קרן אורה מועד קטן קמד

וי"ט והלכתא לשביעית עצמה דא"כ לא הו"ל למיכתב קראי גבי שביעית כיון דלשביעית גופא לא צריך ולכאורה קשה על דבריהם ז"ל דאדרבה קרא כתיב גבי שבת ועדיפא הוי להו לאקושי אמאי דריש לקרא לענין שביעית ולא דריש לי' לענין שבת כפשטי' ולפי הנ"ל ניחא דע"כ דריש לי' לענין שביעית מדכתב רחמנא תרתי בחריש ובקציר אלא דאכתי צ"ע היאך אפשר לומר כן דלשבת אתי א"כ לא לכתוב רחמנא אלא או חריש או קציר ונדרשי' אשבת ואפשר דזה הוא בכלל דבריהם ז"ל שם בר"ה:

שם בא"ד ור' ישמעאל עדיפא לי' לאוקמי בשבת אפילו להקל דפשטי' דקרא מיירי בו מלאוקמי בשביעית דלא מיירי בו עכ"ל ולא הבנתי הא בלא"ה לר"י לא איצטריך קרא לשביעית כיון דאית לי' הלכה ואין לומר דאיצטריך קרא לתוספת בסופה וכמש"כ התוס' בשם ר"ת ז"ל שם בר"ה דא"כ לא ליכתוב אלא קציר לתוס' שאחר שביעית חריש למה לי ועוד דלבתר דיליף ר"י מתשבתו שבתכם כל שיש בו שבות מוסיפין מחול על הקודש גם שביעית בכלל כמש"כ התוס' שם והיינו לאשמועינן דצריכה תוספת אפילו בסופה ותו לא איצטריך קרא לשביעית וע"כ צריך למידרשי' לשבת ודו"ק:

דף ד גמרא אלא הילכתא לר"י קראי לר"ע מכאן יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בה' שמיטה ויובל שכתב לקרא ולהלכתא בשביעית דפ"א מה' שמיטה ויובל חשיב קרא דבחריש ובקציר לעשה אמלאכת שביעית ובפ"ג כ' עבודת הארץ בששית ל' יום סמוך לשביעית הלכה למשה מסיני והוא דלא כמסקנת הש"ס הכא דתרוייהו למה לי וע"כ מאן דאית לי' הלכתא לית לי' קרא ומאן דאית ליה קרא לית לי' הלכתא. ונראה ליישב דבריו ז"ל ע"פ מה שאמר ר' יוחנן לעיל יכול ילקה על תוספת דאתיא מבחריש ובקציר כו' משמע מזה דר' יוחנן ס"ל כר"ע דדריש בחריש ובקציר אתוספת שביעית ובסוגיין משמע דר' יוחנן אית לי' הלכה כמו שאמר משום ר' נחוניא ודוחק לומר דמשום ר' נחוניא קאמר ולי' לא ס"ל ועיין בתוס' במנחות דף ס"ב שכתבו להוכיח דר' יוחנן ס"ל כר' ישמעאל דדריש מה חריש רשות מדאמר דהלכה היא בשביעית והוא נגד דברי ר' יוחנן לעיל דאמר בהדיא דאתיא מבחריש ובקציר ודוחק לומר דש"ס הוא דנסיב לה קרא דבחריש ולאו דברי ר' יוחנן הם וכש"כ למה שכתבו התוס' דהוי ס"ד דילקה עליו מלקות ארבעים ע"כ לא הוי ס"ד לומר כן אלא מקרא ולאו מהילכתא אלא ודאי נראה דר' יוחנן אית לי' לתרוייהו לקרא ולהלכתא וא"כ תיקשי על ר' יוחנן תרתי למה לי אבל נראה לומר דאר' יוחנן לא תיקשי תרתי ל"ל דר' יוחנן לטעמיה דס"ל דליכא תוס' בשבתות וי"ט וכדאמר בטעמי' דר"ג ובית דינו וע"כ לא ס"ל דרשא דתשבתו שבתכם ללמד אכל מקום שיש בו שבות דצריך להוסיף וגם לא מסתבר לי' למילף משביעית לשבת וי"ט כדבעי הש"ס למימר בר"ה אליבי' דר"ע ומש"כ התוס' כאן דר' יוחנן מודה בתוס' כ"ש בשבת וכי ההוא שיעורא הא מודה ר"ג דצריך להוסיף דבריהם ז"ל אינן מובנים דמאי ענין תוס' כ"ש לשביעית