שו"ת כרך של רומי צח

אבלות אין טומאה א"כ למאי אתי דרישה בעושה מ"ע לענין טומאה ת"ל דכל שאין מתאבלין אין מטמאין ואם נאמר דמקרא נפקא דבעמיו לומר שאין מטמאין וכיון שאין מטמאין אין מתאבלין א"כ קשה תרתי חדא דמרן תלי טומ' באבילו' ולא אבילו' בטומ' ועוד דא"כ בהרוגי ב"ד ומע"ל שאין מטמאין בהכרח הוא מקרא דבעמיו וכיון דלאו עושים מעשה עמך אין מטמאין וכיון שאין מטמאין אין מתאבלין והא בהא תליא וא"ת הא תינח בהרוגי ב"ד דבהדייא משמע בפ' נגמר דמשוי ליה לפורש מד"ץ וכמ"ש מוהר"ם בתשובה הביא הרא"ש בפ' א"מ ה"ד לעיל דהרוגי ב"ד היינו להכעיס אבל מע"ל מי זה אמר שהוא בכלל לאו עושה מעשה כי היכי דנימא אין מטמאין וממילא אין מתאבלין. ואם נאמר דהרמב"ם כך ס"ל ומי כמוהו מורה עכ"פ הרמב"ן והטור דפליגי עליה וס"ל דמע"ל לאו בכלל אינו עושה מעשה עמך ומתאבלין עליו הקרובים וקורעין וכנז"ל. א"כ ממילא מטמאין עליו כפי דיוק זה של מרן וכפי פשט לשון הרמב"ם ז"ל ואם כה תאמר אה"ן ומי דחקנו שלא לומר כן כדעת הטור ז"ל? (כי הרמב"ן בס' תורת האדם כסוף ענין הכהנים לא הביא לענין טומאה כי אם הפורשים מד"ץ? והרוגי ב"ד ומע"ל השמיטם כיעו"ש) אני אומר לא כן! שהרי דין זה פסקו הטור בסי' שע"ג בזה הלשון ממש כהן שפירשו אבותיו מד"ץ כגון הפ' מד"ץ והמסורים אינו מטמא להן ולא להרוגי ב"ד ולא למי שמע"ל ואינו מטמא לספק כגון שנתערב ערב ולדה בולד שפחה או ס' בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון וכו' עכ"ד. וכתב מר"ן ב"י ז"ל וז"ל ומ"ש ולא להרוגי ב"ד ולא למע"ל כ"כ הרמב"ם וטעמא שכיון שאין מתאבלין על הרוגי ב"ד כמ"ש בפ' נגמר ולא על מע"ל כמ"ש בסי' שמ"ה אין מטמאין דהא בהא תליא כדתניא פ' אלו מגלחין כל שהכהן מטמא להם מתאבלין עליהם ע"כ הראת לדעת שמרן ז"ל כתב על דברי הטור דטעמא שאין מטמאין היינו משום שאין מתאבלין ולפום ריהטא הוא פלא עצום דהתינח לדעת הרמב"ם נוכל לומר כן יען לפי פשט דבריו כבר פסק דמע"ל אין מתאבלין עליו אבל הטור דפסק להדיא בסי' שמ"ה כדעת הרמב"ן ז"ל דקורעין עליו דמכ"ש דמתאבלין אתיא ליה להרמב"ן ז"ל כאשר הארכנו לעיל וא"ת אי קורעין כ"ש דמתאבלין וכמ"ש הרמב"ן גופיה והרא"ש והטור גרירי בתריה ופסקו דקורעין הקרובים כדעת הרמב"ן וא"כ כ"ש דמתאבלין ולא שייך הך טעמא שכתב עליו מרן ב"י ז"ל דאין מטמאי' משום דאין מתאבלין הא לדעת הטור מתאבלין ודאי וא"כ לנו לדעת טעמו של הטור ז"ל למה אין מטמאין ומהיכן יצא לו בשלמא בפורשי מד"ץ הוא ברייתא ערוכה דתני רב שמעיה וכו' והרוגי ב"ד נמי מדמינן ליה לפורשי מד"ץ וכמ"ש מוהר"ם דהוי כלהכעיס אבל מע"ל שהטעם שקורעין ומתאבלין היינו משום דלאו בכלל אינו עושה מ"ע הוא כמו שהכריח הרמב"ן ונגרר אחריו הטור ז"ל. א"כ מנ"ל דאין מטמאין (והרמב"ן בס' תורת האדם לא הזכיר לענין טומאה כי אם פורשים מד"ץ וכאשר הבאתיו לעיל) כי ע"כ הנלע"ד אם יכשר בעיני ה' ובמחילה מכבוד קדושת מרן ז"ל דטעמא דאין מטמאין למע"ל לא הוי משום דאין מטמאין וכמ"ש דלאו הוי משום ודאי לאו עושה מעשה עמך אלא מתורת ספק ואבאר את דברי שהנה כבר כתבנו לעיל דמ"ש באבל רבתי הרי זה בחזקת מע"ל וכן פסקו כל הפוס' בלשון זה (אמת