שו"ת כרך של רומי ק

לעלות וליפול ולמות דזה באמת אינה תורה דאם נפסוק הדין כך להדיא מינה דאם לא התיר עצמו למיתה בפירוש אינו מע"ל וזהו באמת אשנה ואומר אינה תורה ואיך אפשר שדיני אבלות ועסק הרבים במת יהיו חמורים מדיני עריות והלא בעריות גם שלא התיר עצמו למיתה בפירוש כי אם בהערה קטנה שאמר כתבו אנו דנין שאמירה זאת היתה אדעתא ליפול וא"כ ממילא אינו צריך בירור אם הפיל אם נפל בודאות הפיל עצמו וע"ז אמר כתובו וזהו כוונתו כ"ש במע"ל שודאי נפרש אומרו תחי' לעלות לגג לבד (ר"ל מבלי שיצרף ואפיל ואמות) וראינו תכף המעשה שנפל ומת שודאי התיר עצמו למיתה וזהו כוונתו שאמר לעלות לגג כדי להפיל עצמו והוא ברור כשמש נמצא אתה למד שהרמב"ם כדין השמיט מכלל הודעת המע"ל באומרו לעלות לגג ענין ליפול ולמות כריהטא דברייתא דא"ר דבאמת לאו דוקא הכי דאלת"ה אלא תאמר דוקא קאמר שצריך שיתרה עצמו למיתה בפירוש הא לאו הכי באומרו הרי הוא עולה לגג לבד אפי' שראינו תכף עלייהו ונפילתו לא הוי מע"ל. ר"ל שהאי שאמר כמסי' הרי הוא עילה לגג לאו אדעתא דהכי הוה ומילתא באנפי נפשה כל שלא התיר עצמו בפירוש לעלות וליפול ולמות א"כ נמצא שאתה מחמיר בענין האבלות וכבוד המת ברחוקים יותר מדיני עריות וכאמור לעיל ולא נופל דבר וזו אינה תורה באמת ובתמים וכיון שהגענו לידי מדה לדמות מע"ל לדיני עריות בהכרח א"כ מה התם כיון שאמר כתבו בתחילה ועלה מיד ונפל ומת איתברר האי כתובו דאמר בתחי' דר"ל דהודיענו דהיה מאבד עצמו וכיון שעלה מיד ונפל ומת אע"פי שלא ראינו אם דחפו הרוח אם הפיל עצמו כיון שהיה מיד תלינן דודאי הפיל דוכוותא ממש הוא בענין מע"ל לא נופל דבר ולזה שפיר השמיט הרמב"ם ליפול ולמות והוסיף מיד בהא קתני ונפל ומת ולא הפיל נמצא דהוא ספק ולא ראינו נפילתו איך היתה ואי לאו דהוי מיד תלינן ברוח דחפתו אליבא דכ"ע ואליבא דכל הנוסחאות אלא דהרמב"ם ס"ל דבלאחר זמן אפילו שראינו שהפיל עצמו תו אינו קשור עם מלת כתובו הקודם כדין הגט ועם מלת הרי הוא עלה לגג כדין המע"ל דכיון דהוי לאחר זמן תלינן בהך כתובו כמצחק הך הריני עולה לגג לאיזה צורך ואותה נפילה דלאחר זמן שראינו שהפיל עצמו בכל דעתו תלינן ברוח רעה שנכנס בו ואין מוציאין האשה מחזקת אסור א"א באותו הגט שאמר כתובו ואין מוציאין את האיש מחזקת כשרותו מפני אותם הדברים שאמר זה זמן לעלות לגג ודין זה האחרון (ר"ל בלאחר זמן וראינוהו מפיל בק"ע) לענין גט יוצא לפי הגירסא שכתב הרב מרכבת המשנה הנז"ל וגם בענין מע"ל נלמד מענין גט ודא ודא חדא היא וכמו שהוא מבורר אבל אינו נלמד מגופא. דברייתא דא"ר שהרי אתה רואה שאפי' במצאוהו חנוק ומושלך על סייפו דהדבר הוא סימן מובהק דהוא פגע בנפשו מבלי שום ריח ספק והו"ל כאלו ראינו מפיל עצמו לפנינו ועכ"ז תלינן ברוח רעה היינו משום שלא קדם לנו שום אמירה אבל אם קדם ידיעה באמירתו שהוא עולה לגג ושוב אח"ז ראינוהו בחוש הראות שהפיל עצמו או מושלך על סייפו וכיוצא לזה אפשר דמעמידין ליה על חזקה שגזר וקיים מאמרו ועדין הדבר ספק ואינו מתברר מגופא דברייתא דא"ר כי אם מאותה דגט לפי דעת הרמב"ם ז"ל ובביאור הרב המשנה ז"ל

