שו"ת כרך של רומי צג

נשכן וזה מנושך עכ"ז פטור דאמרי אפשר נגחו אחר והלך ומי יודע ואם בדיני ממון הקל כך בדיני נפשות שאתה מוציא איש ישראל מחזקת כשרותו לדון אותו כמומר להכעיס ולפגום משפחתו עאכ"ו. דודאי תלינן שהיה לו דאגה גדולה טמונה בלבו או פחד משונה ואיש לא ידעו ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק ואלו הענינים גרמו מיתתו ולא להכעיס וכבר הורתיך לעיל דעת מוהריק"ו והריבא"ש ומוהריב"ל וכמה ראשונים ואחרונים דכדי שלא להוציא מחזקת כשרות תלינן במיעוט מצוי ורחוק כגון יולדת לי"ב חדש דרבה תוספאה ואפי' דהיו כמה אומדנו' דמזנה עכ"ז להוציאה מחזקת כשרו' ולהחזיקה במזגה צריכה רבא וכל דאיכא דמתלי במיעוט מצוי ורחוק תלינן דכוותא ממש הכא אין נגרע. דכל דאין הדבר מבורר בעדים דהיה להכעיס גמור אין אתה יכול להוציאו מחזקת כשרותו בק"ע כגון לבזותו הוי נטלה ולפגום משפחתו שלא יתאבל עליו דתלינן דאפשר צרה גדולה היתה לו או פחד המרה ואנן לא ידעינן לה וכיון שאתה מוכרח מכל האמור לחייב לאבלים לנהוג בו דין האחוה ולהתאבל עליו א"כ ממילא גם הרחוקים חייבים בכבוד החיים והיינו לעמוד עליו בשורה ולומר עליו ברכת אבלים שאין אבלים בלא זה ואם הם הרבים עושים כן הרי כאילו אתה מבזהו בק"ע ומוציאו מחזקת כשרותו בידים שאם אין מי שיעמוד עליו בשורה ואין מי שיברך ברכת אבלים הרי כאלו לא התאבלו עליו והרי אתה דן דינו בק"ע כדין פורש מד"ץ וסוף סוף מכח אומדנא ולא בראייה ברורה דומיא דעדים כשרים ולקתה מדת הדין. אבל אה"ן בענין כבוד המתים אין הרבים מתעסקים עמו כי הוה ליה כאלו המת בא להוציא מיד הרבים מספק והאומדנא שהיה להכעיס מסייעת לרחוקים שלא לכבדו והוא ברור בדעת ר"ע ובפשט לשון הברייתא הראשונה מבוארת אות באות בטעם מספיק לפום דינא

ועכשיו בברייתא השנית בא לבאר הדברים באיזה אופן הוא זה המע"ל דפליגי ביה ר"י ור"ע דודאי אינו כפשטיה והיינו מאבד עצמו לדעת ר"ל שבכל דעתו אומר שהאיבוד עצמו מן העולם הוא תכלית הדעת הנכון ע"פי התפלספותו דזה ודאי אין אנו צריכים לידע משפטו כי הוא מומר להכעיס להשחית מעשה ידי יוצרו ומי גרע מלובש שעטנז מפני דעת שיתבאר ממנו שזאת התורה אינה אמת וכיוצא דהוי מומר להכעיס ונהרג מיתת כפרה? כ"ש זה הבליעל משחית הצלם אלהים בכל דעתו בטוענו טענת פלספיות מואביות צידוניות כי ודאי ראוי לגדעו כאשירה ולבזותו ולקללו ולהשתין בקיר חומת קברו. וחלילה! לר' עקיבא שיחוש לכבוד הנבל המנובל הזה לאמר אל תקללהו חלילה! אלא ודאי שיהא אופן מע"ל האמור אופן מסופק אם כוין להשחית נפשו להכעיס או לא דהנה אם היה האופן דנתברר לנו שקדם לו איזה צרות באיזה אופן שיהיו הא ודאי אין לנו ריח ספק שהוא להכעיס דכבר ידענו צרותיו וצרות צרותיו ותו מאין הידים לתלותו להכעיס ובזה לא נסתפק אדם מעולם והוה ליה כשלא לדעת אבל האופן המסופק הוא באופן זה והיינו שראינו שאיבד עצמו לדעת בקום עשה ולא קדמו לו צרות ידועות אצלינו גם לא ידענו בבירור גמור שהוא להכעיס בשאט נפש זה הוא ודאי אופן מע"ל באופן מסופק אם להכעיס אם לתיאבון ובהשקפה ראשונה היינו יכולים לכלול באופן