שו"ת כרך של רומי צט

מאחר דגריר בתר הרמב"ן ואי קורעין הוא משום דמתאבלים וכמו שהוכיח הרמב"ן והוא ברור כשמש

וממוצא דבר אהה רואה דגם דברי הרמב"ם ז"ל דתלה הטומאה באבילות נוכל לידחק ולישבם דהיינו על האבילות דרבים ולא דקרובים וכדשנינן מעיקרא וע"ז כתב דכיון דאין הרבי' מתאבלין עליו וכ"ש שאין קורעין עליו א"כ ממילא שאינו בחזקת יאודי יהיה מטעם ס' או מטעם ודאי וא"כ ממילא אין מטמאין ודא ודא חדא היא ואל יאשימני המעיין אם אני אדקדק לו דקדוק קטן לחזק סברתי זאת דענין הטומאה בא לו להרמב"ם מטעם ספק שהרי הרואה יראה דהרמב"ם הפסיק בין פורשי מד"ץ והרוגי ב"ד לבין מע"ל עם דין נפלים שכתב וז"ל כל אותן שאמרו אין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב"ד ושפרשו מד"ץ והנפלים והמע"ל אין הכהן מטמא להם ע"כ ולכאור' שלשה אלו דהיינו הרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ והמע"ל כולם מדין אחד נובעים ר"ל בעמיו בעושה מ"ע ודין נפלים מטעם ס' בן קימא ולמה הפסיק ביניהם עם דין נפלים אבל הודיעך שגם ענין מע"ל הוא מדין נפלים מטעם ס' בן קימא והכא ס' עושה מעשה עמך איך שיהיה לכל אפייא מי שיעמוד בשורש הדברים ויראה כמה קשים דברי הרמב"ם אם אנו מניחים אותם על פשיטותם (ר"ל דהא דקאמר אין מתאבלין ר"ל כלל בין הקרובי' ובין הרחוקים) בעיניו יראה ולבבו יבין כי טוב לנו לפרש דברי הרמב"ם ככל האמור דקאי על הרחוקים. אשר בזה נחה שקטה הארץ ויבואו פשט כל השמועות וגם כל דבריו מראשם לסופם כמין חומר ממש ולא יקשה עליו משום מקום ומשום ענין והבוחר יבחר