ובעיקר הדין בא ואראך שדין זה שפסק הרמב"ם דעלה לראש הגג (ולא אמר להפיל) ועלה מיד ונפל ומת (ולא שראינו שהפיל) הוא מוסכם מכל הפוסקים אין גם אחד שחולק שהרי כתב הרמב"ן דח"י לגטין שם וז"ל אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט פי' רשב"ג לאו לטעמיה אזיל דאמר כותב נכסיו לאחרים ושתק ולבסוף צוח הוכיח סופו על תחילתו דהתם פליגי עליה רבנן והכא לא פליגי כלל דשאני הכא דאמר כתבו וכו' ותניא בתוספתא פ"ד בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כ"ז שיש בו נשמה רשב"ג אומר אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ע"כ הנה אתה למד מדבריו תרתי חדא הא דאמרן דבאמירת כתבו בתחילה ועשה מעשה לבסוף הוכיח סופו על תחילתו ובזה מודו לרשב"ג א"כ כ"ש שבאמירת לעלות לגג לבד ועשה מעשה לבסוף הוכיח סופו על תחילתו והך דנקט הרמב"ן הריני עולה לגג ונופל ומת לא שהם דברי העולה אלא הם דברי הברייתא שאמרו ונופל ומת ר"ל אחר שאמר לעלות הוה עובדא ונפל ומת דאלת"ה היה לו לומר ראו אותו שעלה לראש הגג ונפל ומת כמ"ש בעל הלכות גדולות סוף הלכות אבל דמ"ג ע"ד בזה הלשון ראו שאני עולה לגג ונופל ומת ראו אותו שעלה לגג ונפל ומת וכו' ע"כ יעו"ש ואף הרמב"ן לא. סיים בל' ראו אותו וכו' וכן צריך שתפרש ל' הטור וכמו שיבא לקמן וכן כולם צריך לתלות באשגרת לישן הברייתא וזהו יתד בל תמוט. זאת שנית למדנו מדברי הרמב"ן דס"ל דאפי' לאחר זמן אם ידעינן דהפיל עצמו בודאי הרי זה גט ממאי דהביא ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו נמצא דאין אנו אומרים שמא הרוח דחפתי אם לא לאחר זמן אבל אם ודאי הפיל עצמו אפי' לאחר זמן הרי זה גט ואמרינן הוכיח סופו על תחילתו ואין אנו יכולין לפרש בדברי הרמב"ן כמו שפירש המרכבת המשנה בדברי הרמב"ם ברוח רעה שהרי צריך שתדע שהרמב"ן קיצר כנוסח התוספתא ובנוסח התוספתא לפי גירסא זאת הוא מה שהביא כ"מ משם הרשב"א וגם המרכבת המשנה הביאה בשם סי' הרשב"א (ובסי' הרשב"א לא חזינא בהאי סימנא והוא כמו שהובא באמרות טהורות דרע"ח אלא שידעתי שיש דפוס ויניציאה ואפשר יהיה שם נוסח זה ושבידי הוא דפוס אמשטרדם) בזה הנוסח רשב"ג אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל אם לאח"ז נפל כותבין ואין נותנין שאני אומר הרוח רחפתו ע"כ וקרוב לזה הם דברי הר"ן בחידושיו יעו"ש הראת לדעת לפי גירס' זאת דכשהוא ספק אם מעצמו נפל אם הרוח דחפתו אזי הוא דחזינן אם הוא מיד או לאח"ז אבל בודאי הפיל לא בעינן לאלתר וזאת היא גירסת הרמב"ן אלא שקיצר. ועיין אמרות טהורות שלהרשב"א והרמב"ן והר"ן הסקירם בסקירה אחת וגירסת הר"ן היא מבוררת וכנז"ל וגם כבר ידוע שהרשב"א והר"ן נגררים אחר. הרמב"ן בפירושיו ובענין זה נראה שהעתיקו כל דבריו בענין מחלוקת רבנן ורשב"ג והוא ברור ואם שיש לצדד דבר מה באלו הענינים עכ"ז הפשט לא יופשט ודוק היטיב כי לקצר אני צריך עכ"פ נתברר כשמש דהרמב"ן וכל הני רבוותא הנז"ל ס"ל דאם אמר כתובו