כרם יהושע לאנג כא

היטב הא דרב יוסף דהא לרב יוסף לטעמיה דס"ל דמלכי ב"ד דן ודנין אותו ודאי ל"ק לדידיה קושי' הגמ' דהא י"ל דהא דמעיד הוא במלכי בית דוד כקושי' התוס' וא"כ מתו' היטב דברי הרמב"ם דהא אנן קיי"ל כדעת רב יוסף דלקמן דמלכי ב"ד דן ודנין אותו כמ"ש (בפ"ב מה' סנהדרין ובפ"ג מה' מלכים) מש"ה תפס הרמב"ם פי' דרב יוסף הכא ול"צ לתי' דר' זירא

והנה התוס' הקשו דמאי פריך מעיד והתניא לוקמא במילתא דאיסורא כמו בעדות החודש ותי' דמשמע הא דמעיד דומיא דמלך לא מעיד דמיירי בממונא דאי באיסורא אין חכמה כו' והכ"מ (רפ"א מה' עדות) מפרש שם דדעת הרמב"ם אינו כן אלא אף באיסור מלך אינו מעיד ואינן כן שם דעת הלח"מ והמל"מ ע"ש ולכאו' מוכח כדעת הכ"מ בדעת הרמב"ם דהרמב"ם כתב (ברפ"ב מה' מלכים) דכולן נשרפין לפניו והשיב שם גם סוסו וע"ש בכ"מ דסוסו עוקרין ולא שורפין והנה התוס' בעבודת גלולים (דף י"א סע"א) הקשו עלה דתניא שם דעוקרין והאיכא צער בע"ח תירצו שם דכבוד הרשות דוחה ע"ש ולכאו' תמוה לפמ"ש התוס' הכא דאין חכמה ואין תבונה כו' ובטל כבוד מלך ישראל נגד מילתא דאיסו' וא"כ איך דחי כבוד המלך צער בע"ח וצ"ל דס"ל דצער בע"ח דרבנן מש"ה דחי לאיסור דרבנן אבל על הרמב"ם אי ס"ל כדעת התוס' הכא דבטל כבודו לגבי איסו' א"כ תקשה לדידי' קושי' התוס' איך דחי כבודו לצער בע"ח כיון דהרמב"ם גופי' ס"ל דצער בע"ח דאורייתא וכמ"ש הכ"מ (פי"ג מה' רוצח הל' ט') אלא ע"כ כדעת הכ"מ דל"ל להרמב"ם כדעת התוס' הכא ודו"ק

דף י"ט א' ש"מ היינו סגן היינו ממונה. עי' במל"מ (פ"ה מהל' כלי המקדש הל' י"א)

שם החזיר ר"י ליושנו את הדבר בצפורי הנה בשאילתות (פ' חיי שרה) מבואר דדוקא בצפורי החזיר ולא בעלמא אבל הרמב"ם (ספי"ג מהל' אבל) והרמב"ן בתה"א הובא בטיו"ד (סי' שע"ו) ס"ל דבכ"מ החזיר ר' יוסי את הדבר

שם התקין ר"י בצפורי שיהיו נשים כו' הנה בירושלמי דמגילה (ר"פ ד') חשיב לה שם בתקנות עזרא דעזרא תיקן את דבר זה אבל בגמ' דידן בב"ק (ר"ד פ"ב) א חשיב לה שם בהדי תקנות עזרא

