בירושלים דהיו בה ב' רבוא מ"מ כיון דעדיין אין מת אסור לחפור ולפי' הזה ניחא יותר הא די"ט שני ולשון הראב"ד ז"ל בהשגותיו פ"ח מה' י"ט אפשר לפרש דלאו אדינא דחינוך הקשה למה התירו לחנך אלא כוונתו כמש"כ התוס' דלמה יתקנו אותו תחילה כיון דאין צריך בו אבל ברא"ש וברמב"ן ז"ל מבואר בכוונת הראב"ד ז"ל דאהתירא דחינוך קמתמה ע"ש:

שם ועושין נברכת כו' עיין בזה בדברי הה"מ שהביא דברי הראשונים ז"ל בפי' נברכת וע' בבעהמ"א ז"ל דנראה דמפרש הא דאין חופרין כוכים כו' היינו לצורך המועד רק שלא במקום המת או דווקא בחפירה ובנין אסור אבל בלא בנין שרי ע"ש:

שם משנה אין נושאין נשים במועד כו' בגמרא אמרינן בזה ד' טעמי' ח"א משום דאין מערבין שמחה בשמחה וילפי' לה מקרא דויעש את החג כו' או מקרא דמלא שבוע זאת שכ' בתורה וח"א מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו וישכח לגמרי בשמחת הרגל וכדרב דניאל אמר רב קטינא דיליף מקרא דושמחת בחגך וצ"ל דהוא לא ס"ל דאין מערבין שמחה בשמחה דאל"ה למה לי קרא דבחגך ודרשא גמורה היא וכמש"כ התוס' וכ"ת מנ"ל ממעוטא דבחגך דמניח שמחת הרגל לגמרי דילמא טעמא משום עירוב שמחה בשמחה ז"א דא"כ לא הוי ממעטינן לה מבחגך כיון דאיכא נמי שמחת החג ועיין בר"ן ז"ל וח"א מפני הטורח של הסעודה וח"א מפני ביטול פריה ורביה והני תרי אמוראי בתראי צ"ל דלא ס"ל לא קרא דעירוב שמחה בשמחה ולא קרא דושמחת בחגך ולדידהו ליכא בזה אלא איסורא דרבנן אלא דיש להקשות ע"ז מהא דתניא לקמן בפרק ואלו מגלחין דאין עושין סעודת אירוסין במועד ובשלמא למ"ד מפני הטורח י"ל דסעודת אירוסין ג"כ איכא טירחא אבל למ"ד מפני ביטול פריה ורביה איזה איסור יש בסעודת אירוסין והתוס' ז"ל מספקא להו בסעודת פדיון הבן אי שרי לעשות בחוה"מ משום עירוב שמחה בשמחה וכתבו דקי"ל כרב אשי דיליף מושמחת בחגך ולית לי' כלל איסור דעירוב שמחה בשמחה ואליבי' וודאי ליכא איסורא בסעודת פדיון הבן דלא אסרה תורה אלא נישואין ולפ"ז ג"כ יקשה סעודת אירוסין אמאי אסרוה ולזה אפ"ל דהוא ג"כ בכלל בחגך ולא באשתך אלא דנישואין הם עצמן שמחה הוא לו ומניח שמחת הרגל בשבילן אבל אירוסין בלא סעודה אין כאן שמחה אבל כשעושה סעודה הרי הוא בכלל ולא באשתך וכן מש"כ התוס' וע"י דלא חשיבי שמחה בשמחה אלא סעודת נישואין לבד הוא לד' דהא סעודת אירוסין נמי אסור אלא אירוסין ג"כ בכלל נישואין הוא אבל לר' נפחא דאמר משום ביטול פו"ר ודאי קשה אמאי אסרו סעודת אירוסין וכן לעולא דאמר מפני הטורח וצ"ל אליבי' טעם איסור סעודת אירוסין ג"כ מפני הטורח אטו יאסר אליבי' לעשות סעודת ברית מילה בחוה"מ ע"כ נראה לומר דכל הני אמוראי לא פליגי וכל חד מודה לחבריה אלא דבאו ליישב מה דאמרו במשנה אין נושאין נשים לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין ולמה פרט התנא לכל הני הא מכללא דאין נושאין נשים שמעינן לכולהו אלא ע"כ לאשמעינן דטעמים הרבה איכא בהאי מילתא וכל חד טעמא לחוד והוא דהטעם שאין מערבין שמחה בשמחה או דרשא דרב קטינא לא שייכא