שו"ת כרך של רומי צז

שנתברר דבר זה למה לא נפרש דהאי אין מתאבלין שפסק הרמב"ם (דהכי הו"ל הגירסא) קאי על הרחוקים וכמו שפירש הרמב"ן אין קורעין ודא ודא חדא היא. ואל תתמה על החפץ איך שייך לשון אבלות על הרחוקים שהרי ברבו חייב להתאבל עליו יום אחד כמ"ש הרמב"ם פ"ט הי"ב ופסק נמי בפ"ב ה"ד כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהן הרי זה מתאבל עמהם בפניהם מד"ס (ועיין פרי האדמה ח"ב דקס"א ע"ד דין ד' בדברים אלו ממש דשייך אבילות ברחוקים יע"ש) וכתבו הרמב"ן והרא"ש והג"מ ה"ד מרן כ"מ שם דהאידנא לא נהגו וכל האבלים מוחלים על כבודם יעוש"ב למדנו מענין זה תרתי למדנו שאבלות הוא כבוד לחיים שהרי תלוי במחילת כבודם (הגם שענין זה מד"ס עכ"פ זכר לדבר איכא) ולמדנו ששייך אבלו' גם לרחוקים ודבר זה אחרון למדנו ג"כ מדברי הג"מ פי"ח שם ה"ד מורם סי' ש"ם שעל מה שפסק מרן שם שעל אדם כשר שאינו חשוד אפי' שלא עמד ביציאת נשמה חייב לקרוע ע"ז כתב מורם וי"א דאין חייב לקרוע וכו' אבל חייב לבכות ולהתאבל עליו ג"כ הנה גם מדברי מורם הללו שהם לקוחים מדברי הרמב"ן והגמ"י והר"ן למדנו תרתי למדנו שהאבילות שייך גם ברחוקים ולמדנו שאבילות מחוייב בכל אדם כשר יותר מקריעה שבמקום שפסקו הפוסקים לקרוע כתבו הם ז"ל דלכל הפחות צריך להתאבל ולקרוע ואחר הבירור העצום הזה מאי דוחקנו אם נפרש דברי הרמב"ם שפסק דמי שהוא בחזקת מע"ל שאין מתאבלין עליו ר"ל הרחוקים והיינו אם באופן שהמע"ל הוא רבו או קרוב קרוביו שדינו להתאבל יום אחד או בפניהם ויותר נאות אם תפרשהו על הרחוקי הרחוקים כמו ענין המוזכר בהגה הנז"ל שכתב שאם לא נהגו לקרוע עכ"פ חייב להתאבל ולבכות עליו ועל אופן זה אתא לאשמועי' עי' הרמב"ם ז"ל באומרו לא מבעיא שאין קורעין ולא חולצין הרחוקים וכמו שפירש הרמב"ן והטור ז"ל אלא אפי' התאבלות ובכיה והספד השייך יותר ברחוקים אין עושין לו כל עיקר ולעולם כל דברי הרמב"ם ז"ל יסבו בלכתן על הרחוקים אבל הקרובין מתאבלין וקורעין וע"ז עומדין עליו בשורה ומברכין ברכת אבלין ועושין כל דבר שהוא לכבוד החיים ואל תבהל ברוחך לומר ומה היה חסר הרמב"ם ז"ל ומפרש דבריו שדינו יסוב על הרחוקים כמו שעשו הרמב"ן והטור ומדסתם אין מתאבלין נר' בין הקרובים בין הרחוקים דהא ודאי בורכא דאנו מנחין במונח קיים דכך היתה לו הגירסא (ולקמן תראה ראיה שכך היתה לאיזה ראשונים גירסא בברייתא) וכיון שכן הרמב"ם פסק הדינים כאשר בברייתא אות באות ואינו מפרש כי אם פוסק ומה שבהכרח צריך שתפרש בלשון הברייתא דמשתעי ברחוקים ממאי דאנו רואין דעומדין בשורה ואומרים ברכת אבלים כן תפרש בדבריו לא נופל דבר שהרי פסק הכל ואפילו שלא פירש אין הרבים וכו' כמו שהוא בברייתא אפשר דלא היה לו הגירסא מפורשת בזה הלשון ואף דהיה לו הגירסא לא האריך יען דכבר מובן מתוך דבריו דמיירי על הרחוקים שהרי ריהטא דלישניה הכי משמע שהרי פסק המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא לכבוד החיים דאלו הגופים שפסק עליהם שלא להתעסק ושלא להתאבל עליהם יסוב לומר דזה לא יעשו אבל עומדין בשורה וכו' ומי שעומד בשורה ואומר ברכת אבלים הם רחוקי' ולא קרובי' וכיון שכן