שם אר''י ל"ש אלא מלכי ישראל כו' משום מעשה שהי'. הנה צריך ביאור דמאי חילוק יש בזה בין מלכי ב"ד למלכי ישראל דהא מה"ט דמעשה שהי' הוי להו לגזור גם במלכי ב"ד והרמב"ם (פ"ב מה' סנהדרין הל' ה') כתב טעם משום דמלכי ב"ד נכנעים לד"ת ולא יבוא בהן תקלה משא"כ במ"י והכ"מ (ספ"ג מה' מלכים) כתב שם משום דבמלכי ב"ד מצינו קרא בפי' דדנין לא רצו לחלוק על הכתוב וזהו לכאו' כמ"ש הע"ז ביו"ד (סי' קי"ז) ובאו"ח (סי' תקפ"ח) ובחו"מ (סי' ב') דהיכי שהתיר הכתוב בפי' א"י חכמים לאסרו ובתשו' חתם סופר (חיו"ד סי' ק''ט) כתב דמדברי התוס' בפסחים (ר"ד נ') מוכח דלא כהט"ז היינו מדכתבו שם התוס' דבירושלמי מוכח דמה"ת אסור בע"פ לעשות מלאכה וכוונתו דלפמ"ש הט"ז אין הוכחה דבירושלמי פריך שם מקרבן תמיד יהא בכל יום אסורי' במלאכה ומשני שאני תמיד דכתיב ואספת דגנך ואי כדעת הט"ז הא י"ל דגם הירושלמי ס"ל דבע"פ מדרבנן הוא דאסור אלא דמשני דתמיד שאני כיון שהתיר הכתוב בפירוש ונלע"ד לכאו' דס"ל שפיר כדעת הט"ז וכמ"ש הכ"מ הכא כדעת הט"ז אלא דהא מוכח דהירושלמי גופי' ל"ל האי חילוקא דהא מבואר בירושלמי בפרקין (ר"ה ג') דאף מלכי בית דוד אין דן ודנין אותו וכמ"ש המה"פ שם ג"כ בד"ה והכתיב וא"כ ס"ל דאף דכתיב קרא להתיר דדנין מ"מ יכולים חכמים לאסרו א"כ ל"ל דכוונת הירושלמי בתמיד דכיון שהתיר הכתוב ל"ל דרבנן אסרו כיון דמוכח דהירושלמי ל"ל כגמ' דידן ול"ל סברת הט"ז והכ"מ מש"ה הוכיחו התוס' שפיר דהירושלמי ס"ל דמה"ת אסור בע"פ אבל ז"א דהא מבואר בירושלמי שם דהא דמלכי ב"ד אין דנין אותן הוא לאו משום דחכמים תקנו כן משום מעשה שהי' אלא משום דכתיב מלפניך משפטי יצא ולא אחרים דנין אותו וכן מדפריך שם עלה דלא דן והכתיב ויהי דוד עושה משפט ואי ס"ל להירושלמי משום מעשה שהי' אח"כ אמרו דאין דנין אותו מש"ה ג"כ לא דן כדאמרי' לעיל (דף י"ח א') דקשוט עצמך כו' וא"כ ע"כ ל"ל להירושלמי כגמ' דידן ועי' בפריי לפסחים מש"ש ועי' בשעה"מ (פ"ה מה' יסודי התורה) וכן (פ"ב מה' שופר) מ"ש על הט"ז בזה וע''ע בח"ס (ח' יו"ד סי' ע"ג) והנה במלכי ב"ד אין מבואר הכא אי מעיד ומעידין אולם ברמב"ם שם מבואר דמלכי ב"ד מעידין עליהם אבל לא מעידין משום דלא גרעי מכה"ג לעיל (דף י"ח) ע"ש בכ"מ ולכאו' הא י"ל פשוט כיון דלא דנין אותו א"כ א"י להזימו והוי עדות שא"א יכול להזימו דלאו שמי' עדות כדלקמן (דף ע"ח א') מש"ה לא מעיד אולם זה דוקא בד"נ אבל לא בדיני ממונות דשם לא בעי' עדות שא"י להזימו עי' בש"ך חו"מ (סי' ל"ט ס"ק ט"ז) ועי' בנו"ב מ"ק (חא"ע סי' ע"ב) ובפ"י בכתובות (דף כ"א) בק"א והכא מיירי בד"מ כמ"ש התוס' הכא מש"ה צריך ה"ט מ"ש הכ"מ דלא גרע מכה"ג והנה התוס' בד"ה ינאי כתבו דהא דעבדא הוי ד"נ עיי' בב"ק (דף כ"ז א') וע"ע בתשו' הגרע"א (סי' ק"ד) ד"ה ובימי חרפי וע"ע בנו"ב מ"ת חלק חו"מ (סי' ז') ודוק

שם ע"ב והמקדש במלוה אינה מקודשת לענ"ד בהא דקדושין (דף מ"ז) דפריך שם עלה דרב דס"ל כן דהמקדש במלוה אינה מקודשת מההיא ברייתא שם דתניא דמקודשת ה"מ לתרץ דרב ס"ל כריב"ק הכא אלא דנ"ל שם לרבא לתרץ הא דרב אליבא דכ"ע דגם ההיא ברייתא ס"ל כרב ובזה מתו' ג"כ דהא ה"מ רבא גופי' לומר שם דס"ל לרב כסתם מתני' דשם (דף ס"ג א') דתנן האומר לאשה ע"מ כו' ודייק רבא גופי' שם מדתני על מנת ע"כ דיהיב לה מידי הא לא"ה ה"ל מלוה ואינה מקודשת דא"כ מוכח דס"ל למתני' כרב ולפמ''ש מתו' דנ"ל לתרץ דגם ההיא ברייתא ס"ל כרב: