כרם יהושע לאנג מז

דס"ל דב"נ לא היה נהרג על השוגג ודלא. כדעת רש"י במכות (דף ט' א') וכ"נ לעיל (בהיפוך הדף סע"א) בד"ה כיוצא בו דס"ל דב"נ גם בשוגג היה נהרג אולם צ"ל דלאו דיוקא הוא דהא א"כ גם לדעת הרמב"ם תקשה דה"ל לחשוב הכא דב"נ היה נהרג באומר מותר שפסק הרמב"ם שם דב"נ היה נהרג עליו וכן צ"ל בזה מאי דלא חשיב הכא דב"נ היה חייב בכ"ש כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים הל' י') שלא נאמרו שיעורים אלא לישראל ולכאו' ראיה מזה לדעת התוס' בחולין (דף ל"ג א") סד"ה אחד דמוכח שם דל"ל כדעת הרמב"ם עי' בפמ"ג ביו"ד (ס"ס ס"ב) במשבצות שם ואלא צ"ל דאין ראיה מזה מה דלא חשיב להו הכא והנה הא דאמר הכא אף על העוברין היינו דב"נ היה נהרג על העוברין אבל ישראל פטור אבל אסור עי' לקמן (ד' נ"ט סע"א) בתוס' שם בד"ה ליכא ובחולין (דף ל"ג א') בד"ה אחד וברש"י ביבמות (דף מ"ה סע"א) ד"ה ה"נ

והנה הא דאמרי' הכא אפי' קרוב קאי בין אעד ובין אדיין וכהא דמפי איש דקאי אדיין ועד כפרש"י וכן מבואר ברמב"ם (ספ"ט מהל' מלכים) וע"ש בכ"מ: והנ"י ביבמות (דף כ"ב א') כתב דכ"ש ממונו וכתב ע"ז באבני מלואים (סי' כ"ד) דהא דב"נ היה נהרג בדיין אחד ובע"א כ"ש ממונו כסברת הנ"י וראיתי בתומים (סי' ט') חתר למצוא אם קרוב היה כשר בב"נ לדין ע"ש ולא הזכיר להא דהכא ודברי הרמב"ם ודברי הנ"י דמכ"ז מבואר דכ"ש ממונו בדיין אחד והנה הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים) כתב דאף ההורג את הטרפה היה נהרג ב"נ עליו ולא כתבו המפרשים שם מקור לזה דמנלן להרמב"ם כן ואולי י"ל דיליף הרמב"ם מהא דעוברין דהכא דטרפה לא גרע מעוברין ונלע"ד י"ל דהוציא הרמב"ם כן דכתב הפמ"ג ביו"ד בפתיחה להל' תערובות וכ"כ הנו"ב מ''ת (חא"ע סי' מ"ב) דבב"נ לא אזלי' בתר רובא וא"כ תקשה דאמאי חייב ב"נ ההורג את הנפש ודלמא, טרפה הרג כדדייקי' מזה בחולין (דף י"א ב') דבישראל אזלי' בתר רובא וכיון דבב"נ לא אזלי' בתר רובא תקשה קושי' זו ואלא ע"כ מוכח דב"נ חייב גם אטרפה והנה הרמב"ם כתב שם עוד (בפ"ט מה' מלכים הל' ד') דב"נ שהרג לרודף שהיה יכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו משא"כ בישראל וכתב הכ"מ שם דס"ל כר"י בן שאול דלעיל בסמוך וכ"כ הכ"מ (פ"א מה' רוצח הל' י"ג) דפסק כר"י בן שאול ולא קאמר ר"י בן שאול דנהרג עליו אלא דחייב מיתה בידי שמים ואין ב"ד ממיתין אותו ע"ש ולענ"ד י"ל טפי דהרמב"ם פסק כרבנן דפליגי על ר"י בן שאול כמ"ש רש"י בסוגיין בד"ה נהרג ורבנן לא פליגי דאינו נהרג כ"א בישראל אבל בב"נ מודים לר"י בן שאול ולפ"ז איש הלשון דנהרג עליו דר"י בן שאול כפשוטו דחייב מיתת ב"ד וכ"נ הלשון לקמן (ר''ד ע"ד) ע"ש ודוק