כל ההלכה תסוב על הרחוקים ודוק היטב במשפט הלשון ותמצא נחת (ואל יליזו מעיניך כללים אלו על הרמב"ם שהוא פוסק ולא מפרש כי אמת ויציב הם וכן כ' מוהרלנ"ח סי' ל"ג דע"ד דע"ב וכן כתב הרמב"ם עצמו באגרותיו וכמ"ש לעיל ולקמן נרחיב הדבור בזה) ידעתי בינ"י ידעתי שהרמב"ן ז"ל פשיט ליה בדעת הרמב"ם שאין מתאבלין כלל וכמו שהביא גם מב"י ז"ל בשמו ואני בעניותי איני רואה הכרח זה לבאר כן דעת הרמב"ם ולהניח דבריו כס' החתום ומי יגלה עפר מעיניך הראב"ד ז"ל ל שכתבת דברים ראויים לפי עוצם בינתך הובאו דבריו במקובצת על דט"ן ע"ב דט"ל ע"ג מהשיטה וז"ל נראה בעיני כי טוב לדחוק מעט בלשון משנתנו ולסבול הדוחק ההוא ולא להוציא משפט מעוקל עכ"ד ואם אמרה הראב"ד על משנה שלימה כ"ש על דברי פוסק אחד שאם לא נדחוק בדבריו ישארו כס' החתו' וכ"ש דדבריו מרפסן איגרי גם אם לא נדחוק עצמנו בפי' דבריו נוציא באמת פי' מעוקל ומשפט מעוקל פי' מעוקל דלא סיפיה רישיה ולא רישיה סיפיה ומשפט מעוקל שנפגום משפחתו של זה בבזיון עצום לדונו כדין מומר להכעיס לא נופל דבר וסוף כל סוף דבר מחודש שלא בא בתלמוד ולא מן השם הוא ובפרטי פרטות שלפי כל האמור ומדובר אין דוחק כל עיקר בדבריו ולולי כי דחילנא מארייה דרביע עלי אשר ראשנו תחת כפות רגליו כאשר הדריכנו הוא זיע"א (עיין אסיפת זקנים כתובות דף ד"ן ע"א דקל"ח מהשיטה ע"א) הייתי אומר שזה פשיטות לשון הרמב"ם ז"ל. אבל אחורי ארי מי יבא להחליט הפך דבריו חלילה! לא תהא כזאת בישראל אלא דזה עומד לנגדי מה שאני רואה אותה שפסק הרמב"ם פ"ב ה"ח בענין טומאת כהן וז"ל וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי כ"ד ושפרשו מד"ץ והנפלים והמע"ל אין כהן מטמא להם ע"כ וכתב מרן כ"מ וכן כל אותן שאמרו וכו' כבר כתבוה הרי"ף והרא"ש. בעמיו. בזמן שהן עושין מעשה עמיו ולא שפירשו מד"ץ ומ"ש והנפלים וכו' מה אביו ואמו של קיימא אף בנו ובתו של קיימא ולא נפלים ומ"ש והמע"ל נראה שהטעם שמאחר שנדחית הטומאה כדי שיתאבל עליו וכיון שסובר רבינו שאין מתאבלין עליו ממילא משמע שאין מטמא לו וזה טעם שייך גם בהרוגי ב"ד עכ"ד הנך רואה שהרמב"ם ז"ל הסקיר בסקירה אחת מע"ל עם פורשים מד"ץ והרוגי ב"ד והנפלים דבשלשה אלו הדבר ידוע דאין מתאבלין עליהם כל עיקר ומה ראיה חותכת יותר מזאת שמה שפסק הרמב"ם ז"ל אין מתאבלין עליהם ר"ל כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל בעדו? ודברי מרן כ"מ קרואים והולכי' לתומם על אופן זה הא לאו הכי מרן ז"ל לא היה מוצא רגליו וידיו בבית המדרש מהיכן בא לו להרמב"ם שאין מטמאים על הרוגי ב"ד ומע"ל אם לא שהטומאה כדי שיתאבל וכיון שאין מתאבלין כלל ממילא אין מטמאין ונמצא נהרס כל בנייננו ופירושנו על הרמב"ם במע"ל אלא דאם כנים אנחנו בזה ונשוייה לנפשין אדרבא ונסבול שהרמב"ם מחליט שלא להתאבל כלל וישארו דבריו כס' החתום בהכרח עכ"פ חובה עלינו לדעת מאי טעמא אין מתאבלין ואין מטמאין ובהכרח לפי מ"ש הרב כ"מ ז"ל צריך לומר דנפקא מקרא. בעמיו. בעושה מעשה עמיו מתאבלין ומטמאין ואם אינו עושה מעשה עמיו אין מתאבלין ואין מטמאין דממה נפשך אם הוא גזירה ר"ל דהטומאה תליא באבילות וכל שאין