כרם יהושע לאנג קיב

(דף צ"ה א') והוא תולדה דדש כפרש"י בשבת (ס"ד ע"ג) וכ"כ הפ"י בביצה (דף י"ב) ע"ש ועי' בשבת (ס"ד קמ"ד) ובתוס' שם ד"ה חולב ואף שכתבו התוס' שם ושם דהוא רק לר"י דאיכא דישה אף שלא בגדולי קרקע אבל לרבנן דס"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע לא חייב משום דש ורבא גופי' הוא דמפ' שם (דף ע"ה א') דס"ל לרבנן דאין דישה אלא בגדולי קרקע ובכתובות ג"כ הא לרבא קיימי' מ"מ מתורץ היטב כן לשיטת הרמב"ם גופי' דס"ל דבהמה מקרי גדולי קרקע וחולב חייב משום מפרק ודש כמבואר בדבריו (פ"ח מהל' שבת הל' י') כמ"ש המ"מ שם אונם זה תמוה לי על שיטת הרמב"ם דכתב (ריש פי"א מהל' שבת) דשוחט חייב משום נטילת נשמה ובחובל מפרש משום מפרק כמ"ש (בפ"ח מהל' שבת) והא איתא בירושלמי דשבת (פ"ב הל' ה') דפליגי ר' יוחנן ור"א דחד אמר דשחיטה הוא אב וחבורה תולדה ואידך אמר איפכא דחובל וחבורה הוא אב ושחיטה תולדה וכן ס"ל לר"ל שם (פ"ז הל' ב') וא"כ מבואר דשוחט וחובל חד טעמא הוא ובשוחט הא מפרשי רב ושמואל בשבת (ד' ע"ה) הנ"ל דהוא משום נטילת נשמה או משום צובע אבל לא משום מפרק א"כ ודאי בחובל ג"כ ה"ט הוא כפי' התוס' בכתובות (ס"ד ה') וכפי' ראשון ברש"י בשבת (דף ק"ז א'

) והנה לכאו' יש להביא ראיה לדעת הרמב"ם הנ"ל דחובל חייב משום מפרק והוי תולדה דדש מהא דאיתא בירושלמי לעיל (פ"ז הל' י"א) דפריך שם דאמאי לא חשיב במתני' דריש כריתות ל"ז כריתות היינו הא דהמחלל את השבת ותמוה דהא בשבת איכא ל"ט מלאכות כדאיתא בשבת (דף ע"ג א') והמה"פ שם פי' היטב ע"פ דאיתא בירושלמי (פ"ז דשבת) דשחיטה הוי תולדה דחבורה והוי תולדה דדש ודש הא חשיב במנינא דל"ט מלאכות והא מנינא דכריתות הא אמרי' שם היינו דאי עביד לכולהו חייב על כולם וא"כ בצר לה הא דשחיטה מהאי מנינא דל"ט מלאכות וגם הא עיקר מחלל את השבת הא תנן לה בריש כריתות וא"כ ליכא אלא ל"ז עכ"ל וא"כ לפ"ז מוכח כדעת הרמב"ם דחבורה הוי תולדה דדש אולם נלע"ד די"ל אף לפרש"י ותוס' דל"ל כדעת הרמב"ם א) דהא הפ"מ פירש שם באופן אחר דהא דפריך שם וניתני ל"ז לאו דוקא דהא בשבת נפישי להו טובא אלא איידי דפריך כן שם (הל' ו') נקט ג"כ התם האי לישנא ב) נלע"ד ע"פ מאי דאיתא בשבת (ס"ד ע"ג) דפריך שם היינו זורה היינו בורר היינו מרקד ומשני שם כל מילתא דהוי במשכן חשיב להו ע"ש וא"כ י"ל דשיטת הירושלמי דזורה ובורר ומרקד הוי חדא ואי עביד לכל הל"ט מלאכות אינו חייב אלא ל"ז דלהני ג' הוי חדא והארכנו בזה לפרש ג"כ ה"ט דחובל בשמעתין דמשום מאי הוא חייב

