שו"ת כרך של רומי פד

ב' דברים בק"ע הפך דיני אבילות הראשון דאבל אסור בשאלת שלום וכאן ציום בק"ע להתחיל בשאילת שלום הדיינים והעדים שנית שאבל אסור לצאת מפתח ביתו כל ז' וכאן ציום לצאת ולבא לפני הדיינים והעדים ולבקר אותם בחצריהם ובטירותם. ולזה נ"ל דכמפרש סיים ואמר ולא היו מתאבלין עליהם דלכאורה יש להקשות דהכי הול"ל ואין מתאבלין עליהם בדרך ציוי ולא לומר ולא היו מתאבלין עליהם בדרך סיפור. אבל הכוונה דהוא סיום וטעם כיצד היו באין ושואלין בשלום והם היו אבלים? ולזה כנותן טעם סיים ואמר דהיו עושין זה יען לא היו מתאבלין עליהם אא"כ אוננין שאין אנינות אלא בלב. וא"כ ממילא מחוייבים לצאת ולבא ולשאול בשלום הדיינים והעדים. ולא בשלום כל אדם מפני שהם אוננין בלבם הנה נמצא דהרוגי ב"ד היא גדר ב' חמור ממע"ל שקרוביו לא היו מתאבלין וממילא הרחוקים לא היו חייבים בכבוד החיים כיון דהחיים והם הקרובים נעשו רחוקים. ודא ודא חדא היא ר"ל כיון דאין מתאבלין הקרובים עליהם ממילא גם הרחוקים פטורים מכבוד החיים והכל הולך אל מקום אחד. באנו לפורשי מד"ץ גדר ג' חמור מכולם שמלבד שאין מתעסקים עמהם לכל דבר לא בכבוד המתים ולא בכבוד החיים כיון שאין מתאבלין הקרובים ולא אוננין כל עיקר. אלא אדרבא הם מחוייבים ר"ל הקרובים ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים ולאכול ולשתות ולשמוח. וכל מעשה הגדול הזה בפועל ובפירסום עצום באכילה ושתיה ושמחה גם את הלבוש כולו הפך לבן. הוא לבטל האנינות בלב שזה ענין טבעי שאין דרך לצוות שלא להתאונן בלב כי הוא מהדברים שהטבע מחייבם ואין שום תחבולה לינצל מזה. כי אם ביום הלחמו ביום קרב נגד הטבע החומרי והיינו לעשות מעשה מפורסם בכל עניינים של שמחה האמורים דאחר המעשה הגדול והנורא הזה לא נשאר מקום לאנינות הלב. ואם עד אלה לבו יצוק כמו אבן ולבו אומר לו לשמחה מה זאת עושה כי רעה עינו באחיו אשר כשה לטבח הובל ואהבת עולם אהבו לאחיו הפורש מד"ץ עכ"פ הוא עשה את שלו בפועל לאכול ולשתות ולשמוח. והיה הנשאר אנוס הוא ומחומר קורץ וישתנה הצבע ולא ישתנה הטבע ומה לו לעשות עוד ולא עשה ובזה רז"ל תלמידי מרע"ה אחזו שער והלכו בדרך התורה שתתעלה והיינו שבכל הדברים שאינם תחת יכולת האדם ורשותו ונראה שבאו עליהם המצוות כאלו הה תחת ידו משמים הביט ה' ראה את טבע חומר האדם. וע"ז ממכון שבתו השגיח לצוות עליהם ר"ל על המצות ההם מעשה בפועל כדי להכריח האדם בכל מה שיוכל דרך משל זכור את יום השבת לקדשו. זכרהו על היין בפעל זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. הנחת תפילין בכל יום בפועל זכור את אשר עשה לך עמלק קריאת פ' זכור דאורייתא אחת בשנה בפועל וכאלה רבים דוק ותשכח וטעם הדברים כי הזכירה והשכחה הם טבעיים ולא יפלו תחת סוג הציווי אם לא בעשות מעשה בפועל דכוותא אמור רבנן בטעמא וצוו לקרובי הפורשים מד"ץ לאכול ולשתות וכו'? כי לא יפול הציווי בשום אופן לאמר לא תאונן בלב כי הוא מהנמנעות תחת סוג הציווי בטבע קיים והוא ברור מאוד ועיין תשובת בשמים ראש סימן קע ג שכתב וז"ל ולדעתי יציאת מצרים של כל הימים מדאורייתא סגי לה בלב מדאצטריך גבי זכירת עמלק אל תשכח לשכחת הלב וזכירה בפה מכלל דבעלמא זכירה בלב והרהור בדבור ע"כ לשונו הצריך לענינינו ואחר המחי' שגיאה גדולה יצאת מתחת ידו כי איך אפשר בשום אופן שבעולם שנאמין שתורתינו תורת אלהים חיים מצינו מצות שאינם בכח האדם. או כמו שתאמר שאין מקורם בשכל כי אם בטבע? כמו שהם באמת הזכירה והשכחה ובפרט לזכור בכל יום בלב ואיך יזכור? ומי יעורר לו הזכרה בכמה אלפי טירופי הדעת שאדם נלכד בהם יום יום? הס כי לא להזכיר ומקרא צוח עלינו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ומנא מבורר שאם אין מעורר חיצוני השכחה מצויה באין מיחוי והראיה ש שהביא מענין זכירת עמלק אינה ענין לכאן. דלעולם זכירה בפה וח"א באופן אחר או בעשות איזה דבר בפועל או כאמירת דברים מן השפה ולחוץ הא לאו הכי יפול האדם ברשת השכחה וזה די לזכירת יציאת מצרים. אבל בזכירת עמלק יען שעיקר מצות הזכירה ע"י קריאת פ' זכור וכדומה אינה אלא כדי להתנקם ממנו וענין זה אינו די בזכירה לבד שהיא אמירת דברים אלא צריך התעוררות הלב אל הנקמה כי שם משכנה וע"ז יפה דרשו רבותינו ז"ל ואל תשכח בלב ומי יפרש כמוהם פשטי המקראות? זיע"א ואמן ולדעתי המעט זהו מה שפשט המנהג בבל יע"א להכות ברגל בשעה שאנו אומרים תמחה את זכר עמלק כדי להורות על התעוררות הלב שעליו בא הציווי אל תשכח בלב. ואגב אומר שמנהג הזה הוא קדמין מזמן התלמוד שהרי בכלל חוקי הקיסר טיאודוסיו על היהודים חד מהם הוא שלא יכו המן בבתי כנסיות. ראה כמה קדמון הוא מנהג זה ומקורו מקרא מלא. ושוב ראיתי בס' המנהיג ה' מגילה סי' ח"י שהביא מ"ש בירוש' שאמ' כי די"ח כמטי להאי פסוק' אשר הגלה נבוכדנצר צריך לומר שחיק טמיא וכו' ועוד סיים וכתב וע"כ מנהג התינוקות בצרפת ובפרוסייא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן ומקישים זעג"ז כשהקורא מזכיר המן שנא' ושם רשעים ירקב ע"כ. ובזה אשכחנא פטרי למה הציווי על הקרובים לבד ולא על הרחוקים שהרי עיקר הראיה בציווי זה הוא מקרא מלא באבוד רשעים רנה ומקרא זה הוא כללי לרחוקים וקרובים ולמה לא יתחייבו כי אם הקרובים. אבל לפי האמור הוא כמין חומר דעיקר מצית אכילה ושתיה ולבישת לבנים לא לעצמה יצאת ובאמת אינה מצוה בפני עצמה. כי כדי לקיים באבוד רשעים רנה די בשלא להתעצב ולא להראות שום אבילות בשום אופן כדרך כל הארץ. וא"כ כשלא יש אבילות ממילא עולם כמנהגו נוהג וששון ושמחה ימצא בו ואינו תלוי באכילה ושתיה וכו' (יזכר לדבר עיין בית יבודה עיאש ז"ל כמנהגי ארג'יל דק"י ע"א סעיף יו"ד) וכל זה תינח לרחוקים כי אין לבם חלל בקרבם מצד התרחקותם אבל בקרובים כי המרירות בלבם טבע קיים על אלה תסוב המצוה לשמוח בפועל בדרך תחבול' להלחם נגד טבעם שלא יתאוננו בלבם בהיותם מטבעם שאר בשר איש באחיו ידובקו מן הגזע ומן השרשים וגם דבר זה ברור מאד אשר מזה יש להקשות על הרמ"ה בחי' לסנהדרין שפי' על מ"ש הרוגי ב"ד לא היו מתאבלין אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב כתב וז"ל ויש לפרש לא היו מתאבלין דהוי דבר הנראה דכתיב באבוד רשעים רנה אלא אוננין ומה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב וכיון דהוי דבר שאינו נראה הותר