שם למאי הלכתא כו' ל"צ אלא לנערה המאורסה ה"ה דהמ"ל לענין שלא כדרכה דבדידהו ל"ל כדאיתא לקמן (דף נ"ח ב') אבל אם בא על ישראלית חייב אף שלא כדרכה כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים הל' ז') וכבר העיר שם הכ"מ בזה והמראה הפנים בירושלמי (רפ"א דקדושין) סד"ה אין העיר ג"כ בזה ולא הזכיר שכבר קדמו הכ"מ בזה והנה רש"י כתב הכא בנערה המאורסה דנידון בסקילה וא"צ עדה ועדים והתראה: אבל מדברי הרמב"ם (פ"ט מהל' מנכים הל' ז') לא נראה כן שכתב דב"נ שבא על נערה המאורסה היה נסקל עליה כדיני ישראל משמע בכל פרטים הוא בזה כדיני ישראל גם לענין עדה ועדים והתראה ולא שייך בזה מגרע גרע דס"ל להרמב"ם כיון דנערה המאורסה בדידהו ל"ל אז נידון הכל כדיני ישראל ועי' בזה במה"פ בירושלמי (רפ"א דקדושין) שם בד"ה במה ומ"מ אף דס"ל להרמב"ם דבכל פרטים הוא בנערה המאורסה כדיני ישראל מ"מ בהא דבעי' עדות שאתה יכול להזימה בדיני ישראל כדלקמן (ד' ע"ח א') ועוכ"מ מ"מ הכא א"צ בזה דהא הוי בהו בזה עדים שאא"י להזימן דהא אם יזימו העדים אין עושין בהן דין הזמה דכאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ול"ק להרמב"ם דכיון דהוא בדיני ישראל בזה הל"ל דגם בזה דעדות שא"י להזימה צריך להיות כדיני ישראל משום דאם יהיה צריך פרט זה לא משכ"ל בב"נ חיוב כלל בעריות ישראל מה דבדידהו ל"ל דהא גם בלא דברי הרמב"ם צ"ל הכי על תי' דר"נ דמשני ל"צ אלא לעדה ועדים והתראה ודוק

דף נ"ח א' נשא אחותו מן האם יוציא מן האב יקיים כו' שהיה ר"מ אומר כו' אר"י ל"ק הא ר"מ אליבא דר"א והא ר"מ אליבא דר"ע הנה בירושלמי ביבמות (פי"א הלכה ב') איתא דסבר ר"מ בנשא אחותו מאב או מאם יוציא וא"כ נלע''ד דר"מ אליבא דנפשיה סבר כר"א ודלא כדאמר אליבא דר"ע דהא בג' מקומות סתם ר"מ כר"א א) הא דהכא בברייתא ב) הא דירושלמי דיבמות ג) הא דלעיל (דף נ"ו א') דדרש ר"מ הא דאיש איש גבי ברכת השם דההיא דלא כר"ע כמ"ש התוס' לעיל (דף נ"ז ב') בד"ה וחכמים אומרים ע"ש והא דאמר בירושלמי דיבמות דאחותו מאב ג"כ יוציא דלא כסוגיא דהכא ל"ק דההיא דהתם היא בהורתו ולידתו בקדושה עי' ברש"י בד"ה וחכמים אומרים ועי' בתוס' לעיל (ס"ד נ''ז) בד"ה הורתו וכן מבואר בירושלמי שם דדוקא הורתו שלא בקדושה אבל בהורתו ולידתו בקדושה חייב על אביו כשם שחייב על אמו (דאף ריוה"ג מודה] ע"ש בפ"מ

שם ע"ב ב"נ שבא על אשתו של"כ חייב אמר רבא מי איכא מידי כו' אלא ב"נ שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור. הנה מהכא קשה דעת הסוברים דב"נ שבא, על אשת חבירו אפי' בכדרכה לאחר מ"ת פטור הביאו השעה"מ (רפי"ב מהל' איסור ביאה) דהא הכא מבואר דדוקא שלא כדרכה פטור אבל בכדרכה חייב ובשעה"מ הקשה עליהם שם מהא דלקמן (דף ע'א ב') ולא מהכא וצ"ע והנה מהכא נפלאתי על הפר"ד (דרוש א') משם חכם אחד דחטא ער, ואונן הי' שבא על תמר שלא כדרכה וב"נ נהרג עליו ועי' ביבמות (ד' ל''ד)