כרם יהושע לאנג קי

למ"ד חייב מא"ל מאן שמעת ליה דאומר מקב"ח חייב ר"ש ור"ש האמר מלאכה שאצ"ל פטור עליה. והנה הגרע"א בחידושיו לכתובות (ר"ד ז') הקשה מהכא עלה דפריך רב פפי לרב פפא שם מאי דעתיך דאמרת משמי' דרבא דביו"ט שרי לבעול בתחלה אבל לא בשבת דמתוך שהותרה חבורה לצורך כו' אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט כו' ומאי פריך והא הכא מבואר דשגגת סקילה אסור ושגגת לאו מותר א"כ דלמא סבר רבא כשמואל דהלכה ר"ש בדבר שא"מ והלכה כר"י במלאכה שאצ"ל וס"ל דלא הוי מקלקל אצל הפתח ומש"ה בשבת חיישי' דשמא לא יטה כראוי ויבעול בעין דהוי פ"ר ובשבת דאיסור סקילה אסור וביו''ט דאיסור לאו שרי וצריך תלמוד עכ"ד ולענ"ד לק"מ א) דהא מבואר בשבת (ס"ד קמ"א) דרבא גופי' סבר כר"ש במלאכה שאצ"ל דפטור עליה ואשתמיט מעין הבדולח זה ב) דהא ההיא סוגיא דהכא דמחלק בין שגגת מיתה לשגגת לאו זה הוא כר"נ דסבר כן ביבמות (דף קי"ט סע"א) לחלק בין איסור מיתה לאיסור לאו וכ"כ המל"מ (פ"א מהל' יו"ט הל' י"ז) אבל רבא גופי' הא פליג שם עליו ואי"ל דמה לי איסור לאו ומה לי איסור מיתה וצ"ל לחלק בין קל לחמור בזה ואף דביבמות (דף פ"ב) איתא הגירסא דרבה ס"ל כן מ"מ הא כתב הנו"ב מ"ק (חא"ח סי' כ"א) דהגירסא רבא הוא עיקר וגם התם צ"ל רבא א"כ מתו' קושי' הגרע"א דפריך בכתובות היטב לרבא גופי' לטעמי' דל"ל לחלק האי חילוקא בין שגגת מיתה לשגגת לאו

ובענין זה נלע"ד להעיר בהא דעירובין (דף ט"ו ב') דפריך שם לרבנן דריוה"ג האי וכתב לה מאי דרשי ביה ומתרץ ההוא מבע"ל דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכתבו התוס' שם דההיא דרשא לא אתיא אלא לרבא אבל לאביי נפ"ל בפ"ק דקדושין מסברא דאין קטיגור נעשה סניגור ומ"מ לאביי נמי איצטריך האי וכתב דבכתיבה מתגרשת ולא בחליצה עכ"ל התוס' שם וקשה דאמאי לא אמר הגמ' טפי האי דרשא לרבנן בהא דוכתב דאתא למעט חליצה דאינה מתגרשת בחליצה דהאי דרשא הוי אף לאביי ורבא גם כן סבר דחליצה ממעטי' דאינה מתגרשת בה מהא דוכתב ואמאי נקט הגמ' הא דאינה מתגרשת בכסף מהא דוכתב דזה לא הוי רק לרבא ולא לאביי ונלע"ד די"ל היטב בעז"ה דהנה התוס' בקדושין (ר"ד י"ד) הקשו שם עלה דאמר שם דתהא א"א יוצאה בחליצה מק"ו מיבמה והא י"ל מה ליבמה דלא הוי כ"א איסור לאו תאמר באשת איש שהיא במיתה ותירצו דס"ל התם כהא דרבא ביבמות דס"ל דמה לי איסור לאו מה לי איסור מיתה ע"ש וא"כ ע"כ לר"נ דמחלק בין לאו למיתה בזה ל"צ לדידיה למעט חליצה מהא דוכתב דלא נילף מיבמה כיון דבלא"ה לא מצינן למילף א"א מיבמה דמה ליבמה דהוי בלאו תאמר בא"א דהיא במיתה א"כ מתו' קושיתי הנזכר דלא אמרי' אליבא דרבנן דהאי וכתב אתי למעט דאינה מתגרשת בחליצה דהוי ככ"ע אף לאביי דז"א דגם ההיא דרשא דאינה יוצאה בחליצה ג"כ לא הוי ככ"ע דהא לר"נ ל"ל על כרחך האי דרשא מוכתב למעט חליצה

