קרן אורה מועד קטן קמג

שדך לא תזרע כלאים וא"כ מנ"ל דתולדות כיוצא בהם ואמאי לקי אמנכש בכלאים ובשלמא לרבא גופא י"ל דמוקי לה כולה כר"ע אבל להלכה בדעת הרמב"ם ז"ל כבר הוכחתי דמשום זורע הוא דלקי ומפני קושיא זאת נראה לומר דלפי האמת לכ"ע הא דילפינן בברייתא משדך לא כרמך לא הוי אלא אסמכתא למ"ד דלקי אכולהו היינו מסברא דתולדותיהן כיוצא בהן וקראי אסמכתא בעלמא וכן לרבא גבי כלאים התולדות כיוצא בהן ובשביעית הוא דמיעט רחמנא מזריעה ובצירה וגלי קרא דתולדות לאו כיוצא בהן ועיקר כללא ופרטא לחרישה הוא דאיצטריך לן ומ"ד דלוקה על החרישה משום דחרישה מלאכה אחרת היא שוב ראיתי בשעה"מ ובטע"מ פ"א מה' שמיטה ויובל שהעירו קצת במה שכ' וראייתו בשעה"מ שהביא בשם הרמב"ן ז"ל שדקדק אמאי לא לקי שתים משום שביעית משום חרישה ומשום זורע ותי' דאיכא מ"ד דאין לוקין אחרישה ולא משמע כן בסוגיין דלפום סוגיין ר"י הוא דס"ל דלוקה אחרישה וא"כ תיקשי לר"י ליחייב שתים עוד תירץ דאין חילוק מלאכות בשביעית כמו בי"ט וגם ע"ז יש לדקדק דע"כ לא אמרינן אין חילוק מלאכות לי"ט משום דכל המלאכות נאמרו בלאו א' לא תעשה כל מלאכה ומנ"ל לחלק אבל בשביעית בד' מלאכות שנאמרו בתורה ודאי חייב על כל אחת ואחת כיון דנאמר כ"א בלאו בפ"ע אלא אפילו אחרישה דאתיא בכלל ופרט מ"מ הי' נראה דלוקין עלי' בפ"ע מקרא דבחריש ובקציר כי היכא דהוי בעי הש"ס למימר בפ' כלל גדול דילפינן מבחריש ובקציר לחלק לענין שבת ודחי דעדיין לא שמעינן אלא אחרישה וקצירה לבד אלמא מדפרטן הכתוב אפילו בלשון עשה שמעינן מינה לחייב עלי' בפ"א א"כ השתא דדרשינן בחריש ובקציר אשביעית שמעינן מינה לענין שביעית לחייב עלה בפ"ע וכ"ת א"כ היכא שמעינן חריש של ששית הנכנס לשביעית הא אצטריך לשביעית עצמה ולחלק י"ל כמש"כ התוס' כיון דקציר ע"כ אתי לתוס' דלחלק לא איצטריך ה"נ חריש אתי לתוס' אבל מ"מ שמעינן מינה לחלק אחרישה ועוד דמ"ד לוקה אחרישה ע"כ דריש כלל ופרט אפי' כלל בעשה ופרט בל"ת או איפכא וא"כ יצאתה חרישה ללמד על הכלל כולו ליחייב על כל מלאכה של שביעית בפ"ע דהא כתב רש"י ז"ל שם בשבת דמש"ה לא אמרינן לענין שבת ללמד על הכלל כולו יצא משום דה"ל כלל בל"ת ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט אבל למ"ד דלוקה אחרישה ע"כ דנין אותו בכלל ופרט וא"כ ללמד על הכלל כולו יצא ולפמש"כ דשאר מלאכות של שביעית לאו מכלל ופרט נפק"ל ולא משדך לא אלא מסברא דהם תולדות לאבות א"ש וליכא בהם חילוק מלאכות אם עשאן עם אבותיהם וכשעשה שני תולדות משני אבות לפ"ז ודאי יש בהם חילוק מלאכות כמו באבות ואפ"ל כיון דקציר ע"כ לא אתי לחלק דלא איצטריך ה"נ לא דרשינן חריש לחלק אלא לתוס' לבד ודווקא לענין שבת הוא דמסתברא לן לאוקמי תרווייהו לחלק מלדרשא אחריני וכמש"כ התוס' שם אבל הכא כיון דקציר אתי לתוס' לחוד ה"נ חריש וכתב רש"י ז"ל עוד התם דלהכי לא אמרינן ללמד על הכלל כולה יצא משום דהוי ב' כתובים וצ"ע בירושלמי כלאים שהבאתי לעיל דאמרינן התם ב' דברים שיצאו מן הכלל נהי דמלמדין אבל אין מחלקים ופי' המפרש שם היינו דאין מלמדין לחלק על הכלל כולו וא"כ מבואר בפירוש כמש"כ רש"י ז"ל אלא דאין פירוש זה ברור אצלי. והנה התוס' בד"ה אין דנין בסוף דבריהם הקשו למ"ד לוקה אחרישה לענין מאי יצאו זמירה ובצירה ולפי הנ"ל ניחא דיצאו לחלק על עצמן אם זמר וזרע חייב שתים והכי אמרינן בירושלמי פ' ח' דכלאים זמירה בכלל זריעה היתה ולמה יצאתה להחמיר עליו וע"כ היינו לחייב עלי' בפ"ע וכדמשמע התם ע"ש ודו"ק בכל הנ"ל כי דברים ברורים ועמוקים המה:

שם גמרא תרי קשקושי הוי חד אברויי אילני וחד סתומי פילי ופירש"י דסתומי פילי שרי משום פסידא וזה ניחא למ"ד דכל הני קראי אסמכתא בעלמא ומדרבנן א"כ י"ל דמשום פסידא שרו רבנן אבל למ"ד דאורייתא אין לומר דמשום פסידא שרו רבנן וצ"ל אליבי' דקשקיש דאברוי אילן הוי עבודה אבל סתומי פילי לאו עבודה היא וכן פירש"י ז"ל בעצמו בע"א ד' נ' דאברויי אילנא עבודה היא וסתומי פילי לאו עבודה וכ"כ הריטב"א ז"ל כאן וכתב עוד דלמ"ד דאורייתא לא פריך הש"ס משום דאיכא למימר הא דקאמר תשמחנה מלקשקש אסמכתא הוא ומדרבנן הוא דאסור ולא תיקשי אהדדי ומה שתירץ רש"י ז"ל על עידור הא בחדתי הא בעתיקי ג"כ קשה לי למ"ד דאורייתא לחלק בכך דמ"מ עבודת חרישה היא ועיין בכ"מ שהביא בשם רש"י ז"ל דלא גרס לעידור בהתירא וכ"כ הריטב"א ז"ל:

שם גמרא ולא והתניא מנין לעידור וכיסוח וקישקוש איני יודע מפני מה נתחלף הגירסא הכא ובמקום עידור עיילוהו לקישקוש ואולי הוא טעות הדפוס וכדמשמע לעיל דלא גרסינן קשקוש באיסורא. והנה משמע קצת דלא פריך הש"ס מהך ברייתא למ"ד אינו לוקה אלא להאי טעמא דלמאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא כו' אבל אי נימא דטעמי' הוא משום דאית לי' דר' אבין ואינו דורש כלל ופרט לא פריך ומכאן ראי' למש"כ לעיל דדרשא דכלל ופרט לא אצטריך אלא לחרישה דמלאכה בפ"ע היא אבל לשאר מלאכות דהוי תולדות זריעה מסברא נפק"ל וא"כ לא תיקשי מהאי ברייתא למ"ד אינו לוקה אחרישה דבחרישה הוא דלא לקי משום דלא דריש כלל ופרט אבל כל הני מלאכות דהוי תולדות זורע שפיר מודה דחייבין עליהם ולא פריך אלא להאי טעמא דזמירה ובצירה בכלל היו ולמעוטי אתי וא"כ כל המלאכות מיעט רחמנא ופריך שפיר מהאי ברייתא וניכוש ועידור ג"כ תולדות זרע הוא (לדוד מ"ד) והריטב"א ז"ל כ' דהאי דרשא דשדך לא כרמך לא לאו דרשה גמורה היא וסמיך אכללא ופרטא משמע דדבריו ז"ל דמכללא ופרטא ילפינן כל הני מילי וכבר כתבתי הנלענ"ד בזה ודו"ק:

ע"ב תוס' בד"ה יכול ילקה על תוספות ר"ה כו' מד' נראה דאי לאו דגמר ר' יוחנן משבת בראשית היו לוקין על תוספות מלקות כמו על שביעית עצמה ויש לדקדק לפ"ז מאי פריך הש"ס לקמן הלכתא נינהו קראי נינהו הא תרווייהו איצטריך הלכתא למישרי ילדה וקראי למיסר זקינה ולמלקי עלי' דאי מהלכתא לחוד ודאי לא לקי עלה כיון דלא שמעינן איסורא דזקינה אלא מכלל היתר ילדה לא עדיף מלאו הבא מכלל עשה האמורה בתורה בפירוש ועוד לסברת התוס' דהתורה אמרה דהתחלת שביעית יהי' מששית א"כ למאן דמרבו תוס' שבת וי"ט מתשבתו שבתכם נימא נמי דחייב על התוס' כמו על שבת עצמה ובכל דוכתא קיי"ל דליכא בתוס' אלא עשה לחוד ולר' עקיבא דילפינן מתוס' שביעית לתוס' שבת וי"ט כדאמרינן בר"ה דף ט' לא תיקשי אמאי לא ענשינן אבל תוס' משום דלא ילפינן לה אלא במה מצינו ואין עונשין מה"ד אבל לר' ישמעאל דיליף מתשבתו ודאי תיקשי אמאי לא יענש עלי' כמו בתוס' שביעית לר"ע. ועוד לר"ע גופא מאי פריך הש"ס בר"ה כיון דיליף כל תוס' מתוס' שביעית האי ועניתם מאי עביד לי' דילמא איצטריך להזהיר על התוס' בשבת וי"ט ע"כ הי' נראה יותר כפי' שהביא הריטב"א ז"ל דילקה מכות מרדות קאמר אבל מלקות גמור לכ"ע אין בו ודו"ק:

תוס' בד"ה ניסוך והא דאמרינן בעלמא מי"מ לרבות ניסוך המים אינו אלא אסמכתא עכ"ל ועיין בזבחים פ' השוחט והמעלה דמשמע דדרשות גמורות הן ופליגי עלי' דר' נחוניא ע"ש:

שם תוס' בד"ה שהרי כבר נאמר כו' ומסקנת דבריהם ז"ל דלהכי מוקים לה ר"ע אשביעית ומספקי' מפשטי' ולא מוקים לה כר' ישמעאל אשבת משום דניחא לי' לאוקמא לחומרא ולא לקולא ויש לדקדק למאי דאמרינן בר"ה דילפינן מינה לר"ע לתוספת שבת וי"ט א"כ אכתי קשיא אמאי לא מוקים לה ר"ע כפשטי' אשבת ולמיסר תוס' ומנ"ל לאוקמי אשביעית ולמילף לשבת וי"ט בק"ו דילמא לא אתי אלא לשבת לחוד כפשטי' ובאמת לא נילף לתוס' וי"ט ושביעית דקילי וי"ל דא"כ דאתי לשבת לחוד ולתוס' א"כ למה לי דכתב רחמנא תרתי לא ליכתוב אלא חריש לחוד או קציר לחוד והוי שמעינן מינה תוס' לכל מלאכות שבת ולהכי מוקים לה אשביעית דאיצטריך תרווייהו חריש של ששית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית וכ"ת נוקים לשבת וחד לתוס' דכניסה וחד לתוס' ביציאתו זה אינו דבשביעית שייך שפיר למידרש מחריש תוס' בתחלתה דהיינו חריש של ששית שנכנס לשביעית ומקציר לתוס' בסופה היינו קציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית אבל לענין שבת תרווייהו שייכי בין בתחילה בין בסוף ולא מסתבר לאוקמי חד אכניסה וחד איציאה ועיין בתוס' בד"ה שם בר"ה ור' ישמעאל שכתבו דלהכי איצטריך קרא דתשבתו שבתכם לשבת וי"ט ולא ילפינן משביעית מהלכה משום דאין דנין ק"ו מהלכה להכי איצטריך קרא וכתבו והא דלא מנצי הכי במכילתין דלר"ע נמי איצטריך קרא והלכתא קרא באם אינו ענין לשביעית תנהו ענין לשבת