שו"ת כרך של רומי צה

אבל תלינן ביה להקל והכל הולך אל מקום אחד דמעולם אין מוציאין אותי מחזקת כשרותו. ואפילו דהמעשה מוכח דפגע בנפשו בודאי עכ"ז אין מוציאין אותו מחזקת כשרותו ותלינן במיעוט מצוי של רוח רעה. והוי ממש כמו דתלינן במיעוט מצוי דילבן י"ב חדש כדי להחזיקה בחזקת שאינה מזנה אפי' דראינו בה סימני פריצות וכאמור לעיל ואחר שנתברר לנו דיש לתלות ברוח רעה ענין רחוק או מיעוט מצוי יפה עשה הרמב"ם לבאר ההיא דלעיל שעלה דרך כעס או מצר שהם דברים מבוררים שהיה שפוי בדעתו וכאשר הארכנו. לעיל הא לאו הכי אלא באמר ועלה מיד בלי שום תנועה אחרת אימור רוח רעה מבעתתו ואמר ועשה מיד. אלא ודאי דבהדי אמירה ועשיה איכא אומדנות מוכיחות והם עליתו דרך כעס או מצר וכמפורש לעיל. ודבר ה' בפיהו אמת דבעינן בירור ב' דברים הבירור הא' דהיה פגע בנפשו בק"ע והוא האמירה לעלות ועלה מיד והבירור הב' שהיה בדעת צלולה ומבלי שום צרה ונאצה ורוח רעה והוא העליה דרך כעס או מצר. וכיון שראינו זה איתרע חזקתו אין הרבים מתעסקים עמו לכבוד המת הזה אבל אם חסר אחת מב' בירורים הללו והיינו או שנתברר שהיתה העליה בדעת ולא נתברר שהוא על דעת לפגוע בנפשו והוא רישא דרישא לא שעלה לראש האילן וכו'. או שהיה הבירור בפגיעת נפשו כגון מושלך על סייפו ולא נתברר אם היה בדעת ואיכא למתלי שמא רוח רעה בעתתו אזי הרי הוא ככל המתים וכמו שסיים הרמב"ם שם. וסיים הברייתא בב' מעשיות בב' קטנים שיראו מאביהם ואיבדו עצמם להודיענו תרתי חדא כמ"ש הרמב"ן בס' ת"ה והראש בפ' א"מ דבקטן לא דיינינן דין זה והרי הוא כגדול שלא מדעת ופסקו הטור והש"ע וזאת ב' להשמיענו שבגדול יראה חלושה כמו זאת או דומה לה בעוד פחד ורעדה לא שמה צרה כדי להשוותו לאונס דומיא דשאול והדומה לו ולומר דהוי כשלא לדעת ר"ל שלא ברצון. ולזה כללוהו בסעיף אחד הטור והס"ע ודוק היטב. אלא שלא ראיתי מי שנתעורר למה הרמב"ם ז"ל השמיט ב' דינים הללו הך דקטן והך דגדול באונס כשאול ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהרמב"ם פליג גם בזה על הראש ואינו מוסיף באבל רבתי ואם היה קטן אין מונעים ממנו כלום ומעשה וכו' כמו שהגיה הרא"ש. ולא הוי מעשה לסתור הך דנתיירא אפי' היה בגדול כמו שחשב הרא"ש ז"ל אלא אדרבא הוא סיעתא להודיע לנו שכל שנתברר בדבר מה שאינו להכעיס די לנו להוציאו מכלל זה ואין מונעין ממנו כלום דזיל בתר טעמא משום דבתר דעתו אזלינן וכמבואר לעיל ומי גרע מנמסר עצמו לסכנה עצומה גלוייה ומבוררת שלא ינצל ממנה בשום אופן כי אם בדרך מקרה רחוק והוא איסור חמור ומפורש ועכ"ז אם עבר ונמסר ומת אין אתה דן אותו כמע"ל יען לפי דעתו לא כיון למות. וכיון שכן לא יקרא להכעיס או מדעת וכן זה לפי דעתו הנבער מיראה קטנה זאת נתמלאו מתני חלחלה ובחר מות מחיים הגם שלא טוב עשה איך שיהיה הרי נתברר כי לא להכעיס היה ולא בכל דעתו עשה אלא לביה אנסיה כי נדמה לו כי אין עוד תקומה ומי יודע כיצד צייר יראה זאת בדעתו עד כי עולם חשך בעדו. סוף סוף הרי נתברר לן שלא היה להכעיס וכיון שאתה באת לידי מדה זאת לחלק בין נושאי דעות בני אדם עפ"י מאורעים שיארעו להם או כנדון שאול או כנדון