קרן אורה מועד קטן קמח

טהור משום דהוי שדה שנחרש והעיקר נראה בזה כמש"כ התוס' בשם מצאתי מפרש דכיון דנחרש בינתים ודאי אין שם טומאה כמו שאוכיח אי"ה משיטות הירושלמי והתוס' גרסי ואע"ג דליכא חרס דאם אין ציון לטומאה טהור אע"ג דליכא ציון לטהרה והתניא אם יש חרס דווקא היינו סימן טהרה בחרסית ומשני היכא בעינן נחרש לרש"י ז"ל וחרס לשיטת התוס' ז"ל היכא דהסיד מרודד לכאן ולכאן דהוי קצת ציון טומאה אי לאו משום דע"י חרישה או ע"י החרסות איקפולי הוא דאיקפול וחשיב כמו שאין שם סיד כלל דביניהם טהור אבל תחתיהם ודאי טמא. אכן בירושלמי אמרו הלכה זו בע"א מצא אבן אחת מצויינת תחתי' טמא שתים ביניהם טמא ותחתיהם טהור משום דהציון נעשה שלא במקום הטומאה אלא רחוק מן הטומאה כדינו משום ביניהם ואם יש חורש ביניהם הרי הם כיחידיות כיון דנחרש ביניהם אין להם חיבור זל"ז והרי הן כיחידיות ותחתיהם טמא ביניהם טהור והי' אפשר לפרש גם שיטת הש"ס דילן ע"ד זה דאם יש סיד ביניהם ביניהם טמא ותחתיהם טהור כיון דמצינן למימר דהציון נעשה כדינו בשביל ביניהם ומש"כ רש"י ז"ל דבאבן שרי לעשות הציון במקום הטומאה בירושלמי לא משמע כן ע"ש וגם דברי הרמב"ם ז"ל אפשר לפרש ע"ד זה ע"ש בלשונו אלא דראה דבר חדש מה שנראה לי מלשון הרמב"ם ז"ל בהא דאם יש חורש ביניהם טהור שכ' שם ואם אין סיד ביניהם אלא על ראשיהם אם יש חרש ביניהם טהור שאין זה אלא בנין וכבר עמד הראב"ד ז"ל ע"ד באין סיד ביניהם למה לי' חרש הא בלא"ה טהור ביניהם אבל אחר הדקדוק בלשון הרמב"ם ז"ל נראה דביש חורש ביניהם הכל טהור אפילו תחתיהם דלאו ציון הוא כלל אלא בנין אבל אם אין חרש והי' הסיד מחדד על ראשיהם מכאן ומכאן ה"ז ציון וטמא ותחתיהם דווקא ביניהם אלא דא"כ מאי פריך הש"ס ואע"ג דליכא חרש והתניא כו' אמאי לא משני דבאיכא חרש הכל טהור תחתיהם וביניהם ובליכא חרש אין טהור אלא ביניהם אבל ז"א דהא בברייתא תני דאי ליכא חרש ביניהם טמא ורב יהודה אמר דאם אין סיד ביניהם טהור וע"כ ברייתא נמי מיירי באין סיד דבאיכא סיד לא הוי מהני חרש ולהכי אצטריך לאוקמי במרודד לכאן ולכאן ובפירוש של מרודד נמי לא כתב הרמב"ם ז"ל כפי' רש"י ז"ל דמרודד ביניהם אלא כתב הי' הסיד מרודד על ראשיהם מכאן ומכאן וגם לישנא דהש"ס אימור מחמת חרש הוא דאיקפל צריך ליישב לדעת הרמב"ם ז"ל ויפלא בעיני על הכ"מ ז"ל שכ' דגירסת הרמב"ם ז"ל כגירסת התוס' ז"ל ולא כתב ליישב עיקר השגת הראב"ד ז"ל מה שכתב לחלק בין איכא חרש או לא באין סיד ע"ז השיב הראב"ד ז"ל הא באין סיד בלא"ה טהור ודווקא היכא דהסיד מרודד ביניהם הוא דבעינן חרש ולמש"כ ניחא דבאין סיד וגם איכא חרש הכל טהור אפילו תחתיהם דבנין הוא ועדיין צ"ע בזה:

שם גמרא מצר א' מצויין הוא טמא וכל השדה טהורה כו' מכאן משמע קצת כשיטת הירושלמי דהיכא דמצינן למימר דהציון הוא לביני וביני תחת הציון עצמו טהור ומש"כ רש"י ז"ל דבאבן אין צריך להרחיק הציון אכתי אינו מיושב אמאי במצר אחד מצוין תחתיו לבד טמא וכמש"כ התוס' ז"ל ויש לדחות וק"ל:

שם תוס' בד"ה דמוזלי גבי' למ"ד שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי ניחא כו' לא הבנתי דבריהם ז"ל דאי מיירי הכי באין לו מה יאכל א"כ מאי אירי' כלאים שהם צרכי רבים כל מלאכה אפילו של יחיד שרי בכה"ג וי"ל לדברי התוס' ז"ל דהיציאה קמ"ל דקבעינן בחוה"מ אבל באמת לא ידענא מאי מספקא להו ז"ל דוודאי מלאכה זו מותרת דצרכי רבים הוא ומותר ליטול שכר אפילו יש לו מה יאכל וק"ל:

ע"ב רש"י בד"ה והתניא כל השדה כולה ואת אמרת ימעט משמע מדבריו ז"ל דהקושיא קאי אהא דאמר ימעט ול"נ דהקושיא קאי אהא דתנן יוצאין על הכלאים בחוה"מ וכיון דהתקינו להפקיר כל השדה אם לא יבטל הכלאים א"כ אין צורך לב"ד עוד לצאת על הכלאים דוודאי יבטלו הבעלים בעצמן שלא יפקירו שדותיהן וכן ראיתי מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' כלאים דבתחילה היו ב"ד שולחין שלוחיהם וכל שדה שמצאו בה כלאים היו שוכרים פועלים לנכש השדה ואחר התקנה היו שולחים שלוחיהם וכל שדה שמצאו בה כלאים היו מפקירין אותה מיד אלא דכ' דגם אחר התקנה היו יוצאין שלוחי ב"ד בחוה"מ להפקיר השדה ולכאורה תיקשי אהא מ"ש בחוה"מ וצ"ל לדבריו ז"ל דאהא לא תיקשי כיון דליכא אלא יציאה בעלמא חוה"מ הוא עת פנוי והש"ס לא מדקדק אקודם תקנה דהיו עושים מלאכה לנכש השדה אמאי קבעוה בחוה"מ ומשני משום פועלים בזול ודו"ק:

שם משנה ראב"י אומר מושכין המים מאילן לאילן כו' צריך לבאר שיטות האמורות בהלכה זו ואתחיל בשיטת רש"י ז"ל בעז"ה הנה הוא ז"ל מפרש דחכמים דמתירין בזה ובזה היינו ר"מ דס"ל דמשקין אפילו בית הבעל דלא הוי אלא הרווחה וראב"י ס"ל דהרווחה אסור ואם היתה שדה מטוננת מותר פי' דקאי אכל השדה דאסר ר' אליעזר משום דהרווחה הוא אבל שדה מטוננת מותר אפילו לראב"י דהוי פסידא כיון דלחה היא תמיד ויש לדקדק על פי' ז"ל דהא בברייתא דמביא הש"ס תנ"ה לא הוזכר אלא פלוגתא דזרעים שלא שתו לפני המועד ומשמע דעלה קאי התירא דשדה מטוננת אלא דלא מסתבר לרש"י ז"ל לפרש אזרעים שלא שתו לפני המועד לשיטתי' דפי' טעמי' דאיסורא משום דכיון דלא משקי לה תדיר לא הוי פסידא וא"כ כש"כ בשדה מטוננת דלא הוי בה פסידא אי לא משקי לה תדיר ע"כ פירש דקאי אכל השדה דאסר ראב"י ובברייתא פליגי נמי בתרתי בשדה גריד היינו יבשה מעולם שאין צריך להשקותה וזרעים שלא שתו וראב"י אסר בתרווייהו דהרווחה אסירי ורבנן מתירין בזה ובזה משום דהרווחה נמי מותרת אמר רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא שדה גריד מ"ט שרי לרבנן משום דאפלא לשווי' חרפא מותר אע"ג דהרווחה היא ה"נ בתרביצא אפלא לשווי' חרפא מותר ומש"כ רש"י ז"ל דהרבצה הוי השקאה פורתא לאו למימרא דלא שרי רבינא אלא הרבצה דהא ליתא דלרבנן הכל שרי אלא אתי לפרש לישנא דהרבצה שייך בגינה דאין צורך אלא השקאה פורתא ובשדה נקרא השקאה דצריכה השקאה טובא אבל אין נ"מ לדינא בזה ויש לדקדק בזה לשיטתו ז"ל אמאי איצטריך לרבינא לאוכוחי דינא דתרביצא משדה גריד דאיתמר בברייתא הא מצי לאוכוחי מהשקאת כל השדה דתנן במתני' דחכמים מתירין אע"ג דליכא פסידא אלא הרווחה דאפלא משווי' לה חרפי ועוד תיקשי לשיטתו ז"ל דבריש מכילתין סתם לן רבי דהרווחה אסור והכי תני בלשון חכמים דברי המתיר בהרווחה וקשיא סתמא אסתמא ומייתי הש"ס עוד ב' ברייתות דפליגי בהרבצת עפר לבן במועד ומסיק הא ראב"י הא רבנן והביאו התוס' ז"ל בשם פי' הקונטרס לפרש דהרבצה היינו דבר מועט ולפנינו ליתא ברש"י הכי וכן נראה לשיטתו ז"ל דרבנן דהכא היינו ר"מ וודאי אין חילוק בין פורתא לטובא לענין מועד וה"ה לשביעית דשרי לכ"ע שרי אפילו טובא וא"כ צ"ל דמשקין ביה"ש דריש מכילתין לא קאי אשביעית וכמש"כ התוס' או אפשר דקאי גם אשביעית וכהאי תנא דאסר הרבצה בעפר לבן גם בשביעית כדאיתא בירושלמי הכא ובשביעית פ"ח ולשיטתו קי"ל להלכה כרבנן דאפילו בית הבעל שרי אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל מפרשי לשמעתין בדרכא אחריני דוודאי גם רבנן דמתירין בזה לא ס"ל כר"מ דהרווחה שריא ועיין בדבריהם ז"ל ותראה דהוי גרסי במתניתין האי בבא דאין משקין שדה גריד ומפרשי דהא דקאמר"י חכמים מתירין בזה ובזה לא קאי אלא אהשקאת כל השדה ואזרעים שלא שתו לפני המועד אבל בשדה גריד לא התירו חכמים ועיין בדברי הר"ן ז"ל וא"כ ע"כ צ"ל דטעמא דרבנן דשרו בהשקאת כל השדה ובזרעים שלא שתו לאו משום דהרווחה שריא דרבנן נמי מודו בזה דהרווחה אסור ובשני אלו איכא טעמא אחריני בהשקאת כל השדה צ"ל משום דאגב דהתירו לו להמשיך התירו לו נמי להשקות כי השקאת כל השדה ג"כ צורך האילנות הוא וזרעים שלא שתו ס"ל לרבנן דאפ"ה איכא פסידא אם לא ישקה אותם ואם הי' שדה מטוננת מותר פי' הר"ן ז"ל דקאי אזרעים שלא שתו לפני המועד דכיון שהיא לחה הוי לי' כאילו שתו ולשיטתם ז"ל יש לדקדק הא דתניא בברייתא וחכמים מתירין בזה ובזה האי בזה ובזה אמאי קאי דהא בברייתא לא תני אלא הני תרתי זרעים שלא שתו ושדה גריד וכיון דבשדה גריד לא פליגי חכמים מאי בזה ובזה דנקט אי לא גרסי כלל בברייתא וחכמים מתירין בזה ובזה וכמש"כ הריטב"א ז"ל דפיסקא דמתני' הוא. וצ"ל דקאי בין אזרעים ששתו בין זרעים שלא שתו והא דאמר רבינא ש"מ האי תרביצא פי' הר"ן ז"ל דיליף משדה