מסופק זה מי שראינו אותי נמסר לסכנות גדולות בכל דעתו על זה היינו יכולים לומר שהוא מע"ל מאחר שידוע שהמקום מסוכן הרבה עד שאחד מיני אלף אלפי אלפים אפשר ניצול ואפשר אינו ניצול וראינו ג"כ שלא קדם לו שום צרה ותוכחה ונאצה ונמסר לסכנה העצומה הזאת בכל דעתו ומת א"כ הרי הוכיח שאיבד עצמו לדעת מבלי שום הכרח ויהיה דינו כספק קרוב לודאי מע"ל להכעיס או כמו שתאמר בחזקת מע"ל ודא ודא חדא היא ולזה הוציא מלבנו זה הענין אמר התנא בהחלט לא שעלה לראש האילן ונפל ומת לא שעלה לראש הגג ונפל ומת הכונה לא בשביל שעלה לראש האילן המקום יותר גבוה ויותר רך. וכן לראש הגג המקום היותר גבוה שבו עוקץ חד וחלק מברזל או עץ ואבן כמו שיש בראשי הגגות. שידוע שמי שעולה למקומות אלו דינו למיתה בלי ספק וכיון שעלה זה בכל דעתו הרי התבאר כי התיר עצמו למיתה וכיון שהתיר עצמו למיתה מבלי שום צרה שקדמה לו יהיה בחזקת מע"ל והוא לדעת ר"ל להכעיס (שכבר ביארנו שפי' מע"ל ר"ל להכעיס מוחלט ובחזקת מע"ל ר"ל קרוב לו אבל עדין יש ספק כי לא נתברר כל צרכו) ע"ז מחליט התנא לא שעלה לראש האילן וכו' ר"ל כל זה האופן לא יעלה בדעתנו לכוללו בענין חזקת מע"ל (ר"ל ספק קרוב לודאי להכעיס) יען שזה לא נקרא התיר עצמו למיתה שיש כמה סכלים שנמסרים עצמם לסכנות בחשבם ההמסר לסכנות גבורה וכבוד גדול. וז"ל הרמב"ם פ"ד מח' פרקים הקודמים למס' אבות ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה ויקראו המוסרים עצמם לסכנו' גבורים וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה ר"ל שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה ופעמים ינצל במקרה יחשבוהו על זה ויאמרו עליו שהוא גבור עכ"ד הרי לפניך טפשים העושים כן והוא לתכלית הכבוד המגיע לו אם ינצל במקרה שיקראוהו גבור ובעל יכולת ואי לאו שבדעתו הנבער היה שיוכל להנצל כי בטח במהירותו וקלותו לא היה נכנס בסכנה זאת ואי הוה עובדא שנפל ומת כמו שהוא רובא דרובא עכ"פ לפי דעתו הנבער אנוס מקרי כי לא התיר עצמו למיתה מבלי המלט וזה אינו נקרא מאבד עצמו עם שהיתה עלייתו לדעת כי הוא לא חשב שיפול לפי קלותו ומהירותו אבל הוא חשב לעלו' ולהנצל ולהראות גבורתו וזה דנפל ומת כמו שהוא הרוב כמעט כולם הוא אנוס שלפי דעתו היה יוכל לינצל בחכמתו ולא עמדה לו חכמתו והיינו דקאמר הטור ז"ל על זה שמא נאנס ונפל ומת הכונה שמא היה באמת קל ויוכל לינצל אלא שהפעם הזאת נאנס ולא עמדה לו חכמתו ונפל ומת א"כ לא התיר עצמו למיתה כלל כדי שנחשבוהו בחזקת מע"ל. וע"ז כמחליט התנא אמר לא שעלה (ר"ל בכל דעתו שפוייה ויודע ג"כ כי המקום מסוכן ורובם למיתה) ונפל ומת זה אינו בחזקת מאבד עצמו באם שהיה העליה לדעת ויודע בבירור כי רוב העולים נופלים ומתים. עכ"ז אינו מאבד עצמו דלפי דעתו היה שיוכל לינצל ולא כיון לאבד עצמו ובאופן כזה אפי' ר"י מודה דאינו בחזקת מאבד ע"ל דאפ' דההמסר לסכנות אסור מדינא ואשר לא טוב עשה בעמיו עכ"ז אם עבר ונמסר בחושבו לפי דעתו הנבער לינצל ולא ניצול אינו יוצא מכלל ישראל והו"ל כשאר עוברי עבירות לתיאבון דמתא כלין עליהם אלא זה שאמר הריני עולה לראש