קרן אורה מועד קטן קמה

דעצם היום הזה ה"א דאיכא עונש ואזהרה כמו בעיצומו של יום וכ"ת אכתי מאי קאמר יכול ילקה כו' נילף בק"ו מיה"כ דאין בתוס' אזהרה הא לא קשיא דע"כ מאן דיליף מבחריש לתוס' לא ס"ל האי דרשא דעצם היום הזה על עיצומו של יום כיון דהוא דריש לקרא דועניתם לכר' חייא בר רב כל האוכל ושותה כדאמרינן בר"ה וא"כ לא צריך קרא למעוטי ממלקות ועל שיטת רש"י ז"ל יש לדקדק עוד דלמאי דקאמר הש"ס דתנא דעצם עצם דריש קרא דועניתם להא דר' חייא בר רב א"כ תיקשי אין לי אלא יה"כ שבתות וי"ט מנין וכדקאמר הש"ס בר"ה דליכא למימר דיליף מתשבתו שבתכם כיון דקרא לא איירי בתוס' כלל ולמאי דכתיבנא לעיל דלא קאמר הש"ס אין לי אלא יה"כ אלא משום דמעינוי ליכא למילף א"ש דהכא שמעינן מדרשא דעצם היום הזה דאיכא תוס' גם במלאכה וא"כ שפיר מצינן למילף לשבת בק"ו מיה"כ אלא דאכתי תיקשי י"ט מנין ע"כ נראה יותר כמש"כ בשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דתנא דעצם עצם ס"ל דרשא דתשבתו שבתכם ולפ"ז ליכא אלא ב' קראי לכל תוספת או דילפינן כולהו משביעית אליבא דר"ע או מקרא דועניתם לר' ישמעאל וכדאיתא בר"ה והנה נשאר לנו לבאר עוד דבר אחד מה שראיתי בתוס' בע"ז דף נ' שכ' שם לחד תירוצא דלא נאסר בתוס' שביעית אלא המלאכות שנאמרו בפירוש אבל לא תולדותיהם אפילו למאן דס"ל דבשביעית עצמה דאורייתא הם וא"כ יש לדקדק למאן דיליף תוספת שבת וי"ט משביעית היינו לר"ע א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא יחול איסור תוס' אלא אאבות ולא אתולדות וי"ל דלא דמי דכיון דבשבת וי"ט נאמר לאו כללי לא תעשה כל מלאכה ומסברא אמרינן דהתולדות הם בכלל המלאכה א"כ לא מצינן לאפלגינהו מכל דיני האבות ואיסור הנוהג באבות נוהג גם בתולדות אבל בשביעית דילפינן תולדות מכלל ופרט או משדך לא כרמך לא כמש"כ לעיל בשיטת הריטב"א ז"ל והתוס' ז"ל א"כ מנ"ל דנוהג איסורייהו בזמן התוס' כיון דלא כתב רחמנא אלא בחריש ובקציר דאבות נינהו ואע"ג דחרישה נמי ילפינן מכללא ופרטא מ"מ מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי ולפ"ז למאי דכתיבנא לעיל דתולדה דשביעית ג"כ ידעינן מסברא דתולדותיהם כיוצא בהם נוהג איסורין גם בתוס' שביעית וא"כ צריך לומר לאביי דס"ל דכל מלאכות מה"ת אסורות בשביעית ובמתני' פ"ב דשביעית התירו כמה מלאכות בתוס' שביעית כמו לזבל ולפרק ולעשן וכל הדומה לזה ע"כ צריך לאוקמי בשביעית בזה"ז וכמש"כ התוס' לחד תירוצא שם בע"א אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג דאפילו בזמן המקדש הותרו שאר מלאכות ולא תיקשי לדידי' משום דאליבי' אפילו בשביעית עצמה מדרבנן הם וכדרבא אלא הא קשיא לדבריו ז"ל דדריש נמי קרא דבחריש ובקציר לשביעית וכדכתיבנא לעיל וע"כ לתוס' אתי וא"כ אמאי לא יהי' איסור תוס' נוהג אפילו בזמן הזה דהא מסיק הש"ס דר"ג כו' כר' ישמעאל ס"ל משמע דלר"ע דיליף מקראי אין לחלק בין זמן המקדש לבזה"ז וצ"ע:

שם גמרא אלא אמר רב אשי כו' וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים כו' וכ' התוס' דדייק מדניתנו שלשתן בהדי הדדי ולענין מאי ניתנו יחד ודאי למילף דאין איסור זה נוהג אלא בזמן המקדש ומכאן יש לדקדק על רש"י ז"ל בסוכה ד' ל"ד שכ' דכולם נשאלו יחד בבית המדרש ולהכי שנאן יחד דא"כ היכא מוכח דאין אסור אלא בזמן המקדש כיון דלא נאסרו יחד בהלכה וע' בתוס' ר"ה שם דף ט' שכ' דלפי המסקנא דהכא הוי מצי למימר גם לר"ע דקרא אתי לבזמן שאין בהמ"ק קיים ולא זכיתי להבין לפי דבריהם הכא דעיקר הדיוק הוא מדנאמרו ביחד א"כ אכתי תיקשי למה לי קרא ולמה יאמרו יחד הלא אם ניתן הלכה זו דתוס' שביעית בפ"ע ג"כ הוי ידעינן דאסור אפילו בזמה"ז אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דהכי איתמר הלכתא בהדיא דאין איסור זה נוהג אלא בזמן המקדש ולא בזה"ז עיין בלשונו ז"ל בפי' המשנה ריש מס' שביעית ובחיבורו פ"ג מה' שמיטה ויובל ולפ"ז ודאי מצינן למימר נמי דלענין שאר מלאכות נמי איתמר הלכתא הכי דלא נאסרו בתוס' שביעית ולא תיקשי על הרמב"ם ז"ל מה שהקשיתי לעיל דהא קרא נמי דריש דכי היכא דאתי הלכתא ומפקא מקרא למישרי נטיעות ובזמן שאין בהמ"ק קיים ה"נ מפקא מקרא למישרי שאר מלאכות ועיין בירושלמי פ"ק דשביעית דאמרו שם בשעה שניתנה הלכה כך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו ומשמע קצת כדברי הרמב"ם ז"ל. והנה מכל שקלא וטריא של הלכה זו משמע דשביעית בזמה"ז דאורייתא דאל"כ הוי מצי לשנויי דר"ג ובית דינו לכ"ע התיר בזה"ז דלא הוי אלא דרבנן וכיון דרב אשי דהוא בתראה הכי ס"ל ש"מ דכן הלכה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שמיטה ויובל ועיין במפרשי דבריו ז"ל שם ודו"ק היטב בכל הנ"ל:

(לעיל דף ג' ע"א) בתוס' בד"ה אין דנין ע"ש בדבריה' ז"ל שכ' דלא חשיב כללא בתרא כיון דלא הוי בחד קרא ולא זכיתי להבין ד' ז"ל דהא שנת שבתון יהי' לארץ דהוא כללא בתרא כמו שפירש"י ז"ל כתיב בחד קרא עם הפרט דזריעה וקצירה הם תרי פרטי ומש"כ דהכי מוכח בפסחים דבתרי קראי אין דנין לא ידענא דבחד עניינא אין הדבר תלוי כלל בתרי קראי או חד קרא אלא כל שאין בין הכלל והפרט הפסק בדבר אחר דנין אותו בכלל ופרט אבל אם יש הפסק אפילו בחד קרא אין דנין כדמוכח בב"ק פ' החובל דכוי' וחבורה כתיבו בחד קרא ואפ"ה כיון דפצע הפסיק הענין אין דנין אותו בכלל ופרט וכבר הארכתי בזה דהעיקר כפירש"י ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל:

דף ד גמרא נהרות המושכין מן האגמים עיין פירש"י ז"ל שכ' השתא משמע לי' מי אגמים עבידי דפסיקי כו' נראה דאין כאן מקומו דהכא למאי דאמרינן דר' יוחנן ורב אשי פליגי בדברי ר' זירא ודאי משמע לן דמי אגמים לא פסקי ומשום גזירה לחוד הוא דמיתסרי ודברי רש"י הללו שייך לקמן על הא דאמרינן גופא אמר ר' זירא והוי ס"ד דמקשה דמי אגמים עבידי דפסקי וק"ל:

שם גמרא מדלין מים לירקות כו' ואם בשביל ליפותן אסור פי' רש"י ז"ל דהרווחה היא נראה מדבריו ז"ל דמפרש מדלין היינו השקאה שלא ע"י טירחא ומש"ה כ' דהאיסור הוא משום דהרווחה היא וכן משמע מדבריו ז"ל בד"ה דהוי דלי דוולא ע"ש ולפ"ז קשה מאי ס"ד דרבה תוספאה לאסור כדי לאכלן במועד כיון דליכא טירחא אבל הריטב"א ז"ל וכן כתב הכ"מ ז"ל לפרש דמדלין היינו טירחא להשקות ע"י דלי ממקום נמוך ומש"ה לא התירו אלא דווקא כדי לאוכלן במועד אבל ליפותן היינו כדי שיגדלו אפילו אי איכא פסידא כמו בית השלחין אסור משום טירחא והתוס' ז"ל כ' דכדי ליפותן אסור אפילו בלא טירחא ולד' ז"ל קשין דיוקא אהדדי עוד כתב הריטב"א ז"ל דכדי לאוכלן היינו כדי למוכרן לאכילה אבל כדי לאוכלן תיכף פשיטא דמותר וליכא מאן דפליג וכן מסתבר:

ע"ב תוס' ד"ה כך מידל בשל עניים דכי אסר רחמנא לוקח עוללות ה"מ בשעת בצירה כדכתיב כו' ויש לדקדק בדב' ז"ל במאי קמיירי אי לוקח מה שהדלה לעצמו ודאי דאסור אפילו קודם הבציר ועוד דמה שהוא מדלה בשלו הוא הבציר וחייב ליתן העוללות לעניים אלא ע"כ הוא נותן העוללות לעניים ומשום דהוי ס"ד דאסור להדלות העוללות חלק העניים כי אולי הם רוצים שלא להדלות לזה אמר ר' יהודה דכדרך שהוא מדלה בשלו הוא מדלה בש"ע ור"מ אמר דאסור להדלות של עניים אלא יניחן כמו שהן וכמו שהביא הר"ש ז"ל בפ"ז דפאה בשם הירושלמי ר"י מדמי עניים לשיתוף דכשם שהוא מדל בשלו כך הוא מדל בשל חבירו ור"מ מדמי לה למוכר לחבירו י' אשכולות דלא יגע בהן ועוד דאפילו הוא משליך לאיבוד מה שהוא מדל נמי מותר כיון שהוא לצורך תיקון הנותרות וכדרך שהוא עושה בשלו כך הוא עושה בשל עניים ומש"כ רש"י ז"ל בד"ה בשל עניים בפאה אי נמי עוללות עיין בתוי"ט פ"ז שם ודו"ק:

גמרא הא בחדתי הא בעתיקי פירש"י ז"ל בחדתי איכא טירחא כו' ולפ"ז נראה דאיסורא דעוגיות לא קאי אשביעית דבשביעית לא חיישינן לטירחא ועיין בריטב"א ז"ל שדעתו דגם בשביעית חיישינן לטירחא ואיסורא דמי קילון קאי גם אשביעית וסוגיא דע"ז דלא כוותי' וכמש"כ. וא"כ תיקשי מה שפירש"י ז"ל לעיל גבי עידור בשביעית דלא קשיין אהדדי הא בחדתי הא בעתיקי ומה ענין לחלק בין חדתי לעתיקי לענין שביעית כיון דלא חיישינן לטירחא ומלשון הרמב"ם ז"ל נמי נראה דכל הני מילי דטעמייהו משום טירחא לא קאי איסורייהו אשביעית ולהכי לא כתב לענין שביעית איסור דמי קילון ומי גשמים. וכן כתב סתמא דעוגיות מותרין ולא חילק בין חדתי לעתיקי אבל בין הרווחה לפסידא כתב לחלק גם לשביעית ודווקא בית השלחין התירו להשקות אבל לא בית הבעל דלא הוי אלא הרווחה