והנה בפנים כתבתי דבר נחמד ונכון ליישב דברי הירושלמי ביומא (פ"ג הל' ה') דהאיך ר"ל שם סבר ר' יהודה דמלאכה שאצ"ל פטור דלא כמבואר בגמ' ידן בכ"מ ולפי' הרשב"א בתוס' בשבת (דף צ"ד א') הוא שנה ערוכה שם (דף צ') דר"י מחייב במשמשי ע' גלולים אף דהוי מלאכה שאצ"ל וכתבתי דש"ס דידן והירושלמי אזלי לשיטתם דגמ' דידן הא ס"ל בשבח (דף צ"ד ב') דפוטר ר"ש אף במת ישראל דאסור בהנאה דהוי מלאכה שאצ"ל וא"כ ר' יהודה דמחייב במשמשי ע' גלולים ע"כ ס"ל דמשאצ"ל חייב והירושלמי אזלי לטעמייהו דס"ל דדוקא במת ע' גלולים פוטר ר"ש אבל במת ישראל מודה דהוי איסור הנאה וא"כ אין ראיה מהא דמחייב ר"י במשמשי ע' גלולים דמחייב במלאכה שאצ"ל דהא גם ר"ש מודה התם דחייב כדאר"א בירושלמי שם דמודה ר"ש באיסור הנאה והנה בענין זה נפלאתי בהא דאיתא בירושלמי דביצה (פ"ב הל' ד') וכן בחגיגה (פ"ב הל' ג') דדוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר וראיתי בשו"ת שאילת שמואל (סי' י"א) שהקשה דהא קיי"ל דאין אנינות ביו"ט ורצה לתרץ דס"ל שם כר"ש דהוצאת המת ה"ל מלאכה שאצ"ל ופטור מש"ה נוהג אנינות ביו"ט ע"ש: ונפלאתי דאשתמיטתי' במח"כ דברי הירושלמי (פ"ט דשבת) גם (בפ"י דשבח) דס"ל דהוצאת מת ישראל ה"ל מלאכה הצריכה לגופי' דמודה גם ר"ש דחייב וא"כ ל"ל הכי לשיטת הירושלמי גופי' ובעיקר קושי' בעל שאילת שמואל כבר האריכו בזה המל"מ (פ"ג מהל' אבל) והשעה"מ (פ"ג מהל' מעשה הקרבנות). ודרך אגב נלע"ד ליישב קושי' בעל גה"ש בירושלמי שם על בטל שירי קרבן שהקשה שם דאיך התנדבו והא אין מקדשין ביו"ט וכתב בגה"ש שם דלק"מ דאיתא בפסחים (דף ס"ו ב') דמקדיש אדם את פסחו וחגיגתו ביו"ט ע"ש ולענ"ד אשתמיטתי' במח"כ להגאון בעל גה"ש שם להא דאיתא בירושלמי (פ"ח דפסחים הל' ג') דפליגי שם ר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן סבר דמקדישין ביו"ט ואזל לטעמי' דס"ל הכי בגמ' דידן בפסחים הנ"ל: וריש לקיש סבר דאין מקדישין וא"כ דברי הש''ק נכונים דהא בירושלמי שם אליבא דריש לקיש קיימי' שם ואיהו סבר דאין מקדישין ביו"ט

והנה מסוגיא דהכא קשה למ"ש הרמב"ם (פ"ט מהלכות טומאת מת) דכל ספיקא דאורייתא לקולא מה"ת והא דמביא אשם תלוי היינו משום דספק כרת שאני דהתם ספיקו לחומרא אבל בספק לאו ספיקו לקולא. וקשה לפ"ז מהא דאיתא בסוטה (דף כ"ט א') דאמר ר"ג אמר רב דדבר שיש בו דעת לשאול ושאין בו דעת לשאול מהאי קרא נפקא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספיקו יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן בדבר שיש בו דעת לשאול כאן בדבר שאין בו דעת לשאול ע"כ: ולשיטת הרמב"ם הנזכר מאי פריך דלמא בספק טומאת בשר דהוא בלאו יאכל דספיקו לקולא מה"ת אבל בסיפא דהוא ספק טומאת הגוף דהוי בכרת התם ספיקו לחומרא וראיתי לבעל מרכבת המשנה שתי' דההיא דרב דסוטה סבר כרבא דיבמות (דף קי"ט) דאמר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת והרמב"ם סבר דקיי"ל כר"נ שם דמחלק בין לאו לכרת עכ"ל אולם מהכא תמוהים דברי המרכבת המשנה דהא בסוגיין בהא דרב לא שבק לבריה