והנה ראיתי להגרע"א בתשובותיו (סי' רי"ט) שהקשה שם דלאביי דלא דריש להאי וכתב למעט דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף כרבא בקדושין (ר"ד ה') א"כ תקשה לדידיה דתהא אשה יוצאה בחליצה ע"ש: ונפלאתי דהא ודאי י"ל דאביי סבר כר"נ דמחלק בין איסור לאו לאיסור מיתה א"כ ודאי א"ל דתהא א"א יוצאה בחליצה מק"ו דיבמה כיון די"ל דמה ליבמה שהיא בלאו תאמר באשת איש דהיא במיתה כמ"ש התוס' בקדושין (ר"ד י"ד) הנ"ל מש"ה א"צ מיעוט לזה וי"ל דאזלי לפ"ז אביי ורבא לטעמייהו דאיתא בב"מ (דף נ"ו סע"א) דאמר אביי דר"א שפיר קא ק"ל דקשה ליה מיתה דבידי שמים ושמואל לא שפיר קמשני ליה דלמא שאני מב"ד דחמירא ורבא אמר דשמואל שפיר קמשני ליה דשם מיתה בעולם ע"כ והיינו לפי האמור אביי אזיל לטעמי' דס"ל כר"נ דמחלק בין קל לחמור ורבא לטעמי' דס"ל ביבמות מה לי קל מה לי חמור מש"ה אמר שפיר דשמואל שפיר קמשני אולם נפלאתי עוד הפלא ופלא דהא התוס' כתבו בעירובין (דף ט"ו) הנ"ל ובסוכה (ד' כ"ד) ובגיטין (דף כ"א ב') דאביי ג"כ דרש האי וכתב דאתי למעט חליצה דאינה יוצאה בחליצה ורק לענין כסף ס"ל לאביי דא"צ לה להאי וכתב דממילא מסברא ידעי' דאינה מתגרשת בכסף דאין קטיגור נעשה סניגור ולכאו' אשתמיט מעין הבדולח לדברי התוס' האלו

והנה בכתובות שם לפמ"ש דפריך לרבא לטעמי' יתורץ עוד קושי' חמורה [ויבואר עוד טעמא דחובל דשמעתין דמשום מאי חייב] דקשה לדעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק דהוי תולדה דדש א"כ מאי קאמר רב פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך והא דישה גופי' אסורה ביו"ט. אף לצורך אוכל נפש דלא הותרה לצורך או"נ כ"א מלישה ואילך כדאיתא בירושלמי דביצה הובא בתוס' ביצה (דף ג' א') וראיתי שהעיר הפ"י בכתובות שם בזה ונשאר בצ"ע אבל נלע"ד די"ל בעז"ה ג"כ כמ"ש קודם דפריך לרבא לטעמי' דע"כ רבא גופי' ל"ל כשיטת הירושלמי בזה אלא ס"ל דאף דישה הותר לצורך אוכל נפש דהא בירושלמי מבואר דיליף שם לזה מהני קראי דכתיב אף הוא לבדו. ורבא ל"ל ע"כ הכי דהא רבא גופי' דרש הא דאך הוא לבדו לדרשא אחריתי כדאיתא בשבת (דף כ"ד ב') ובפסחים (דף פ"ג ב') דדרש רבא שם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה מש"ה פריך שפיר לדידיה הא דמאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך אף אי הוי חיוב חבורה משום מפרק וכ"כ הט"א בחגיגה (דף י"ח א') דרבא ע"כ ל"ל כשיטת הירושלמי הנ"ל ע"ש

והנה לפ"ז יתו' עוד לכאורה מה שהקשה המהרש"א שם דמאי פריך מאי דעתך לחלק בין שבת ליו"ט דלמא ס"ל דאסור בשבת משום שמא ישחוט בן עוף כדאיתא שם (דף ה' א') אבל ביו"ט ליכא האי גזרה ולהכי סבר דביו"ט שרי והנה בעל הפלאה תי' דל"ל הכי דאם חיישי' שמא ישכח שהוא שבת ויעשה מלאכה ה"נ