שהטור לא דקדק הרבה אכל לא סיים הכי ולא הכי) בארנו דהכונה היא שאינו מע"ל גמור (ר"ל להכעיס) בלי שום סיבה ועילה אלא שבוחר מות מחיים מצד עצמם שלדעתו הנפסד טוב מאד זה המות מצד עצמה וזהו דין מומר להכעיס גמור ולא הוזכר בברייתא כי הוא דין פשוט בפני עצמו וכאשר הארכנו לעיל וזה שאמר לעלות ועלה מיד דרך כעס וכו' והפיל עצמו הוא סימן מובהק שהוא להכעיס המחזיקו בחזקת מע"ל אבל אינו מבורר לעיני השמש וע"ז כתבנו דהוי ס' קרוב לודאי דהוא להכעיס וממ"ש הרי זה בחזקת מע"ל. וע"ז כתבנו דדינא יתיב דכל כבוד רחוקים למת לא עבדינן ליה כדין כל שוא"ת מספק גדול אלא דכנגד זה כל בזיון אשר אתה עושה לו הוא שלא כדין דעדין לא התברר כשמש בחצי השמים דהוא להכעיס גמור והוי אומדנא דמוכח בלי מעשה מבורר שהוא להכעיס. וכגון דא ודאי אין אתה יכול להוציאו מחזקת כשרותו בלי ראייה מבוררת דומיא דעדים דהוא להכעיס כדין פורש מד"ץ ותלינן במיעוט מצוי וכמו שהארכנו לעיל וע"ז מתאבלין הקרובים עליו וקורעין וכו' והשתא דאייתית להכי הרי התברר בירור גמור הטעם למה אין מטמאין עליו כי סוף סוף הוא ס' מע"ל ר"ל להכעיס ואיתרע חזקת כשרותו לטמא לו בק"ע וס' איסורא לחומרא והרי חבירו בצידו ס' ן' ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון וכן שאר ספקות דאינו מטמא בדין להם וזה כאחד מהם לא נופל וכולם הם ס' מציאות והוא פשוט ומה נעמו דברי הטור דלא תלה הטומאה באבלות כלל אלא כתב סתם המע"ל אינו מטמא. והטעם פשוט דהוא ס' פורש מד"ץ או כמו שתאמר ס' מומר להכעיס דודאי אין מטמאין עליו דאי אבלות וקריעה והספד הרבים מנעת ממנו בשוא"ת יען הוא בחזקת מע"ל כ"ש שאתה מונע את בנו מלטמא לו אעפ"י שהוא מתאבל עליו ולאו הא בהא תליא והוא כפתור ופרח לע"ד בדעת הטור ז"ל ואלף גלגול מחילות ממרן הקדוש ז"ל שלא דקדק יפה בטעמו של הטור מאחר דקאי בדעת הרמב"ן ז"ל וכאשר הארכנו לעיל. והראיה שהביא מברייתא השנוייה דפ' א"מ ד"ך ע"ב דכל האמור בפרשת כהנים שהכהן מטמא לו ישראל מתאבל עליו כן הובא ג"כ בכ"מ בלשון זה. אבל לא ידעתי מה ראיה היא זו דהתם משמעי לענין קורבה מי הם הקרובים הראויים להתאבל ומביא דכל שהכהני' מטמאים ולא מפני זה הא בהא תליא דאם הגע עצמך שאינו מטמא מספק שלא יתאבל זו לא שמענו בשום מקום והרי הספקות מתאבלין עליהם משום גנאי אעפ"י שאין מטמאין עליהם וכמ"ש התוס' ביבמות דל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהא ולקמן בע"ה נרחיב הדיבור בזה ואעיקרא כבר נראה דמרן בעצמו ענין זה רפוי בידיה שבכ"מ תלה הטומאה באבלות וכנז"ל וכאן תלה האבילות בטומאה ומי זה הגיד לנו שלא לטמא למע"ל כדי שנוכיח האבילות והוא פלא בחיי ראשי וממילא אין מקום למ"ש הרב מירא דכיא ס' ט"ו אחרי המחי' במה שהחליט דהטור לא פליג על הרמב"ם לענין אבילות ממ"ש בסי' שע"ג גבי כהן דאינו מטמא למע"ל משום דאין מתאבלין יעו"ש ושגגה גדולה יצאת מתחת ידו דהטור לא טעים משום שאין מתאבלין אלא דמרן ס"ל הכי ואדרבא היה לו לדייק מדהטור השמיט לשון הרמב"ם אין מטמאין ואין מתאבלין הוא להוכיח דלאו הא בהא תליא והטעם הוא משום ס' איסור וכאמור ומכ"ש דאין מקום לומר דהטור ס"ל דאין מתאבלין.