שו"ת כרך של רומי צד

האילן או לראש הגג והפיל עצמו וימות ורואין אותו שעלה (מיד דרך כעס או מצר כמו שהוסיף הרמב"ם ולקמן נפרש דבריו וטעמו ונימוקו) ונפל ומת הרי זה בחזקת מע"ל וכל המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר. הכוונה זה האופן שאמרנו למעלה בהמסר לסכנות אדעתא לינצל אינו האופן שפליגי ר"י ור"ע דבאופן ההוא אפי' ר"י מודה דלא בכלל חזקת מע"ל אלא כי פליגי בהא פליגי אם יהיה האופן שלא קדמוהו שום צרות בשום אופן שבעולם והוא עומד לפנינו שפוי בדעתו ואמר לנו שרוצה לעלות לראש האילן וכו' וראינו שעלה מיד או דרך כעס או דרך מצר ומתיאש ונפל ומת זה בחזקת מע"ל ר"ל אלו הענינים הם ידים מוכיחות שחכמת התפלספותו הטעתו לבחור מות מחיים שהרי נראו כמה סימנים חדא שלא קדמו לו צרות המביאות לידי יאוש זה לפי בירורנו וידיעתנו מאי אית לך למימר שמא רוח רעה נכנס בו באותה שעה ואמר ועשה תכף ומיד? לזה כבר ראינו שעליתו היתה דרך כעס שכן דרך המתפלספים בעלי האדומה והירוקה. שבהשתקעות התפלספותם פוערים פיהם לבלי חק ומטריזים כלפי מעלה באף ובחמה ובקצף גדול וזה ראינוהו על אופן זה שבעלותו פער פיו לבלי חק להבזות חיות העולם הזה ומרגועו דרך משל הוא עולה ומתכעס ואומר אך הכל בני אדם כזב בני איש עולם ומלואו המה מהבל יחד וכדומה לזה או שדברים אלו היה אומרם כמתקונן ומצר על מצב האדם וחייו ואורך ימיו כצל כולם ודבריו בישובו הדעת כאישה מצרה שגם זה האופן הוא דרך המתפלספים בעלי השחורה כל אלו סימנים מובהקים וידים מוכיחות שזה האיש נתלבש בו רוח טומאה להמרות עליון ולבחור מות מחיים בכל דעתו השפלה ואיבד עצמו לדעת. ר"ל שבכל דעתו המות טוב מהחיים מצד עצמו ולזה שפיר דייק ואמר הרי זה בחזקת מע"ל ולא אמר הרי זה מע"ל בהחלט דבאמת עדין לא נתברר כל צרכו שהוא להכעיס גמור דעדין נוכל לומר דאפשר היה לו צרה גדולה טמונה בחדרי לבו ואנחנו לא נדע וכל הדברים שדיבר מתוך כעס או מצר. אפשר הצרה גדולה הטמונה בלבי גרמה לו להבזות תבל ומלואה ולדבר דברים היוליים אלו ולא שמבלי שום סיבה כי אם מצד עיונו דוקא בחר מות מחיים וע"ז הוא בחזקת מאבד ע"ל ולא מע"ל גמור ומבורר שעדין יש להסתפק בדבר ובאופן זה הוא דהחשיבו ר"י כמע"ל גמור וזה הוא שסיים הברייתא וכל המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר דאי לאו הכי אם כבר אמר ר"ע לעיל דאין מונעין ממנו כי אם הרבים כבוד המתים היכי סיים אחרי אומרו הרי זה בחזקת מע"ל וכל המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר שהוא דין כללי לקרובים ולרחוקים למתים ולחיים כפורש מדרכי צבור ממש והא ר"ע לא ס"ל הכי אבל ע"פי האמור יבא על נכון דלדעת ר"י קאמר לה שאחרי שפי' מהו פלוגתייהו ואיזהו האופן דמוקמינן בחזקת מע"ל ע"ז סיים דבאופן כזה דהוחזק בחזקת מע"ל ס"ל לר"י דהוי ככל מע"ל גמור ואין מתעסקין עמו לכל דבר ולר"ע כבר ביאר דעתו לעיל שאופן זה הוא סתם ואינו מבורר הדבר לעיני השמש שהוא להכעיס גמור ולזה אין מונעין ממנו כי אם כבוד המת המוטל על הרחוקים מטעם האמור דהו"ל כאלו המת בא להוציא ולהטריח את הרבים מספק קרוב לודאי להכעיס גמור ולזה אין מונעין ממנו כי אם כבוד המת שאדרבא אם היה מתברר יפה יפה היו מחוייבים לבזותו ולקללו וחלקה מדת הדין ומטעם ספק זה ג"כ אי אתה יכול להוציא מחזקת כשרותו ולפגום משפחתו וע"ז האבלים מתאבלין באבלם וממילא הרבים מתעסקים בכבוד החיים וכאמור לעיל באורך וברוחב

