שו"ת כרך של רומי פה

להם. אי נמי מה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב ואין אדם יכול לכבוש את יצרו שלא להתאונן ושלא ידוה על קרובו ע"כ ולע"ד פי' ראשון נראה עיקר דאי כפירוש הב' דגם מצד הדין היה אסור להתאונן עליו אלא שאין תחבולה יען האנינות הוא בלב וא"א למי שהוא קרוב אליו לכבוש יצרו מלהתאונן. א"כ היה אפשר לתקן דבר זה באכילה ושתיה ושמחה ולבישת לבנים כמו שהיא בפורש מד"ץ דשם לא הותר אפילו אנינות ונצטוו הקרובים להתעסק בעסקי שמחה. אלא ודאי מדראינו דלא נצטוו על השמחה בהרוגי ב"ד. מוכרח שמצד הדין מותרים להתאונן כיון שאינו דבר הנראה כיון שהוא בלב וכפי' הראשון. ולקמן בס"ד נבאר ביאור היפה טעם הדבר למה הותרו. ושוב ראיתי להרמ"ה עצמו דכמעט חזר בו מפירושא בתרא הלזו שהרי לקמן בדמ"ו ע"ב כתב וז"ל מתיב ר"א בר אהבה לא היו מתאבלין עליהם דכתיב באבוד רשעים רנה אלא אוננין מה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב ולא חייבם המקום לכוף יצרם ולשמוח להריגת קרוביהם עכ"ד. הרי בפי' דס"ל להרמ"ה גופיה דמצד הדין לא חייבם הכתוב לכוף יצרם לשמוח להריגת קרוביהם. ונראה דהיה מקום לכופם. והלא כתב לעיל שא"א לכבוש יצרו שלא ידוה. והוא אמת מצד עצמו שהוא דבר נמנע בטבע קיים. אבל הכוונה הוא שר"ל שלא חייבם הכתוב לכוף יצרם ולשמוח בפועל באכילה ושתיה וכו' כמו שהוא בפורשים מד"ץ ולזה שפיר דקדק כאן לכוף יצרם ולשמוח. ולעיל כתב לכבוש את יצרו שלא ידוה שבאמת הא דלעיל ליתיה בתקנתא בשום אופן ואינו נכנס. לא ידוה. תחת סוג החיוב אבל הך דהכא שהוא חיוב לשמוח נכנס תחת סוג החיוב לעשות מעשים של שמחה עם שכל לבב דוי ולא חייבם הכתוב בהרוגי ב"ד לעשות ענין זה כמו שחייבם בפורשי מד"ץ והוא ברור בכוונת הרמ"ה דמצד הדין הרוגי ב"ד קילי מפורשי מד"ץ והותר להם האנינות והוא ברור ישוב בא לידי תשובת זרע אמת ח"ג סימן קנ"ח וראיתי לו שם בענין זה דברים שאינם ראוים לפי עוצם בינתו ובקיאותו כי רב הוא ומי שיעמוד על בוריין של דברים שכתבנו בכל האמור בעיניו יראה ולבבו יבין דאחמ"ר אין מקום לכל מה שכתב בענין האנינות ודוק כי לקצר אני צריך. איך שיהיה מבורר יוצא מכל ריהטא דפ"ב דאבל רבתי דמע"ל קיל טובא מהרוגי ב"ד וכ"ש מפורשים מד"ץ מבלי שום ריח ספק וא"כ לנו לדעת מבטן מי יצאו כל העונשים המובאים בפוסקים ראשונים ואחרונים. וגם להרמב"ם מאין יצא לו שאין מתאבלין עליו ולמוריק"ש ז"ל הנז"ל שהפליג מהרבה במע"ל וקשה מאין ולאין לו. ולפום ריהטא הייתי אומר בטעם מוהריק"ש ז"ל שהפליג להחמיר כמ"ש הרב מט"ש ח"ג בתשובת מירא דכיא סימן ט"ו וז"ל ואף שמוהריק"ש הפריז על המידה. איפשר היה הדור פרוץ בזה והוראת שעה היתה עכ"ד. ונראים קצת דבריו ממ"ש מוהריק"ש ז"ל שם ועושים כל אלו הדברים בפרהסייא משום והנשארים ישמעו ויראו עכ"ד אבל כד דייקינן שפיר היאך נאמר הוראת שעה שהוא לא פסק דין על מעשה שבא לפניו כדי שאמר הוראת שעה כי מוהריק"ש כותב ומעלה על ספר חקה ויערוך עליו ערך לחם לכל עת ולכל זמן. והיותר קשה (ושהיא ראיה שמצד הדין כתב כל הכתוב בספר) שהרי סיים וכ' דק"ו הוא מהרוגי ב"ד וכו' יעו"ש. מאריה דאברהם ! מהיכן הוציא הק"ו פריכא שבור וקלוט מאחר דכבר בררנו דמע"ל קיל טובא מהרוגי ב"ד ואם לא שיאמר כן איך יתיישבו לו ולכיוצא בו דקיימי בסברה זאת כל הדברים הנתנין למעלה והוא פלא בעיני

י"ג אף לכשיתעקש המתעקש בביאור פ"ב דאבל רבתי הנ"ל ויבארהו כאשר יעלה מזלגו ויאמר בו כוונה אחרת אשר ממנה יצא לחם דין ומשפט חרוץ למע"ל שלא להתאבל עליו כל עיקר ויהיה דינו כהרוגי ב"ד או אפי' כפורש מד"ץ בכל מכל כל עכ"ז לא אעזבהו ולא ארפהו עד בולעו רוקו. עד שיאמר לי הטעם הנכון והמספיק בהשואת הנדונות ר"ל השייכות שבין מע"ל להרוגי ב"ד ופורשי מד"ץ וכדי לבא עליו בכח אני אביא שרש דינים אלו בקיצור נמרץ ואח"ך למשפט נקרבה אם דרכי ההוראה מסכימי"ם ומעריבים להשוות מע"ל להרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ הדומה להם או לא. הנה שורש ביאור דין זה הובא בהגהות מרדכי דמ"ק בהביאו דין מנודה ודין פורש מד"ץ כתב וז"ל ובהלכות שמחות של מוהר"ם ז"ל כתב וז"ל אמר לי הרמב"ן מפי רבינו יונה (ולשון זה הובא בהרא"ש פ' אלו מגלחין בשינוי כמו שיבא לקמן בע"ה אבל לא הובא מוהר"ם בשם הרמב"ן בשם רבינו יונה אלא מוהר"ם בשם רבינו יונה ותו לא ואלו הרמב"ן לא אדכר. ודבר זה נעלם מהרב חידא ז"ל בס' שם הגדולים ח"ב דל"ח ע"א כ"ה יעו"ש) הא דאמרי' העומד ביציאת נשמה חייב לקרוע הני מילי באדם שאינו רשע אבל באדם רשע לא. אלא יש לשמוח דכתיב באבוד רשעים רנה וכו' והוסיף מוהר"ם ז"ל ואמר אינו נקרא רשע רק העושה להכעיס והוא הנקרא פורש מד"ץ. ולא יקרא פורש מד"ץ כי אם עובד ע"ז או אוכל נבלות להכעיס דהכי אמר רב שמעיה פ' נגמר הדין יכול אפילו פרשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו יטמא צו. משמע דהכי מיירי אבל אם אדם עושה עבירה לפעמים לתיאבון או מניח לפעמים מצוה משום טורח כגון זה חייב לקרוע בשעת יציאת נשמה כיון שאינו עושה להכעיס שכן מצינו באבשלום א"ר יעוש"ב וברוחב. ואני בעניותי בתשובה אחרת הבאתי דברי הגמ"ר הללו כמות שהם מראשם לסופם ודקדקתי בהם דקדוקים עצומים ונאותים. וגם בדברי הש"ע ורמ"א והש"ך ביו"ד סימן ש"ם ושמ"ה ובכל האחרונים שפסקו דין זה עמדתי עליהם בכל כוחי ובררתי הדברים כשמלה בראיות מופתיות. וזו הלכה למעשה העליתי בכל פורש מד"ץ וכל עובר כל מין עבירה גדולה וקטנה להכעיס או מפני דעת שיתבאר ממנו שזאת התורה אינה אמת ועיין הרמב"ם בה' ממרים פרק ג' ובה' רוצח פרק ד' ובמורה נבוכים ח"ג פמ"א) דינו כפורש מד"ץ ויוצא מכלל ישראל לגמרי עד שהתודע ששב בתשובה. ואם לא נתודע ששב אפי' בזבולא בתרייתא מלבד שאין מתאבלין עליו אלא אדרבא קרוביהם אוכלין ושותין ושמחין. ונקט אוכל נבילות להכעיס פרט ולא עושה עבירה להכעיס כלל להשמיענו כי בעבירה הזאת סתמו כפירושו כל דשביק היתרא ואכיל איסורא. אפילו ששורשו בא לתיאבון כיון דשביק היתרא ואכיל איסורא הרי נתבאר דעתו שעושה להכעיס רוצה לומר מפני שאינו מאמין בדבר ועל זה הורה לדעת כי הכל שוה אליו בשר נבילה כבשר שחוטה וזהו מ"ש הש"ך יו"ד סימן שמ"ה ברגיל אף לתיאבון (אשר בלשון זה נתחבטו כמה מהאחרונים וגם חכמי דורנו בתשו' נשלחה אלי מארצות המערב הפנימי יעוש"ב) דלשון רגיל הוא בזה