כרם יהושע לאנג נ

כו' והנודר כו' הרי זה עובר בל"ת כקושי' הגמ' כזה בזבחים (ד' ע"ט ב') וכקושי' התוס' בכריתות (ס"ד ו') ועי' בקדושין (ר"ד ו') ובתוס' במנחות (ד' כ"ו סע"א): ונלע"ד די"ל דהוא משום דאין דיניהם שוה דהא לקמן (ד' ס"ג א') מעיקרא שם היה סבר דבהא דהמגפף ומנשק כו' לוקה עלייהו אבל בהא דנודר ומקיים לא לקי עלייהו כרב דימי אר"א שם ולפי המסקנא שם לרבין אר"א ס"ל בהיפוך דבכולן אינו לוקה אלא בהא דנודר ומקיים לוקה מש"ה לא ערבינהו הכא יחד ועי' בכ"מ (ספ"ה מהל' ע' גלולים) מש"ש בזה ונפלאתי על מ"ש הכ"מ (פ"ג מהל' ע' גלולים הל' ע') דלהכי תנא הכא דעובר בל"ת ולא תנא דלוקה ש"מ דליכא בהו מלקות ע"ש ותמיה הא בנודר ומקיים מבואר לקמן (ד' ס"ג א') דלוקה עלייהו וכמ"ש הרמב"ם (ספ"ה מהל' ע' גלולים) ואפ"ה לא תנא בהו דלוקה אלא תנא ג"כ דעובר בל"ת. וכן להס"ד שם לרב דימי אר"א דס"ל דבהא דמגפף ומנשק לוקה ותנן בהו ג"כ הלשון דעובר בל"ת ועי' בכ"מ (סוף הל' כלאים) וכן (ספ"ג מהל' תרומות) מש"ש בזה. ועי' מ"ש לקמן (ד' ס"ג) עוד בזה

שם מנין לרבות השתחואה ופי' רש"י שהיא אינה עבודת פנים ועי' בשירי קרבן בירושלמי (פ"ז דשבת הל' ב') שפי' דהכא הכונה דמש"ה צריך ריבוי להשתחואה משום שהיא אין בה מעשה ע"ש ולענ"ד מדאמר הכא לפי שיצתה לידון בעבודת פנים מנין לרבות השתחואה מוכח כפי' רש"י דה"ט דצריך ריבוי בהשתחואה לפי שהיא אינה עבודת פנים וכן מה דפשיטא לבעל ש"ק דהשתחואה מיקרי שאין בה מעשה פליגי בה לקמן (ד' ס"ה א') בזה ר' יוחנן ור"ל שם דלר' יוחנן ס"ל דהשתחואה יש בה מעשה לכ"ע ודוק