דבשלמא גבי שבת וי"ט שהיום קדוש מלעשות בו מלאכה ע"כ מוסיפין שעה אחת על היום בקדושה זו לאסור במלאכה אבל קדושת שביעית לא שייכא אלא בעבודת הארץ לשבות מעבודתה ולא נאסרה אלא החרישה שיהי' לצורך שביעית וכן הקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית ושיערו חכמים בזה דל' יום לפני ר"ה הוי החרישה לצורך שביעית א"כ אין ענין שעה אחת לכאן אלא בשביעית התוספת הוא מה שהוא לתיקון על שביעית ובשבת וי"ט התוספת הוא לאסור במלאכה כמו שהמלאכה אסורה בשבת עצמה בין לצורך היום בין שלא לצורך וכן מוכח מהא דאמרינן בר"ה דלר"ע ילפינן דמוסיפין מחול על הקודש בשבת וי"ט משביעית ש"מ דתוס' שבת ושביעית דמיין להדדי כל חד לפי ענינו אלא ודאי נראה דר' יוחנן לית לי' תוס' כלל בשבת וי"ט וכן כתבו התוס' להדיא בר"ה שם ד"ה ור' עקיבא ע"ש בדבריהם ז"ל וכיון שכן תו לא תיקשי לר' יוחנן תרתי למה לי דתרווייהו צריכי קרא לאשמעינן דבעינן תוס' גם בסופה והלכתא למישרי ילדה וכיון דכתיב קיצור לתוס' בסופה כתיב נמי חריש לתחילתה. ועפ"ז נבא ג"כ לישוב דברי הרמב"ם ז"ל והוא כי הרמב"ם ז"ל ג"כ לא הזכיר תוס' בשבת וי"ט וכבר עמדו ע"ז מפרשי דבריו ז"ל בפ"א מה' ש"ע ולא כתבו טעם נכון בזה ולדעתי ברור הוא דסמך בזה על דברי ר' יוחנן דסוגיין וגם מדברי רב אשי נראה דס"ל כר' יוחנן בהא דליכא תוס' בשבת וי"ט מדאתקיף עלי' אתיא גז"ש עקרא קרא או הלכתא משמע דמודה רב אשי דאיכא למילף בגז"ש אלא דלא אתיא לעקרא קרא או הלכתא וכיון דרב אשי נמי ס"ל כן דליכא תוס' בשבת וי"ט ודאי דהלכתא ומש"ה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל בחיבורו דין התוס' בשבת וי"ט ולא כתב להוסיף אלא בעינוי דמשמע כן מפשטי' דקרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב כמבואר בד' ז"ל בפ"א מה' שביתת עשור וכ"ת נילף מעינוי גם להוסיף במלאכה ז"א דוודאי ליכא למילף מעינוי למלאכה כדמוכח בר"ה שם דקאמר אין לי אלא יה"כ שבתות מנין ת"ל תשבתו ולכאורה קשה הא שבת חמור מיה"כ ואמאי לא נילף שבתות מיה"כ בק"ו ולמה לי קרא כי היכא דלר"ע ילפינן משביעית בק"ו לשבת וי"ט אלא ודאי הכי פירושא אין לי אלא יה"כ היינו תוס' עינוי דבי' כתיב קרא שבתות וי"ט מנין היינו תוס' במלאכה מנ"ל וה"ה דהוי מצי למימר מלאכה ביה"כ גופא מנ"ל להכי אצטריך תשבתו וזה ברור בדברי הרמב"ם ז"ל והשתא תו לא תיקשי על הרמב"ם ז"ל למה לי תרתי דתרוייהו צריכי כנ"ל כיון דליכא תוס' במקום שנא' בו שבות ומהלכתא לא הוי שמעינן תוס' אלא בתחילתה להכי איצטריך קרא להוסיף בסופה והלכתא למישרי ילדה או למשרי אפי' זקינה בזמן שאין ביה"מ קיים כמבואר בלשונו ז"ל בריש פ"ג מה' שמיטה ועפ"ז א"ש נמי דברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"ז מה' תמידין ומוספין שכתב גם עומר נקצר ביום כשר ועיין בלח"מ שם שעמד על דבריו