באנו לשינוי הב' והג' הנראה בלשון הרמב"ם. והיינו שהשמיט באמירתו לעלות לגג וליפול ולמות כמו ששנינו בא"ר ועוד שהוסיף ועלה מיד והנה אם באתי להאריך במה שאני עתיד למוד אריכנא מגילתא ונשיא הענין לדבר אחר הגם שכדי להבין הדבר על בוריו היה הדין להאריך ולברר וללבן הדברי' כדי שתשועת בירור דבר זה כלפיד יבער. אבל מה אעשה כי אין אני בן חורין מכמה אנפי דחיקי ועול הציבור בתיכפה אחת אני עושה חבור וע"כ אני אביא תמצית הענין הצריך לנדון דידן ועל המעיין סמכתי שילמוד הדברים בשורשם וירוה צמאינו וכדי לקצר הדברים הארוכים יותר מדי כי לקצר אני צריך אני אביא לשון הרמב"ם פ"ב מה' גירושין הי"ד והמוסכם בדבריו וז"ל בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשלך מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח ה"ז גט ער שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו ע"כ וה"ה ז"ל רשם מקור דין זה ממשנה גטין דס"ז ודין ס' הפיל עצמו וכו' הביא לשון ירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו נשמעיניה מן הדא רשב"ג אומר אם לאחר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט אם על אחר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הרי זה גט ע"כ ועיין שדה יהושע בביאור לשון הירוש' הזה ועיין כ"מ לח"מ קמ"ד אמרות טהורות דרמ"ח ואיני יכול להאריך אבל אני אביא לשון הרב מרכבת המשנה אשכנזי כי דבריו הם סלת נקייה ממש וז"ל ספק הפיל עיין השגות ולשון התוספ' בריא וכו' אך היותר נראה להגיה בתוספתא כפי גרסת הירוש' רשב"ג אומר אם לאלתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן וכו' ועיין לשון הירוש' שהעתיק ה"ה ז"ל ופירוש מבואר דמדקאמר רשב"ג אם לאלתר נפל ה"ז גט וכו' שאני אומר וכו' מכלל דבספק הפילו הרוח מיירי ומ"מ בריש' תולין דמעצמו נפל הואיל שאמר כתבו גט ונפל לאלתר חזקה דהפיל עצמו ומש"ה אמר כתובו להצילה מזיקת יבום ובהכי אזדא לה כל אריכות הכ"מ והלחם והעיק' בכונת רבינו דכל שהפיל עצמו לאחר זמן אע"ג שידוע שהפיל עצמו אינו גט דכן משמעות לשון רבינו דהכל תלוי בשנפל מיד והא דנקיט בסיפא שאני אומר וכו' דכל שלא נפל מיד אע"ג שרואין אותו שהפיל מעצמו וליכא רוח תולין שרוח רעה הפילתו ולא היה מדעתו להפיל עצמו בשעה שאמר כתבו וז"ש דבינו והרג עצמו מיד עכ"ד ז"ל ושפתים יושק משיב דברים נכוחים ואע"ג דענין זה האחרון שפי' ברוח רעה נראה כמעט חוץ מהפשט אבל הדין דין אמת שמצר הדין כן הוא וכמ"ש לעיל משם מוהר"י וויל ומוהרמ"ח דבמצאוהו חנוק או מושלך על סייפו דהוא ממש כמו שאנו רואים אותו מפיל עצמו עכ"ז כתבו דאינו מכלל מאבד עצמו לדעת דתלינן ברוח רעה מבעתתו דכוותא הכא נמי כיון שעבר זמן מאומרו כתבו אראינוהו מפיל עצמו לא תלינן שאותה אמירה שאמר כתבו היתה להפיל עצמו ותלינן דאמירת כתבו היתה כמצחק והנפילה דלאחר זמן רוח רעה בעתתו נמצא אתה למד דהרמ"בם ס"ל לפי גרסתו כתוספתא דאם אמר כתבו ותכף עלה והפיל עצמו ומת אעפ"י שלא ראינוהו שהפיל עצמו ויש ספק שמא דחפתו הרוח עכ"ז תלינן שהפיל עצמו כיון שאמ' כתבו תחילה ועלה מיד כבר נראה בחוש הראות שהוא הפיל עצמו וע"ז אמר כתבו כדי להציל אשתו מן הזיק' אבל אם עבר זמן מה אפי' שראינוהו מפיל עצמו אמרינן רוח רעה בעתתו ואין ענין זה קשור עם אמיר' כתבו שאמר זה זמן והוא מבורר

ועתה בואו ונזווג הדין זה בכל פרטיו עם דין מע"ל שפסק הרמב"ם ונמצאם אחים ולא יתפרדו ויתחזקו דברי הרב מרכבת המשנה עד להפליא הנך רואה שכמו שהתם בענין גט העיר אותנו זה העני מאבידתו מן העולם באמור לנו כתבו ותכף עלה ונפל ומת (ר"ל ולא שראינוהו בבירור שהפיל עצמו) כן הכא אמר שהוא עולה לגג ותכף עלה ונפל ומת (ר"ל שלא ראינוהו בבירור וכו') ממש דומה בדומה ולזה שפיר השמיט הרמב"ם באמירת המע"ל שאמר לעלות לגג וליפול ולמות כי אם דוקא שאמר הרי הוא עולה לגג ותו לא מידי דבאמת אינו צריך דדי לנו בהערה כל שהיתה סמוך קודם מעשה. שכמו התם אמר כתבו ואפשר היה כמצחק ומפני שראינו תכף המאורע איתברר לנו שאותו כתבו שאמר תחילה היתה הערה להציל אשתו מן הזיקה וכאלו אומר כי קרבה עת פקודתו כן הכא די לנו שהעיר אותנו באמור לנו שהוא עולה לגג ותו לא מידי אע"ג שמתחילה חשבנו שהיתה בעליה לעשות דבר מה עכ"ז כיון שעלה תכף ונפל ומת אע"פי שלא ראינוהו שהפיל עצמו איתברר לנו שהפיל בק"ע מפני דאתברר לנו שמה שאמר לעלות הוא אדעתא ליפול כיון דהם סמוכים האמירה והנפילה חדא מבררת חבירתה האמירה מבררת כוונת הנפילה והנפילה מבררת כוונתו באמירה והוי דומה בדומה ממש ענין מע"ל עם ענין גט בדקדוק עצום וע"ז בכוונה מכוונת השמיט הרמב"ם מ"ש בא"ר שאמר