דף ס"ב א' תני ר"ז קמי' דר' יוחנן כו' אר"א הא דאר"ז מחלוקת דר"י ור' נתן הוא כו'. פי' דר' זכאי סבר כמ"ד דהבערה ללאו יצאת מש"ה ס"ל ג"כ דהשתחואה ללאו יצאת וא"ח אלא אחת ורב יוסף פריך על ר' אבא דר' יוחנן א"ל שפיר פוק תני לברא משום דבהשתחואה ס"ל לכ"ע דלחלק יצאת ועי' פרש"י בד"ה דכ"ע לחלק יצאת ולכאו' יש להעיר דגם לדעת ר' אבא דמחלוקת דר"י ור"נ היא א"ש הא דא"ר יוחנן פוק תני לברא דר' יוחנן לטעמי' דסבר בירושלמי דשבת (פ"ב הל' ה') דהבערה לחלק יצאת אולם לשיטת התוס' בשבת (ר"ד ק"ו) פריך ר' אבא שפיר ג"כ אהא דר' יוחנן דאין שייך לומר ע"ז דפוק תני לברא אף דס"ל לר' יוחנן כמ"ד דהבערה לחלק. יצאת כיון דפליגי תנאי בזה דאטו משום דר' יוחנן ס"ל כר' נתן משתקי' ליה למאן דס"ל כר' יוסי כדאמר בחולין (ד' ט"ו א'). אלא דדעת רש"י הכא ק"ק דמשמע מתוך פירושו הכא דלר' אבא לא א"ש הא דא"ר יוחנן לר"ז פוק תני לברא ובשבת ס"ל לרש"י שם דשייך שפיר כה"ג לומר פוק תני לברא יעו"ש בתוס. והנה ראיתי מקשים דמאי פריך רב יוסף הכא על ר' אבא דכ"ע ס"ל דהשתחואה לחלק יצאת ושפיר א"ר יוחנן דפוק תני לברא דלמא הא דהשתחואה לחלק יצאת הוא לומר דחייב אף על אחת בפ"ע דלא תימא עד דעביד לכולהו עבודות שבע' גלולים אבל אכתי לא ידעי' מהתם דחייב על כאו"א בשעשאן כולן בהעלם אחת וכן הקשו המפרשים כזה בהא דלקמן (ר"ד ס"ג) דמאי פרכי' אאביי מהא דאמר אביי שלש השתחואות כו' דלמא אתא רק לומר דחייב אף על אחת אבל עשאן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ונשארו בקושי' ולכאו' י"ל ע"פ מ"ש בחי' לזבחים (דף ק"ז א') דתלוי זה בהא דפליגי ר' יאשי' ור' יונתן דלר"י דס"ל דלחלק ל"צ קרא דגם סתם משמע כ"א בפ"ע ממילא ידעי' דחייב על אחת ולא בעי' עד דעביד לכולהו וא"כ השתחואה דאתי לחלק ע"כ אתי להורות דחייב על כאו"א משום דלהא דלא נימא דבעי' דוקא עד דעביד לכולהו ל"צ קרא לזה דממילא ידעי' לר' יונתן ואנן קיי"ל כר' יונתן כמ"ש התוס' בזבחים שם ובב"ק (ר"ד נ"ד) ועי' ביו"ד (סי' רי"ז ורכ"ח) ובט"ז שם (ס"ק י"א) ובסי' רכ"ח (ס"ק מ"ט) מש"ה פריך רב יוסף הכא שפיר וכן פרכי' אאביי לקמן שפיר אולם זה אינו דהא ר' יוחנן גופי' ס"ל כר' יאשיה כדמוכח בקדושין (דף ט' ב') מדאמר שם דה"א עד דמקדש והדר בעיל וכמ"ש הרשב"א בחידושיו שם וכן אביי גופי' ס"ל בב"מ (ס"ד צ"ו) כר' יאשיה א"כ ל"ל תירוצי לר' יוחנן ואביי דקאי הכא ולקמן אליבייהו אמנם נלע"ד דהשתחואה דאתי לחלק משמע כל אופני חילוק מלאכות היינו דלא בעינן עד דעביד לכולהו וחייב על אחת בפ"ע וגם אי עביד לכולהו חייב עכאו"א עי' בפרש"י הכא בד"ה לחלק ולעיל (דף ל"ז ב') ובפסחים (ד' ה' רע"ב) וביבמות (ד' ה' ב') והא דפרכי' בכריתות (דף ב' ע"ב) כה"ג:

דוקא התם דכתיב כל אשר יעשה מכל התועבות דמשמע דחייב אמקצת ע"ז פרכי' דלמא דוקא אחדא חייב אבל אי עביד כולהו בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת אבל היכי דכתיב לחלק משמע כל גווני חילוק מלאכות כן נראה לענ''ד בעז"ה דף ס''ג א' כי קאמר רב נמי לר"ע קאמר וכתבי התוס' דאליבא דר"ל קאמר הכי דלר' יוחנן דס"ל דכפיפת קומתו ועקימת פיו הוי מעשה מתוקמי' אפי' כרבנן ע"כ ולכאורה תמוה דאמאי נדחק הגמרא לפרש הא דרב כר"ל דהא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל בכ"מ עי' יבמות (דף ל''ו) ונלע"ד ליישב בב' גווני א) דהוא משים דמוכח דרב סבר כר"ל דבתמורה (דף ג') משני אליבא דרב ה"מ לאו שיש בו מעשה אבל תמורה דהוי לאו שאב"מ לא וא"כ מוכח דל"ל לרב דעקימת פיו הוי מעשה דלר' יוחנן דס"ל דעקימת פיו הוי מעשה סבר דתמורה הוי לאו שיש בו מעשה דאמר שם לא תתני מימר [בתוך דברים שאין בהו מעשה] דהוי לאו שיש בו מעשה ועי' ברש"י שם וכן הוא גירסת הרמב"ם (ר"ה תמורה) וע"ש בלח"מ ובשאגת אריה (סי' ע"ח ופ"ב) ועי' לקמן (דף ס"ה ב') בתד"ה הואיל ב) נלע"ד דמהדר הגמ' לפרש הא דרב אליבא דר"ע:

משום דמוכח דרב ס"ל כר"ע בהא דמנדף דבפסחים (דף ס"ט ב') איתא דס"ל דבפסח איכא כרת משא"כ