כרם יהושע לאנג מו

דפליג ע"ז דהא סבר דאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה ע"ש וזהו דלא כדברי התוס' בד"ה אכל ולכאו' אכתי קשה דהא קיי"ל דרב ור' יוחנן הל' כר' יוחנן כדאי' בביצה (דף ד' רע"ב) ועוכ"מ וא"כ מ"ט פסק דלא כר' יוחנן דהכא ונלע"ד ליישב בעז"ה דהוא משום דאיתא בב"ר (פ' ל"ד) דר' יוחנן גופי' סבר שם כרב דלקמן דאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה וכיון דאיכא פלוגתא בדר' יוחנן לא שבקי' מה דפשיטא לן בדברי רב משום ספיקא בדר' יוחנן אי פליג ר' יוחנן על רב בזה וכעין זה כתב ליישב הלח"מ (פ"ג מהלכות עבודת יוה"כ) על קושי' אחרת ע"ש

והנה לפמ"ש נלע"ד די"ל קושי' הפלתי (סי' ס"א) על מ"ש הרמב"ם (בהל' מלכים) דב"נ לא נאסר באמ"ה דעוף א"כ מאי משני הגמ' בפסחים (דף ע"ג א') עלה דפרכי' על הברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע' נצולים חייב דמאי תיקן ומשני דתיקן מאבר מן החי לב"נ כפי' רש"י שם והא בחולין (דף מ') מפרשי' לה שם בחטאת העוף אלמא דאיכא איסור אמ"ה בעוף לב"נ ע"ש ולפמ''ש י"ל ע"פ מ"ש המפרשים בזה דרק לרב לקמן דיליף אבר מן החי לב"נ מאך בשר בנפשו הוא דס"ל להרמב"ם דב"נ לא נאסר באמ"ה דעוף משום דבשר עוף לא מיקרי בשר עי' (ברפ"ז דנדרים) אבל ודאי לר' יוחנן דהכא דיליף הא דאמ"ה לב"נ מהא דאכל תאכל ודאי אף בעוף אסור אמ''ה לב"נ א"כ לפ"ז מתורץ היטב קושי' הפלתי די"ל דהסוגיא דפסחים הנ"ל הא קאי שם לר' יוחנן כמ"ש התוס' שם דמאי דפרכי' שם למ"ד מקלקל בחבורה מאי תיקן זהו לר' יוחנן אליבא דר''ש מש"ה משני הגמ' שפיר אליבא דר' יוחנן לטעמי' דתיקן אמ"ה לב"נ דהא לר' יוחנן איכא אמ"ה בעוף לב"נ אבל הרמב"ם לטעמי' דפסק כרב כמ"ש הכ"מ הנ"ל ולפענ"ד נראה דלתירוץ השני של התוס' בחולין (דף צ"א סע"א) דפרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה ע"כ ל"ל שם כדברי התוס' דהכא דמתה מאליה שריא דהא בעי נחירה אף בב"נ וכמו שהעיר ג"כ בראש יוסף בחולין שם אלא נראה דתירוץ הב' שבתוס' שם ס"ל כדעת הרמב"ם דרב דלקמן פליג ע"ז דר' יוחנן דהכא: ודברי התוס' דהכא הוא כתירוץ הראשון שבתוס' בחולין שם דל"ל דב"נ נצטוו על הנחירה רק במיתה תליא ודוק כי לענ"ד נכון הוא בעז"ה

דף נ"ז א' אי משום דאתרבאי מאיש איש כו' הנה מהא נלע"ד ליישב דעת הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים הל' ג') שפסק כר' מיישא דלעיל (דף נ"ו א') אליבא דרבנן שם דע"ג חייב מיתה על הכינוין ותמה שם הכ"מ דמ"ט פסק דלא כר' יצחק דלעיל דס"ל דלרבנן אינם במיתה ונשאר בצ"ע ומסוגיא דהכא נ"ל די"ל דהנה ס"ל להרמב"ם דאמרי בי רב דהכא ס"ל ע"כ כר' מיישא דלעיל דס"ל דגם רבנן דרשי איש איש דלר' יצחק אליבא דרבנן הא ס"ל שם דלא דרשי' איש איש אלא ד"ת כלשון ב"א עי' בתוס' לעיל (דף נ"ו א') בד"ה ואליבא ועי' במה שכתבתי שם בזה בעז"ה ודלא כהמהרש"א הכא שכתב דהכא כר"מ דלעיל דדרש מאיש איש משום דל"ל להרמב"ם כן דאי נימא דכר"מ ס"ל א"כ מאי פריך הכא מהא דתניא דברים שב"ד ממיתין כו' נימא דהתם כרבנן ורב כר"מ אלא ע"כ רב אף כרבנן ס"ל וכר' מיישא ודוק

