כרם יהושע לאנג עב

כ ר ם י ה ו ש ע מכות פרק ראשון דף ב' א' במתני' כיצד העדים נעשים זוממין כו': הנה הרמב"ן והריטב"א הקשו דאמאי לא חשיב במתני' דהכא דאין משלמין כופר ולא מקיימי' בהו כאשר זמם כדאיתא לקמן בברייתא ותי' דנא תנן הכא אלא מאי דלוקין ובהא דעדות כופר אין לוקין ולשיטת הרמב"ם דס"ל דלוקין בעדות כופר ליכא לתרץ הכי ועוד תי' דאיכא למ"ד דכופרא ממונא ולההוא מ"ד ס"ל דמשלמי העדים זוממין כופר ובפלוגתא לא קמיירי עכ"ד וקשה דהא לקמן ובב"ק (דף מ' א') אמר ר"פ דכ"ע ס"ל דכופרא כפרה וא"כ ליכא פלוגתא בזה ונלע"ד דצ"ל לב' התירוצים של הרמב"ן יחד דהקשו על הרמב"ם דס"ל דעדים זוממין דכופר לוקין הא כיון דמעידי' דהשור הרג את הנפש א"כ צריכי' לשלם בעד השור וא"כ משלמין ואין לוקין כדאיתא לקמן (דף ד') וע"כ צ"ל דהעידו שהרג השור שלא בכונה דאין השור בסקילה ואפ"ה מחייבי בכופר וכ"כ בקצות החושן (ס"ס ל"ח) וזה הוא רק לשמואל בב"ק (דף מ"ד א') אבל לרב שם ולרבה שם (דף מ"ג א') לא משכ"ל דלוקין בעדות דכופר כיון דס"ל דהיכי דאין השור בסקילה ליכא כופר וא"כ לפ"ז י"ל דלר"פ דסבר דכ"ע ס"ל דכופרא כפרה ול"ל כתי' הב' של הרמב"ן מ"מ י"ל דס"ל כרב ורבה דהיכי דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ולא משכ"ל דלוקין בעד"ז דכופר מש"ה לא חשיב לה הכא לעדות דכופר דלוקין וכתירוץ הראשון של הרמב"ן הנ"ל ולשמואל דמחייב כופר שלא בכונה ולדידיה משכ"ל דלוקין י"ל דס"ל כרב חסדא דלקמן ובב"ק שם דסבר דאיכא מ"ד דכופרא ממונא והעד"ז משלמין כופר מש"ה לא תנא הכא לעדות כופר דלוקין דבפלוגתא לא קמיירי וכתי' הב' הנ"ל ועוי"ל לענ"ד דהא דאר"פ דכ"ע סברי דכופרא כפרה כונתו על תנאי דלקמן אבל מודה דאיכא תנא אחר דס"ל דכופרא ממונא כדתנן בכתובות (ר"ד מ"א) המית שורי את פלוני ה"ז משלם ע"פ עצמו ופרש"י שם דס"ל דכופרא ממונא וכמ"ש התוס' כזה בסנהדרין (דף ו' א') בד"ה דכ"ע ועי' במל"מ (פ"ב מהל' ק"פ הל' י"ג) ובתור"ע שם הקשה על הרע"ב בפה"מ שפירש ג"כ הכי דמתני' ס"ל דכופרא ממונא מהא דאר"פ דכ"ע ס"ל דכופרא כפרה ולפמ"ש מתורץ היטב ולפי תי' זה שתי' הריטב"א דבפלוגתא לא קמיירי מתני' מתורץ ג"כ מאי דק"ל דאמאי לא חשיב במתני' ג"כ עדי נשים שהוזמו דלוקין משום לא תענה לפמ"ש הנו"ב מ"ק חא"ע (סי' מ"ו) דתלוי זה בפלוגתא אי לוקין בלאו שאב"מ ע"ש

אולם נלע"ד די"ל כונת רש"י בכתובות שם שפי' דה"ט דכופרא ממונא דרוצה לתרץ בזה לקושי' התוס' שם בד"ה זה הכלל דלמ"ד דכופר הוא דמי המזיק אמאי לא חשיב יותר ממה שהזיק דפעמים שוה המזיק יותר מהניזק ואינו משלם ע"פ עצמו והוא המ"ד לקמן ובב"ק לרב חסדא דס"ל כן משום דכופרא כפרה מש"ה כתב רש"י דס"ל למתני' דכופרא ממונא וא"כ ס''ל דדמי ניזק ודרכו של רש"י לפרש כפי הס"ד כמ"ש התוי"ט (פ"ב דפיאה) וע"ע בתוי"ט ביבמות (פ"ט מ"ג) ובב"ק (פ"א מ"ב) ובמנחות (פ"ט מ"ד) ובנדה (פ"כ מ"ג) וכ"ש דא"ש הכא טפי דפי' רש"י כר"ח משום דגם בירושלמי מפרש הכי (בספ"ג דכתובות) דה"ט דמתני' דכתובות שם משום דכופרא ממונא והנה המה"פ בירושלמי שם הקשה על הרמב"ם שפסק דכיפרא כפרה ואפ"ה פסק דמשלם כופר ע"פ עצמו דלא כשיטת הירושלמי הנ"ל ולפמ"ש י"ל היטב דס"ל להרמב"ם דל"ל להירושלמי דאיכא מ"ד דכופרא הוי קנסא אלא למ"ד דכופרא הוי דמי מזיק דהוי פעמים יותר ממה שהזיק כמבואר שם. אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל (פי"א מהל' נ"מ) דכופר הוא דמי ניזק א"כ ודאי לא הוי קנסא אף למאי דס"ל להרמב"ם דכופרא כפרה וזה ברור לענ"ד וכן מבואר בסוגיין דב"ק (ס"ד מ"א) דאף למ"ד דכופרא כפרה לא הוי קנס דפריך שם מודה בקנס הוא ומשני קסבר כופרא כפרה ועי' במראה הפנים בירושלמי דב"ק (פ"ד הל' ה') סד"ה תיפתר

והנה התוס' הכא הקשו דאמאי לא תנן טפי במתניתן מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר והנה הפ"י תי' בזה דאם מעידין שנולד מא"א הא יכולין לומר דלאוסרה על בעלה באנו וקשה דהא משכ"ל שזינתה וחזרה וזינתה שנאסרה על בעלה בזנות הראשון כדאמרינן כזה בסנהדרין (דף מ"א א') ואינן יכולים גם כן לומר דלהפסידה כתובתה באנו יעו"ש במהרש"א וע"ק הא משכ"ל כשמתה אמו כמ"ש הפ"י גופי' קודם שם דע"כ לא באו כ"א על עצמו ולא על אמו ועוד דאם באו בשביל אמו ה"ל להעיד על אמו ולא עליו עי' בתוס' סנהדרין (ד' מ"א סע"א) ולענ"ד י"ל קושי' התוס' דלהכי נקט הכא טפי הא דמעידים בבן גרושה. ע"פ מ"ש התוס' דבן גרושה כיון דליכא מיתה אלא לאו בעלמא חשיב שפיר כיון שלקו