אלא בנישואי בתולה דעיקר השמחה בבתולה אמרו וכן מבואר בכמה דוכתי בזוה"ק ובפרט למדרש קראי ודאי ליכא למדרש אלא אבתולה דמה"ת ודאי ליכא שמחה אלא בבתולה כמו שמצינו בקרא מלא שבוע זאת ועל נישואי בתולה אמרי הני תרי טעמי רב יהודה אמר לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ורבר"ה אמר מפני שמניח שמחת הרגל ותרווייהו מה"ת הם והא דלא קאמר רב יהודה מבחגך יש לומר דס"ל כברייתא דחגיגה דדריש בחגך להא דאין יוצאין ידי שמחה בעופות מי שחגיגה באה מהם כו' ורבה בר רב הונא לא קאמר מפני שאין מערבין שמחה בשמחה י"ל דעדיפא מיני' קאמר דקרא דשלמה הוא דברי קבלה והוא יליף ממקרא מה"ת ומשמע מכאן דחיוב השמחה כל שבעה וכן בזה"ז מצוה לשמוח בבשר ויין כל שבעה דאל"ה מאי אין מערבין שמחה בשמחה איכא בחוה"מ הא כבר קיים מצות השמחה בי"ט הראשון וכן תנן סתמא דמתני' בסוכה וכבר הערתי בזה במס' תענית ומקרא דמלא שבוע זאת לא דריש דהוי לפני הדיבור אי אפשר דדווקא אשני שמחות ממין אחד הקפידה תורה אבל לא מב' מינים מש"ה קאמר מקרא דבחגך ויפלא בעיני לשון הריטב"א ז"ל שכ' למ"ד אין מערבין שמחה בשמחה לא נאסר אלא ב' מינים אבל ממין אחד מותר ובירושלמי ילפינן לה מקרא דמלא שבוע זאת שהוא ממין אחד וי"ל כיון דבש"ס דילן לא הביאו האי דרשא ש"מ דלא ילפינן מינה אבל הרמב"ם ז"ל כתבה בה' אישות וכמו שיבואר לקמן אי"ה. והשתא כיון דלא שייך טעם מיעוט השמחה רק בנישואי בתולה להכי הוצרך התנא לפרש דנישואי אלמנה ויבום נמי אסור מטעמא אחרינא מפני הטורח ומפני ביטול פו"ר והנה טעם דביטול פו"ר לא שייך ביבום דמסתמא יש לו אשה אחרת ויש לו בנים ושמחה נמי לית בה דעיקר קדושי יבמה מדרבנן היא ואז נתקנו ג"כ ברכת אירוסין בה וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בה' יבום ואפילו נפלה לו מן האירוסין אין כאן שמחה כיון דבע"כ היא זקוקה לו ופעמים אינו רוצה בה ואין בה אלא טעם מפני הטורח כיון דתקינו רבנן יבום כעין נישואין איכא בה טירחא אלא אכתי תיקשי אלמנה לענין מאי נקט לה התנא הא מכש"כ דיבום שמעינן לה אלא לאשמעינן דיש עוד טעם בזה מדרבנן משום ביטול פו"ר וא"כ כיון דלא פליגי השתא א"ש הא דאין עושין סעודת אירוסין אפילו למ"ד משום פו"ר כיון דמודה בנישואי בתולה דאין מערבין שמחה בשמחה וגם איכא טירחא דכולהו מודו בה ואפ"ל דאיסור סעודת אירוסין לאו משום שמחה הוא דבאירוסין ליכא שמחה מדמותר לארס אלא לכ"ע הטעם מפני הטורח הוא וע"ז מורה הא דנקט התנא דברייתא לקמן אבל אין עושין סא"ר ולא מייבמין ואמאי נקט יבום לחוד ולא שאר נישואין אבל לפי הנ"ל א"ש דיבום נמי טעמא משום טירחא הוא ובזה א"ש נמי מה שיש לדקדק למ"ד מפני הטורח א"כ נישואין בלא סעודה לישתרו וז"א כדמוכח מברייתא דלקמן דלא התירו אלא אירוסין דליכא שמחה אבל נישואין אסור אפילו בלא סעודה ולפי הנ"ל ניחא דהאי מ"ד מודה דנשואין אסורין משום שמחה היכא דאיכא שמחה מה"ת אלא דבשאר נישואין אסרו מפני הטורח ותו לא חילקו בין נישואין לנשואין וכולהו אסירי