קרן אורה מועד קטן קמז

כדי להשקות השדה בית השלחין וסיפא מיירי בתיקון קלקולי המים העומדין לשתי' בזה צריך דווקא צורך המועד ביחיד ודו"ק ועיין פסקי תוס' שכ' היכא דאין רבים צריכין להם חפירה אסור חטיטה שרי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד והוא דלא כמש"כ הראב"ד ז"ל ובאמת בירושלמי מבואר כהראב"ד ז"ל דברבים אפילו כיון מלאכתן מותר:

שם גמרא כיון דשתו מיני' רבים כרבים דמי משמע דהנהר לאו של רבים הוא אלא כיון דרבים שתו מיני' כרבים דמי ומזה משמע דלא כמש"כ הלח"מ בדעת הראב"ד ז"ל בהשגתו פ"ז מה' י"ט ע"ש ועיין פירש"י ז"ל לאקדוחי נהרא לפנות שירטון שבאמצע הנהר ולכאורה זה הוי דומיא דחטיטה ושרי אפילו ליחיד אם צריך לו וי"ל דמ"מ הוי טירחא יתירא וכמש"כ לעיל בשיטת התוס' אבל מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' וכורים להם נהרות שישתו מימיהם משמע דמפרש לאקדוחי היינו לחפור ממש מחדש ולהמשיך הנהר אליהם וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל:

דף ה גמרא ועושין כל צרכי רבים לאתויי מאי לאו לאתויי חפירה כו' ובירושלמי אמרו לאתויי דיני נפשות וד"מ ודיני מכות וערכין וחרמים והקדשות ושריפת פרה ועריפת עגלה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי והשקאת סוטה ותמה הריטב"א ז"ל בעריפת עגלה וטהרת מצורע ורציעה מה צרכי רבים יש בהם וכתב דאגב גררא נקטינהו אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דגם אלו חשיבא צרכי רבים וש"ס דילן לא ניחא לי' לאתויי הני משום דלאו מעין מלאכה הם וכ"כ הריטב"א ז"ל:

שם גמרא אמר לי' רבינא לרב אשי הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה כו' משמע מכאן דציון קברות מה"ת היא וקשה מפ' דם הנדה דאמרינן התם דאין זה אלא מדרבנן ומייתי נמי התם קרא דוראה עצים אדם ובנה כו' וכ"כ התוס' בב"ב דף קמ"ז וכתבו התם דהא דקאמר רמז לציון מה"ת מנין היינו אסמכתא בעלמא ע"ש וקשה לפ"ז מאי פריך עד לא אתי יחזקאל מאן אמרה והיותר קשה דהא אמרינן לקמן דאין צריך לציין על וודאי אלא על הספיקות כמו סרכות ופרעות ודברים אלו טומאתן מדרבנן ואיך אפשר לומר דציון מה"ת הוא ואפ"ל דבאמת אסמכתא בעלמא הוא וכדאמר ר"ש בן פזי רמז לציון מה"ת מנין משמע דאין זה אלא רמז בעלמא אלא דאי לאו דהוי רמיזא באורייתא לא היו מתקנים הדבר הזה מאליהם שלא להפסיד את ארץ ישראל ע"כ אמר ר"ש בן פזי רמז לציון מה"ת מנין ומש"ה פריך רבינא עד דלא אתי יחזקאל מאן אמרה ואכתי רמז מה"ת מנין ומשני גמרא גמירי לה לאו דגמירי לה מסיני לחייבי' לעשות ציון דוודאי אין בזה חיוב מה"ת. אלא דמסיני ניתן רשות לעשות גדר וסייג והוטל הדבר על החכמים לעשות משמרת למשמרת בכל דור ודור כפי שיוכשר בעיניהם לצורך השעה וזה דומיא דהא דאמרינן ביבמות רמז לשניות מה"ת מנין דאמר התם אביי לרב יוסף שניות דאורייתא הם ואמר לי' רב יוסף דאורייתא ופירשו חכמים ופריך כל התורה פירשו חכמים אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ורב יוסף ג"כ הכי קאמר לי' דאורייתא ופירשו חכמים היינו דרמיזא באורייתא לעשות סייג וחכמים פירשו הדבר וכה"ג איכא למימר בכל אסמכתא שבתורה דלאו סמך בעלמא הוא אלא דהתירה נתנה זאת ברמז בעלמא ועיין ביומא ובשבת פ' ר"ע גבי מנין לסיכה שהוא כשתי' מה"ת ודו"ק:

ע"ב תוס' בד"ה שאינו מטמא באוהל כגון תרווד רקב כדאיתא בהעור והרוטב עכ"ל והוא תמוה דשם איתא דבמשא לא יטמא אבל באוהל ודאי מטמא כמפורש בכמה משניות אלא דבלא"ה טומאת רקב לא שכיחא דבעינן דווקא נקבר ערום בארון של שיש כדאיתא בנזיר אבל מלשון התוספות ז"ל לא יכולתי להולמן. ועיין בריטב"א ז"ל שכ' דדבר שאינו מטמא באהל לאתויי שרץ ונבילה וגם זה אינו מובן דדבר שאין טעון קבורה ודאי אין צריך ציון ובירושלמי דריש לכל הני מילי מקרא דוראה עצם אדם ובנה אצלו ציון ע"ש:

שם גמרא אבל מציינין על הספיקות כגון סרכות ופרעות כו' והנה בסוף פ' דם הנדה תנן גבי כותים נאמנים על הציון כיון דכתיבי מיזהר זהירי בי' ופירש"י ז"ל שם נאמנין על הציון לציון והיכא דלא ציינו עבדינן טהרות והשתא האי ציון במאי קמיירי אי בוודאית הא אין צריך ציון ואי בספיקות הא לא מהימני אספיקות כדתנן התם וצ"ל דנאמנות שלהן מהני בבית הקברות שלהם והם היו מציינין גם על הוודאות כיון דלית להו ספיקות והיכא דלא ציינו סמכינן עלייהו ועבדינן טהרות ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שם ועוד נראה דבוודאות נמי צריך לציין כי היכא דמצינו בר' בנאה בב"ב דהוי מציין מערתא משום דאין ניכר מבחוץ עד היכן מגיע המערה ע"ש:

שם גמרא מוטב ישרפו עליו תרומה שעה א' עיין פירש"י ז"ל והריטב"א ז"ל כתב דאגב גררא קאמר הכי והכי הוי בעי למימר מוטב יאכלו בטומאה שעה אחת כיון דליכא ציון והולכין שם אוכלי תרומה ואל ישרפו עליו לעולם אי מהלך שם בלילה כמו שפירש"י ז"ל:

שם תוס' בד"ה אילן המיסך על הארץ כו' ועיין בריטב"א ז"ל באורך בפירושא דסככות ופרעות ומה שהקשה על שיטת רש"י ותוס' ז"ל מפ' דם הנדה ע"ש:

שם תוס' בד"ה מנפח אדם ביה"פ דמסתמא ליכא למימר שהגיעה המחרישה עד המת וליכא לאחזוקי מקום טהור בטמא כו'. ד' ז"ל צריך ביאור דהא כל המפרשים ז"ל כתבו דמש"ה הקילו בביה"פ משום דהמחרישה הדקה העצמות ולא נשאר כ"א עצמות כשעור' שאין מטמאין באוהל והם ז"ל כתבו להיפוך דמסתמא לא הגיעה המחרישה עד המת ונראה מד' אלו דס"ל דלא הקילו אלא על כל השדה אבל לא על מקום הקבר והתוס' בכתובות הוכיחו מהא דלקמן מצא שדה מצוינת דאפילו במקום הקבר הקילו והיינו ע"כ משום דלא נשאר בו כדי טומאת אהל וכן משמע מד' ז"ל גופא לקמן שכ' ולא היו רגילים לקבור מתים בעומק הלכך לא חיישינן שמא המת בעומק תחת המחרישה אלא מסתמא הגיעה המחרישה עד המת ולכאורה דבריהם ז"ל סותרין זה את זה גם מש"כ בסוף ד' ואמאי לא חייש שיהא המת בקרקע ואינו נוגע בו ומטמא באהל א"נ בלא המאהילים מן הצדדים הוי מטמאין לאדם באהל ונראה דצ"ל א"נ כל המאהילים מן הצדדים מטמאין לאדם ומביאין הטומאה עליו ד' אלו ג"כ אינם מובנים קצת והי' נראה דעירוב פירושים יש כאן דמה שכתבו בתחילת דבריהם דמסתמא לא הגיע המחרישה עד המת היינו אם נאמר דמקום הקבר מטמא באהל ובכל השדה הקילו והיינו משום דלא חיישי' שהגיע המחריש' עד המת והמת במקומו מונח וע"ז כתבו בסוף דבריהם דאמאי לא ניחוש בכל השדה לטומאת אהל משום דברים המאהילים על הצדדים ומביאין הטומאה לשדה ומש"כ דלא היו רגילים לקבור בעומק היינו לשיטה זו דגם מקום הקבר יש לו דין ביה"פ והיינו משום דעל ידי המחרישה לא נשאר כ"א עצמות כשעורה וע"ז כתבו ולא חיישינן שיהא המת בקרקע ועדיין אין דבריהם ז"ל ברורין אצלי והרמב"ם ז"ל כ' בפ"ח מה' ט"מ דאפילו עמוק הקבר שתי קומות עושה בית הפרס והוא מהתוספתא דאהלות הביאה הר"ש ז"ל בפ' י"ז מאהלות ע"ש:

שם גמרא וטעמא מאי משום יאוש בעלים נגעו בה עיין פירש"י ז"ל ועיין בהר"ש ז"ל שפי' בע"א ועיין בריטב"א ובד' הרמב"ם ז"ל:

שם גמרא ר"י אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד גם בזה עיין בר"ש ז"ל ובריטב"א ז"ל ובדברי הרמב"ם ז"ל שפי' ע"ד התוס' ז"ל והרמב"ם ז"ל פסק כר' יהודה משום דבתוספתא אמר בלשון במה דברים אמורים דאינו אלא לפרש:

שם גמרא כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר דציינוה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר משמע דדין ביה"פ יש לה וק"ק הא תניא בתוספתא החורש משדה שאבד בה קבר אינו עושה ביה"פ וי"ל כמש"כ הר"ש ז"ל בפ' ח"י מאהלות לחלק בין היכא דלא חרש אלא חצי השדה דאיכא ס"ס ובין היכא דחרש כל השדה דוודאי חרש במקום הקבר ועיין עוד בר"ש שם שהאריך בפי' הלכה זו:

שם גמרא כדאמר עולא בעומדין על הגבולין בעלי המ"מ בש"ס לא הראו היכא אמר עולא הכי והוא בנדרים דף מ"ב ע"ב ע"ש:

דף ו גמרא אמר רב יהודה מצא אבן מצויינת תחתיו טמא כו' יש בזה כמה שיטות ואבאר אותם בקצרה שיטת רש"י ז"ל בשתים אם יש סיד ביניהם וגם בראשם תחתיהם וביניהם טמא ואם אין סיד ביניהם כלל ביניהם טהור תחתיהם טמא ופריך הש"ס ואע"ג דלא נחרש ביניהם והתניא אם יש חורש דווקא ביניהם