פ' הנזיקין קפצו כולם לתוך הים או בנדון בעלי תשובה כבקדושין דפ"א ע"ב ובב"ר פ' ס"ד (ועיין יפ"ת שם) או כנדון החיים שאל והזרע אמת הנז"ל שאין אתה יוכל להכחיש שאין נדונם שוה בשום חופן. אלא שהצד השוה שבהן הוא כי נתברר לנו כי לא במרד ולא במעל פגע בנפשו כי אם עפ"י אונס או דמיון אונס וע"ז אתה דן אותם ככל המתים אם כן תו מאן פלג בין אונס לאונס בין קטן לגדול ומי מדד בשעלו דמיונות בני אדם וקול פחדים אשר באזניהם? יש לך אדם לבו רך כקנה ויש קשה כארז. ויש שממונו חביב עליו מגופו ויש שכולו אומר כבוד וכמה דעות במיתה רח"ל. וברובם ככולם כן חטאו אם פגעו בנפשם לפי הסכמת אחרונים הנז"ל ואסור לעשות כן בק"ע והוא עון פלילי. אלא דהצד השוה שבכל המאורעות הוא דאם עבר ופגע בנפשו לא דיינינן ליה במרד ובמעל וכמ"ש האחרונים הנז"ל א"כ מה לי אונס גדול ומה לי קטון? והכל לפי קצור דעת אותו עני וטבעו המשונה. ודבר זה שאני אומר לא שהוא דעת הרמב"ם לבד אלא שהוא דעת ההלכה והפוסקים הגדולים אשר בית ישראל נכון עליהם ואת אחרונים לא סגי להו בלאו הכי אלא שמה שאני חולק את השוין דהיינו הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש. היינו דוקא ביראה קטנה דומיא דהראה לו אביו באזנו בערך זה באופן אחר בגדול שבזה הוא מחלוקותם דוקא דהרמב"ם ס"ל דכל שהוא בחזקת יהודי כל המוצלות קטון או גדול שאני יכול להנצל בעדו אני מתנצל ואין אני מוציאו מחזקת כשרותו ודינו ככל המתים והרמב"ן והרא"ש ס"ל לאו שהוא כופר ומכעיס את בוראו לא היה מוסר עצמו למיתה מפני יראה קטנה זאת והיה יכול להמלט על נפשו וכיוצא אבל אה"ן אם יהיה שבר על שבר וצרה קשה בלתי נחמה הכל לפי מה שהוא האדם אה"ן דאפי' שהוא אסור לפגוע בנפשו עכ"ז לדעת כולם אם עבר ופגע בנפשו יש לדונו לכף זכות כדין מאבד עצמו לדעת שלא מדעת והכל הולך אל מקום אחד והעיקר הוא שלא יהיה מדעת לבחור מות מחיים גם בלא טעם כי אז הוא בחזקת מע"ל וכאמור לעיל. ואם כה תאמר דא"כ דהוא יסוד מוסד ענין זה בכל אדם עפ"י מאורעותיו הבמחנים אם במבצרים הכל לפי מה שהוא האדם. אם כן למה בא הכתוב אך דמכם וכו' להוציא שאול ת"ל אפי' פחות משאול ואפי' בצרה חלושה הימנה אינו מע"ל ומאי אולמיה דשאול לזאת אשיב דכל העניינים והמאורעות שאמרנו באיזה אופן שיהיו כבר ביררנו כי לא שהוא מותר לעשותם אלא איסור חמור רביע עלייהו בלי ספק והוא נידון בב"ד של מעלה וכ"ש הרמב"ם בה' רוצח דבכל מקום דכתיבה דרישא דינם מסור לשמי' כיעו"ש וכל המאורעו' הרעים והמרים שיארעו על האדם אם פשט ידו ופגע בנפשו דינו מסור לשמים בלי ספק ככל עבירות שבתורה וענין איוב יוכיח שעם כל גלי הים ורבים שעברו על ראשו לא נתן תפלה לאלהים ולא פגע בנפשו אלא דאהני להו המאורעות והצרות שלא לדונם בחזקת מע"ל אלא לדונם ככל המתים הפשוטים בעלי איזה עבירות כי אין אדם צדיק בארץ לא כן בעובדא דשאול מלבד שאינו נכלל במע"ל אלא אדרבא היה פטור ומותר האיבוד לו מטעם ההפקר והחילול ה' הגדול אשר היה נעשה במלך הראשון שאול כבן שנה. ודבר זה העירונו הרמב"ן בספר תורת האדם והרא"ש שם שכתבו בפירוש שהאיבוד מותר לו. ועם שלא הרחיבו הדברים כמו