שם א"ר אחא בר יעקב ל"צ אלא לפועל בכרם כו' אי בשעת גמר מלאכה התירא היא ופרש"י דמי איכא מידי דלישראל שרי ולע' גלולים אסור ולכאו' תמוה דהא ר"א בר יעקב גופי' ל"ל בחולין (ד' ל"ג א') האי סברא דמי איכא מידי ונלע"ד דשאני התם דאיכא טעמא אבל בעלמא היכי דליכא טעמא סבר גם ראב"י האי סברא דמי איכא מידי כדאמר התם ר"פ דהוי בעי לומר מי איכא מידי ואמינא הא טעמא קאמר דישראל בשחיטה תליא מילתא כו' וע"ש בתד"ה אחד ועוי"ל לענ"ד דרב פפא דמשני הכא ל"צ אלא לפחו' מש"פ איהו גופיה הוא דפריך האי פירכא וכעין מ"ש התוס' כזה בב"מ (ד' כ"א א') ובב"ב (ד' כ"ב ב') ובפסחים (ד' ל"ג סע"א) והר"ן בנדרים (ד' ע"א א') ועוכ"מ ור"פ אזל לטעמי' דאיהו סבר בחולין האי סברא דמי איכא מידי

והנה מסוגיא דהכא נלע"ד ליישב דעת הרמב"ם בזה שפסק (בפ"ט מהל' מלכים) כר"א בר יעקב דחולין שם דשחט ישראל בהמה מפרכסת לישראל שרי ולע' גלולים אסור ותמהו עליו הרשב"א והכ"מ שם והש"ך ביו"ד (סי' כ"ה) דהא מפו' בסוגיין שם דתניא דלא כראב"י דאף לע' גלולים שרי משום האי סברא דמי איכא מידי יעו"ש אולם מהכא נלע"ד די"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ מוכח דהאי ברייתא דהכא ס"ל כראב"י דחולין דל"ל האי סברא דמי איכא מידי דתניא הכא כיוצא ביפת תואר ומפרש הגמ' בסוגיין בסמוך כר"ח דב"נ שיחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה ופרש"י דישראל בע' גלולים מותר דע' גלולים שיחד שפחה לעבדו ובא ישראל ולקח בשביה מותר דהא אפי' אשתו גמורה מותרת לו וא"כ קשה ע"ז מי איכא מידי דבעובד גלולים כה"ג שיחד שפחה לעבדו או ישראל שיחד שפחה לעבדו נהרג ע' גלולים שבא עליה וישראל בע' גלולים כיוצא בזה מותר והרמב"ם לטעמי' דס"ל דליכא איסור מה"ת לישראל באשת ע' גלולים כלל אף שלא בשביה וא"כ לא יתורץ ע"ז במאי דמשני הגמ' עלה דיפת תואר קמן (דף נ"ט סע"א) דשאני ע' גלולים דלאו בני כיבוש נינהו כמ"ש השעה"מ (פי"ב מהל' איסורי ביאה הל' ב'). ומש"ה הוכיח הרמב"ם דע"כ האי ברייתא ס"ל כראב"י דל"ל האי סברא דמי איכא מידי ועי' בתוס' בקדושין (ס"ד כ"א) ולקמן (דף נ"ח ב') ועי' בענפי לשבת (דף ס"ד) מש"ש בעז"ה ודוק

שם ע"ב ב"נ היה נהרג בדיין אחד ובע"א כו' ואפי' קרוב משום ר"י אמרו אף על העוברין ולכאורה משמע דבשוגג פטור ב"נ מדלא תנא הכא טפי דאפי' בשוגג ומוכח לכאו' כדעת הרמב"ם (רפ"ו מהל' מלכים)