כרם יהושע לאנג סד

פסחים (דף י"א א') וע"ע במהרש"ל בקדושין (ס"ד י"ט) אזל לטעמי' דס"ל במנחות הנ"ל דכל כוליה משמע מש"ה ס"ל בבכורות שם דחייב במקצת בכור ולשין ראשון בבכורות שם הוא אליביה דרבא דהכא ורב אשי דפסחים דס"ל דלכ"ע היכי דליכא הוכחה כל משמע כ"ש מש"ה מפרש שם דה"ט דרבנן מדכתיב בכור דמשמע מקצת בכור ע"כ מוכח התם דכל כולי' בכור משמע דהיכי דאיכא הוכחה שאני ועי' מ"ש במנחות שם ומ"ש לעיל (דף ל"ה ב') ובפריי לפסחים (דף ה') בעז"ה דברים נחמדים

והנה התוס' העירו הכא בהא דאמר רבא דהורג את הטרפה פטור דהוא אף למ"ד דטרפה חיה דסופו שימות בחבלה זו דהא רבא ס"ל בתמורה דטרפה חיה ולכאורה מוכח ג"כ בנדה (דף כ"ג ב') דסבר רבא כן דטרפה חיה דאמר רבא שם המפלת וושט נקוב אמו טמאה לידה ופרש"י שם דה"ט דטרפה חיה והתוס' שלא הביאו זאת ס"ל כפי' הרשב"א הובא בכ"מ (פ"י מהל' א"ב הל' י"א) דאף למ"ד דטרפה אינה חיה ג"כ טמאה לידה והנה התוס' כתבו עוד דסברתם של רבא ורב חסדא הפוכות בבכורות ע"כ ונלע"ד דמשום זה איתא בחולין (דף ע"ה א') דבעי רב חסדא נולדו בדגים סימני טרפה מהו ומפרש שם תבעי למ"ד טרפה חיה ולמ"ד טרפה אינה חיה כו' ע"ש היינו דהגמרא נ"ל לפרש הא דרב חסדא שם בין למאי דאי' בתמורה דס"ל לרב חסדא גופי' דטרפה אינה חיה ובין למאי דאיתא בבכורות דס"ל בהיפוך דטרפה חיה ודוק

שם שור טרפה שהרג נמי פטור כו' הנה דעת הראב"ד (פ"י מהל' נ"מ) דבב"ד חייב כמו באדם טרפה ואינו כן דעת הרמב"ם אלא אף בב"ד פטור וע"ש במ"מ ולכאורה יש להביא ראיה לענ"ד לדעת הרמב"ם דאף בב"ד פטור בשור טרפה שהרג דבב"ק (דף מ"א א') פריך שם כיון דמתם קטלי' ליה מועד היכי משכ"ל ולדעת הראב"ד ה"מ לומר דמשכ"ל דהשור היה טרפה ובנגיחות הראשונות הרג שלא בב"ד דפטור ובנגיחה האחרונה הרג בב"ד דחייב כדמשני שם דבנגיחות הראשונות הרג לטרפה ה"נ ה"ל לומר דהיה השור טרפה כדאמר הכא אלא ע"כ כדעת הרמב"ם ודע דלפי המבואר בסוגיין דבאדם טרפה שהרג בפני ב"ד לכ"ע חייב דלא בעי' עדות שאתה יכול להזימן בבית דין שראו י"ל מאי דקשה קושי' חמורה לעיל (ר"ד מ"א) דיליף רבי שם מהאי קרא דנערה המאורסה על דבר אשר עינה דצריך התראה ול"ל האי קרא הא ממילא ידעי' דצריך ע"כ התראה בנערה המאורסה דאל"כ היכי משכ"ל דמקטלא בלא התראה דהא יכולים העדים לומר דלאוסרה על בעלה באו וכיון דאינהו העדים לא מקטלי היא ג"כ לא מקטלא דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה כדאמרי' שם דל"ל דמשכ"ל כשזינתה וחזרה וזינתה דא"כ ה"ל בעולה וה"ל רק בחנק ולפי המבואר הכא י"ל דאצטריך שפיר האי קרא דעל דבר אשר עינה דמהא דנערה המאורסה י"ל דמשכ"ל שראו ב"ד את הדבר דלא בעי' בהו עדות שא"י להזימם ועי' מ"ש לעיל שם בזה

