כרם יהושע לאנג צט

דאורייתא מש"ה כתבו התוס' שפיר בההיא דתניא נתייאש הימנה ולא גדרה דאי קנסא הוי דוקא במזיד היה לו. להתחייב ולא בשוגג כיון דר"מ היא וס"ל דמקיים כלאים הוי דאורייתא ור"מ גופי' הא סבר בגיטין (ס"ד נ"ג) הנ"ל דבדאורייתא לא קנסי' שוגג אטו מזיד

ובזה נלע"ד ליישב ג"כ מאי דראיתי מקשים על דברי התוס' דב"ב דהא לא הוי ההיא דנתייאש הימנה ולא גדרה אלא איסור דרבנן דהא קיי"ל כר' יאשיה דאינו חייב משום כלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ור"מ הא קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד וא"כ אמאי כתבו התוס' דאי קנסא במזיד דוקא ה"ל להתחייב אבל לפי האמור י"ל היטב ע"פ מ"ש התוס' בקדושין (דף ל"ט א') דכמה סתמי ס"ל דלא כר' יאשיה וא"כ כיון דכל ההוכחה בב"ק דההיא דנתייאש הימנה ולא גדרה ר"מ היא הוא משום דסתם מתני' ר"מ היא וכיון דכמה סתמי דלא כר' יאשיה. א"כ גם ר"מ ס"ל הכי דהא סתם מתני' ר"מ היא דל"ל כר' יאשיה מש"ה מקשי' התוס' בב"ב היטב ועוי"ל לענ"ד ע"פ מ"ש הפוסקים דאף ר' יאשיה לא קאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אלא דוקא לענין מלקות אבל מודה דאסור מה"ת אף בב' מינים ועי' ביו"ד (סי' רצ"ו) מש"ה מקשי' התוס' שפיר כיון דהוי דאורייתא ור"מ היא הא ר"מ סבר דבדאורייתא לא קנסי' שוגג אטו מזיד

והנה ע"פ מ"ש הש"ך הנ"ל דהיכי דפליגי גמ' דידן והירושלמי אליבא דר' יוחנן קיי"ל כשי' הירושלמי יתורץ לי בזה לקושי' הגרע"א בתשובותיו (סי' ט"ו) על מ"ש הרשב"א ראיה להתיר ליתן איסור דרבנן בידים לקטן מהא דשבת (דף קל"ט א') דפריך שם וליתן לתינוק ישראל אלמא דשרי ליתן והקשה הגרע"א שם ע"ז והא התם הוי לצרכינו ובכה"ג מודה הרשב"א דאסור ליתן לקטן בידים כ"א לצרכו דוקא ונשאר בצ"ע ולפי האמור י"ל היטב דהא דס"ל להרשב"א האי חילוקא דלצורך הקטן שרי ליתן בידים לקטן אבל לא לצרכינו הוא מבואר כן בירושלמי (פט"ז דשבת הל' ז') דפריך שם עלה דתנן שם אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך ולא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו ומתרץ תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך כיבוי וא"כ מבואר האי חילוקא בין היכי דהוי לצרכינו ובין היכי דלא הוי לצרכינו אבל בגמ' דידן בשבת (דף קכ"א א') לא משמע הכי ול"ל האי חילוקא דפריך שם ש"מ קטן האוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו ומשני ר' יוחנן בקטן העושה לדעת אביו מוכח דסבר ר' יוחנן דבאינו עושה לדעת אביו שרי אף דהוי לצרכינו כהא דכיבוי דאל"כ ה"ל לומר שם דאף דאינו עושה לדעת אביו אסור משום דהוי לצרכנו וכ"כ הרשב"א בחידושיו לשבת שם האי חילוקא בין לצרכנו ובין היכי דלא הוי לצרכנו והביא ראיה מדברי הירושלמי הנ"ל וסיים שם בקיצור לשונו דזה הוא דלא כגמ' דידן ע"ש וכוונתו למה שכתבתי מהא דר' יוחנן הנזכר וא"כ מתורץ קושי' הגרע"א הנ"ל אטו מזיד. דהאיך פריך בשבת פ' תולין הנ"ל וליתן לתינוק ישראל והא לצרכנו מודה הרשב"א דאסור ליתן לקטן בידים דלק"מ דהא גמ' דידן ל"ל הכי אלא דאף היכי דהוי לצרכנו שרי ליתן לקטן בידים אלא דהרשב"א ס"ל דקיי"ל כדעת הירושלמי בזה אלא דאכתי קשה דהאיך תפס הרשב"א כדעת הירושלמי נגד גמ' דידן אבל לפי מ"ש הש"ך הנ"ל א"ש דהא סתמא דירושלמי הוא ר' יוחנן ול"ל שם כדעת ר' יוחנן בגמ' דידן קיי"ל טפי כשיטת הירושלמי דיש חילוק בין היכי דהוי לצרכנו או לא ועי' בענפי לשבת שם מש"ש עוד בעז"ה ועי' בפריי לפסחים (דף צ"ב) מש"ש בע"ה

וכן נלע"ד עוד ליישב ע"פ מ"ש הש"ך ביו"ד הנ"ל לענין אבני הר שנתדלדלו מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם (פ"ב מהל' עבודת יוה"כ) שתפס הרמב"ם שם האי טעמא דמפרש ר"א ביומא (דף נ"ה א') דהא דצריך למנות להזאה ראשונה בכל ההזאות בהא דאחת ואחת אחת ושתים דהוא משום שלא יטעה בהזאות ודלא כר' יוחנן דמפ' שם לה מקרא דאמאי לא מפ' הרמב"ם טפי כר' יוחנן ע"ש: אבל לפי האמור בשם הש"ך יתורץ היטב משום דבירושלמי (פ"ה דיומא) שם איתא דר' יוחנן מפרש כהא דר"א דהוא משום שלא יטעה בהזאות וכיון דהגמ' דידן והירושלמי פליגי אליבא דר' יוחנן תפס הרמב"ם כשיטת הירושלמי בהא דר' יוחנן ונחזור לראשונות דלפ"ז יתיישב מ"ש התוס' הכא דמתני' דבכורות ל"ל כר"מ בהא דקניס שוגג אטו מזיד דלכאו' קשה דהוא ג"כ נגד מאי דס"ל לגמ' בגיטין (דף נ"ד סע"א) דפריך שם מכמה סתמי למאי דס"ל לר"מ שם משום דפשיטא להו להגמ' שם דסתם משנה ר"מ כפרש"י ותוס' שם והא הכא ע"כ האי סתם מתני' דלא כר"מ ולפי האמור יתיישב דתירוצם שתירצו התוס' כאן הוא כשיטתם דס"ל להתוס' בעירובין כשיטת הירושלמי דגם ההיא סתמא דהמעשר והמבשל והמטמא והמדמע ג"כ הוא. דלא כר"מ אלא הוא דעת רבי דסתם דלא כוותי' דר"מ

אולם התוס' בזבחים (ר"ד ע"ד) ל"ל כן כשיטת התוס' בעירובין דהנה בהא דאמר רב שם טבעת של ע' גלולים שנתערבה במאה טבעות ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דאיסורא נפל וכתבו התוס' שם ע"ז דה"ט משום דברובא בטיל מה"ת הקילו כאן ודוקא נפלה ממילא אבל הפילה אפי' שוגג קנסי' וא"כ מבואר דס"ל להתוס' דקנסי' בדרבנן שוגג אטו מזיד דהא התם הוי דרבנן כיון דמה"ת כבר בטל ברובא ותמוה דזה הוא דלא כשיטתם בעירובין ועוד דזה הוא כר"מ דגיטין דס"ל כן והא אנן קיי"ל דר"מ ור"י הל' כר"י כדעת הרמב"ם הנ"ל ונלע"ד די"ל דדעת התוס' בהא דרב דמוכח ע"כ דסבר הכי מדאמר דוקא נפלה משמע דס"ל הכי דהפילה לא משום דקנסי' שוגג אטו מזיד והיינו דס"ל ע"כ כר"מ ואזיל רב לטעמיה דס"ל בחולין (דף ט"ו א') כר"מ בהא דהמבשל בשבת