ז"ל כיון דפסק שם דקצירתה של העומר דוחה שבת א"כ ע"כ נקצר ביום פסול כדאמר רבה בב"ח שם במנחות פ' ר' ישמעאל ולפי הנ"ל האי פיסקא דנקצר ביום כשר ודאי ניחא כיון דליכא קרא ע"ז דבחריש ובקציר דרשינן לשביעית וא"כ מנ"ל למימר דקצירת העומר בלילה לעיכובא והא דפסק דדוחה את השבת ע"כ לאו מקרא שמע לה אלא מסברא בעלמא כיון דעכ"פ מצוה לקצור בלילה וכן מבואר בירושלמי במגילה וידוע שדרכו של הרמב"ם ז"ל לסמוך על הירושלמי היכא דאיכא שקלא וטריא בש"ס דילן ושיטת הירושלמי יותר פשוטה זה הנראה ברור בשיטת הרמב"ם ז"ל ועיין בלח"מ בפ"א מה' שביתת עשור שהאריך בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל והרבה יש לדקדק בדבריו ז"ל ולא רציתי להאריך אבל דעת רוב הראשונים ז"ל דתוס' שבתות וי"ט דאורייתא ויש ע"ז ג' קראי הא לר"ע דיליף מבחריש ובקציר לתוס' שביעית ילפינן מינה נמי לשבתות וי"ט בק"ו משביעית הקל כדאיתא בר"ה ועיין בדברי הה"מ שכתב דהא דאמרינן בר"ה ור"ע האי ועניתם מאי עביד לי' היינו משום דר"ע לית לי' תוספת כלל ע"ש ולא זכיתי להבין ד' ז"ל והפשוט כמו שפירשו התוס' ז"ל שם דלר"ע אין צריך ועניתם לתוס' דילפינן כולהו משביעית ולר' ישמעאל דמוקי בחריש כו' לקצירת העומר יליף כל דין תוס' מקרא דועניתם ותשבתו שבתכם אתי לרבוי כל מקום שיש בו שבות. ויש עוד דרשא אחריני ביומא פ' יה"כ דממעטינן מעצם היום הזה כרת ואזהרה בתוספת משמע דאיסורא איכא כדפירש"י ז"ל שם גבי הא דקאמרינן ותנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד לי' דהא בלא"ה שמעינן מדמיעט רחמנא מכרת ואזהרה ש"מ דאיסורא איכא ולשיטתו ז"ל אין מדוקדק לישנא דברייתא יכול יהא ענוש כרת על תוס' מלאכה מנ"ל למימר הכי כיון דליכא קרא אחרינ' לתוס' כלל ע"כ נראה דברייתא זו דיכול יהא ענוש כו' אדרשא דתשבתו סמיך וס"ל דרשא דועניתם את נפשותיכם בתשעה למילף מיני' דמוסיפין והשתא אי לאו דכתב רחמנא בעצם היום הזה גבי אזהרה ועונש ה"א דעונש ואזהרה קאי גם על התוס' כיון דגבי עשה דשבות הוי תוס' בכלל עצם היום להכי כ' רחמנא גבי ענוש ואזהרה בעצם היום הזה למילף דעל עיצומו של יום ענוש אבל לא על התוס' ועיין בהגהות הג' ר' ישעי' ברלין שם ביומא שהגיה ברישא דברייתא קרא דאחרי מות דמוקדם הוא ולמש"כ אין צריך להגיה משום דדווקא בפ' אמור איצטריך למכתב בעצם היום הזה משום דכתיב בסוף הפ' עשה לתוס' וה"א דגם אזהרה ועונש איכא בי' קמ"ל וכן מבואר בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל דכולהו חדא ברייתא היא ולא הוי גרסי תנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד לי' וכמש"כ הלח"מ ז"ל שם ולפ"ז מסתייע קצת סברת התוס' ז"ל לעיל בד"ה יכול ילקה על התוספת דלמאן דיליף מבחריש ובקציר תשבות לתוס' שביעית איכא מלקות בתוס' דהא הכא ביה"כ דלא נאמר אלא שבות ואפ"ה אי לאו קרא