שם ר' נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר פי' רש"י דהוא טעם לדברי נחמיה שרגלים לדבר שלא מת מחמת מכה זו שהרי הקל והרמב"ם (בפ"ד מה' רוצח) מפרש דהאי שרגלים לדבר את"ק קאי וה"ק שרגלים לדבר שמחמת מכה זו מת שמתחלה אמדוהו למיתה והרע"ב הכא ובנזיר (פ"ט מ"ה) מפרש כפירוש רש"י והנה בירושלמי הכא מבואר כפי' הרמב"ם

שם ע"ב יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה אלא לא היה יודע באיזה מיתה וכתבו התוס' דאע"ג דמיתה סתם חנק היא מתוך הסברא היה מדמה לעובד ע' גלולים דבסקילה דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר ובזה נלע"ד ליישב קושיא חמורה על מ"ש רש"י בפסחים (דף ה' רע"ב) דהבערה לחלק יצאת היינו דסד"א דאינו חייב עד שיעבור לכל הל"ט מלאכות וקשה דאיך ס"ד לומר כן והא מקושש דחילל רק מלאכה אחת ונסקל ועי' בפריי לפסחים שם מ"ש בזה וע"פ מה שכתבו התוס' הכא י"ל דאצטריך קרא דהבערה לחלק דסד"א דמקושש שאני דהיה מחלל שבת בפרהסיא והוי כעובד ע' גלולים אבל ודאי שלא בפרהסיא סד"א דאינו חייב עד שיעבור לכל הל"ט מלאכות ועפ"ז נלע"ד די"ל לקושי' התוס' בשבת (דף ק"ו א') דמנ"ל לר"ש חילוק מלאכות כיון דס"ל דהבערה אצטריך להא דמקלקל בהבערה ועפמ"ש י"ל דר"ש ל"ל האי סברא לחלק וס"ל דידעי' דחייב על כל או"א בפ"ע מהא דמקושש ועי' בענפי לשבת (דף ע') ומ"ש לעיל (דף ל"ה ב') ודוק

דף ע"ט א' מתני' נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור פי' רש"י משום דהוי התראת ספק קשה דתקשי מסתם מתני' דהכא לר' יוחנן דס"ל במכות (דף ט"ו וט"ז) דהתראת ספק שמי' התראה והא איהו ס"ל בכ"מ דהל' כסתם מתני' כדפריך כזה עלה דר' יוחנן זה גופי' לענין לאו שאין בו מעשה בשבועות (דף ג' ב') ולכאורה קשה כמו כן מהא דלעיל (דף ע"ז ב') ותנא תונא כו' במזיד נהרגין אצטריכא ליה מהו דתימא התראת ספק הוא קמ"ל וא"כ למ"ד התראת ספק שמי' התראה פשיטא ולכאו' לרבא גופי' דס"ל במכות (דף ט"ו א') כמו ר' יוחנן דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי וס"ל דבטלו ולא בטלו והתראת שמי' התראה ורבא הביא גופי' לעיל הא דותנא תונא ועי' בנו"ב מ"ת (חא"ע סי' קכ"ט), וי"ל דהכא ולעיל שאני שספק הוא אם יוכל לבא לידי איסור כמ"ש התוס' בסוגיין ד"ה א"נ ובכתובות (דף ט"ו סע"א) ועי' בתפארת ישראל הכא ובנו"ב מ"ת (חא"ע סי' ע"ז)

והנה בהא דר"ש דמתני' דהכא פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' רוצח) כוותי' והראב"ד השיג ע"ז דהא יחיד ורבים הלכה כרבים והכ"מ שם דחק לפרש דהרמב"ם פסק כרבנן דה"ט דס"ל דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הוא משום שלא התרו בו והנה