כרם יהושע לאנג כז

כרבא מש"ה מהדר הגמ' לומר דכ"ע ס"ל כוותי' אבל למאי דמסיק דקיי"ל דלא כרבא ודאי צ"ל לדחוק דגם ר"מ ס"ל כרבא אלא רבא ס"ל כר' יוסי דודאי הסברא יותר מרווח דר"מ ס"ל דרשע פסול לשמים פסול לבריות כיון דפוסל ר"מ מממון לד"נ דחמור יותר דאיכא איבוד נשמה עי' בכתובות (ד' ל"ז) כ"ש מלשמים לבריות ובזה יתורץ קושי' חמורה בשבועות (ר"ד מ"ח) דפריך שם על ר"ח דס"ל דב' כתי ערים המכחישים זא"ז פסילים לעדות אחרת מהא דתניא דעדים שמכחי' זא"ז בעדות הלבנה כשרים לעדות אחרת ומשני רבא דמצטרפין לעדות ר"ח. ותמוה דהא לרבא גופי' ל"ק לר"ח דשאני עדות לבנה דהוי רע לשמים מש"ה כשרים לבריות לעדות אחר וכבר נשאר הגרע"א שם בצ"ע ולפי האמור יתורץ היטב דודאי לפי המסקנא רבא כר' יוסי ומודה רבא דר"מ ס"ל דפסיל לשמים פסול לבריות מש"ה מהדר רבא לתרץ דמצטרפין לעדות ר"ח משים דסתם מתני' ר"מ ולר"מ דס"ל דפסול לשמים פסול אף לבריות תקשה לר"ח מההיא מתני' דהתם. ועי' בתוס' עירובין (דף ס"ט רע"ב). עוד נלע"ד די"ל היטב דהתם בעדות הלבנה הוי ג"כ רע לבריות דבזה שמכחיש לעד האחר ופוסלו לכל עדות לשמים מיהא הוי בזה רע לבריות וא"כ איך מצטרפים לעדות אחרת לרב חסדא מש"ה פריך שפיר לרב חסדא והוצרך רבא שפיר לתירוץ דידיה ודוק

שם ליכהיוהו לעיניה פרש"י ינקרו את עיניו דבטלו מב"ד רק זהו קנסא דב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת. כן מבואר לקמן דאמר ראב"י הכי (דף מ"ו א') והא דאמר לקמן (דף נ"ב רע"ב) דבזמן שיש כהן יש משפט אין כהן אין משפט היינו לענין דיני מיתת ב"ד דוקא ובזה נלע"ד מ"ש רש"י עוד די"א שיטלו ממונו ויתנו ליורשין וקשה דא"כ הוי הכא דיני ממונות ואמאי אמר הכא דלר' יוסי אף דחשידי בד"מ מ"מ כשרים לד"נ ואף דחשידי העדים בד"מ מ"מ לא מיפסלי להעיד שקטל. והא לפרש"י זה הוי ג"כ ד"מ אכל לפמ"ש מתורץ היטב נהי דריש גלותא קנס הכא לענין ממון אבל ודאי יש לו רשות ג"כ לענוש אף ד"נ דב"ד מכין ועונשין אף בזה"ז כהא דראב"י דלקמן הנזכר מש"ה לא חשידי העדים בזה להעיד שקר דקטל גברא אף דחשידי בד"מ דהא היה להם לחוש אולי יהיה נראה לב"ד לקנוס בזה עונש ד"נ ובד"נ לא חשידי כן נראה לענ"ד בעז"ה

דף כ"ח א' אמר רמב"ח סברא הוא כו' א"ל רבא ולטעמיך כו' הנה הרי"ף כתב דברי הירושלמי שלא יהיו העדים קרובים זה לזה שאם הוזם א' מהם לא נהרג עד שיוזם חבירו כו' שזהו כה"ט דרמב"ח דלא כהמסקנא וכבר תמה הר"ן עליו בפ"ב דכתובות בזה. והנו"ב מ"ק חא"ע (סי' ע"ב) תי' ע"פ מש"ש דאם עדים זוממין ממונא אז גמרי' מינייהו לכל ד"מ דבעי' בהו עדות שא"י להזימם ואי עד"ז קנסא לא גמרי' מינייהו לד"מ מש"ה פריך רבא הכא ממתני' דב"ב דמוקמי' שם (דף נ"ו) דלא כר"ע בהא דחצי דבר א"כ לא אתי כר"ע ג"כ בהא דעד"ז קנסא מש"ה פריך שפיר מד"נ לד"נ אבל לדידן דקיי"ל דעדים זוממין קנסא ס"ל שפיר כהא דרמב"ח דל"ק קושי' דרבא מהאי דב"ב דהתם הוא בד"מ דלא בעי' בהו עדות שא"י להזימן מש"ה הזמה מעלמא קאתי משא"כ בד"נ דבעי' בהו עדות שא"י להזימן לא אמרי' בהו דהזמה מעלמא קאתי ע"ש ביתר ביאור מש"ש וקשה דאטו משום דמתני' דב"ב הוא דלא כר"ע בהא דחצי דבר מש"ז מוכרחי' לומר דס"ל למתני' דב"ב דלא כר"ע בשארי דברים גם בהא דעד"ז קנסא כמו שהקשו התוס' כזה ביבמות (דף נ"ט ב') בד"ה ורב

אמנם נלע"ד בדרך אחר ליישב ע"פ מ"ש הנו"ב הנ"ל דהנה רבא לטעמי' פריך שפיר דס"ל ע"כ דלא כר"ע בהא, דעד"ז קנסא דבשבועות (דף י"ז א') בהא דבעי רבא צריך שהייה למלקות מוכח דסבר רבא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו יעו"ש בתד"ה או וכן מוכח קצת מהא דסבר רבא בחולין (דף פ"א א') דהתראת ספק לא שמי' התראה כר"ל דמכות (דף ט"ז א') ובזה יתורץ דברי התוס' דכתובות (דף ל"ג א') ד"ה נתרו שהקשו עלה דרבא דהא הוי התראת ספק ול"ש התראה ע"ש ולכאורה מאי מקשי הא קיי"ל כר' יוחנן דהתראת ספק שמי' התראה ולפי האמור א"ש דמקשי התוס' לרבא דמוכח בחולין הנזכר דס"ל כר"ל דהתראת ספק לא שמי' התראה] וא"כ ס"ל ג"כ בהא דלאו שאב"מ כר"ל דבהני שני דברים הא דהתראת ספק והא דלאו שאב"מ פליגי ר"י וד"ל שם. וא"כ ע"כ ל''ל לרבא כר"ע בהא דעד"ז קנסא כדמוכח במכות (דף ד' ע"ב) וכמ"ש התוס' שם בד"ה הא דלר"ע דס"ל דעד"ז קנסא ע"כ ס"ל דלאו. שאב"מ אין לוקין עליו מש"ה סבר רבא הכא דודאי מתני' דב"ב ס"ל כהלכתא דעד"ז לאו קנסא מש"ה פריך שפיר אבל למאי דקי"ל דעד"ז קנסא וכדס"ל לכמה אמוראים במכות (ס"ד ב') וכן שם (ר"ד ג') ודאי א"ש כטעמי' דרמב"ח ול"ק ממתני' דב"ב דהתם הוא בדיני ממונות דלא בעי' בהו עדות שאתה יכול להזימן וכמ"ש הנו"ב הנ"ל וסתמא דירושלמי הוא ר' יוחנן כידוע עי' בש"ך ביו"ד (ר"ס קמ"ה) ור' יוחנן לטעמיה דס"ל בשבועות (דף ד' ב') ובמכות (ד' ט"ז) דלאו שאב"מ אין לוקין עליו ס"ל שפיר כר"ע דעדים זוממין קנסא מש"ה ס"ל שפיר כה"ט דרמב"ח כנלע"ד בעז"ה

שם ע"ב אשתו ארוסה כו' ולא מטמאה לו. עי' פרש"י הכא. והנה ביבמות (דף כ"ט ב') פרש"י עוד פירוש אחר דהוא ברגל שישראל מוזהרים על הטומאה והלח"מ (פ"ב מהל' אבל) כתב שם דגם הרמב"ם מפרש כפי' זה. ותי' בזה מה שהשיג הראב"ד על מ"ש הרמב"ם דנשים אינן מצוות לטמא לקרובים דמ"ש ארוסה דנקט הכא הא נשואה ג"כ הכי היא כיון דנשים אינן מצוות לטמאות לקרובים ע"ש וקשה דהא לתירוץ הלח"מ תק ג"כ מ"ש ארוסה דנקט הא אף נשואה אינה רשאה לטמאה ברגל כיון דאין בה המצוה לטמא לקרובים א"כ אסורה משום רגל כארוסה ועי' ביד שאול בהגהות ביו"ד (סי' שמ"ג) ואין דבריו נכונים שם ע"ש והנה בתשו' ש"א (סי' סו) כתב להוכיח מזה דקיי"ל כר' זירא בר"ה (דף ד')