ועכשיו בברייתא הג' הוכרח להרחיב הדבור ולהשמיענו דאם מצאוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך ע"ג סייפו הרי זה בחזקת מ"ע שלא בדעת ואין מונעין ממנו כל דבר הכונה דמרישא מוכח להדיא דהכל תלוי בידיעתנו היטב שהתיר עצמו למיתה בכל דעתו ושלא קדם לו צרות רבות ורעות וזה די להחזיקו בחזקת מע"ל וזה האופן לפי סתמות רישא דברייתין אינו מתברר כי אם באמירה לבד קודם מעשה ותו לא. (והעליה דרך כעס אי מצר הוסיף הרמב"ם אחרי ראותו סיפא זאת וכמו שיבא לקמן) הא לאו הכי נוכל לתלות שלא התיר עצמו למיתה וברישא דרישא אומרו. לא שעלה. וכו' א"כ נמצא מבורר דעיקר חזקת מע"ל תלוי בבירור ידיעתנו שמעשה הרע הזה נעשה מידו בכל דעתו כדי להתיר עצמו למיתה החלטית וא"כ יאמר האומר דזה יתברר גם בלי האמירה והיינו אם ראינוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על סייפו שכל המעשים מוכיחים שהוא עשאם בק"ע ואי אפשר לחלותם באדם אחר או שהיה דרך גבורה והיה בדעתו לינצל כמו עלית ראש האילן ולראש הגג. שבאופנים כאלו דהיינו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך על סייפו אין שום תחבולה לומר שלא התיר עצמו למיתה כי אחת דתו להמית ואין שום תחבולה לומר שעשאו אחר וכמובן והו"ל כאלו אמר בפירוש ואדרבא אפשר יותר מבורר מאותה דרישא דאמר לעלות דלעיל אמר לעלות ואפי' אמר ליפול ולמות אפשר היה בכלל התלוצצות להראות גבורתו ועלה ונאנס ונפל ומת. ודוק ברישא ותראה שאמרו ונפל ומת ולא והפיל עצמו ומת כי באמת לפי גובה המקום לא יכלו להתבונן היטב בשעת מיתתו אם הפיל עצמו או נאנס ונפל ולא ראו כי אם שנפל ועדין יש להסתפק אם באונס אם ברצון אבל הכא במצאוהו חנוק או הרוג המעשה מוכח שפגע בנפשו והוה ס"ד גדול להחזיקו בחזקת מע"ל כל שלא שידענו שקדמו לו שום סיבת צרות על זה בא לאשמועינן תנא דזה אמת מאבד עצמו בלי שום ריח ספק אבל הוא בחזקת שלא מדעת דאמרינן אפשר נכנס בו רוח רעה ויצא מדעתו ועשה מעשה כמו שביאר מוהר"י וויל ז"ל ומוהר"ם מינץ ז"ל וסמך ב' ידיו הרב א"ב שבלונדון ז"ל והרב רוח יעקב ע"ד יעוש"ב ולזה לא הביא מעשה דשאול והדומה לראיה דבאמת שאול ודאי איבד עצמו והיה בעל כרחו שלא מדעתו לפי הצרה הגדולה אשר נמצא הגרועה מרוח רעה אבל לא יקרא בחזקת מאבד עצמו שלא מדעת כאלו ספק אלא ודאי איבד עצמו שלא מדעת ר"ל שלא ברצון שלם וכ"ש שלא להכעיס אבל זה אמת שראינוהו הרוג ומושלך על סייפו כמעשה דשאול ממש אבל לא קדם לנו שום ידיעה מצרותיו אשר הכריחוהו לפגוע בנפשו כשם שקדם לנו בשאול והדומה לו ועל זה היה ספק לומר שהוא מדעת קמ"ל דגם זה הוי בחזקת שלא מדעת כשאול דאפשר נכנס בו רוח רעה והרוח רעה שנכנס בו היא הכריחתו לעשות את כל המעשים האלה כמו שהכריח לשאול אותה צרה גדולה ונפקא מינה דהתם ודאי קדם לו צרה גדולה והכא ספק קדם לו רוח רעה