שו"ת כרך של רומי פו

אחר זה תמיד ולא יפול כי אם בשביק היתרא ואכיל איסורא וזהו תמיד (ובאותה תשובה הארכתי לחזק דבר זה במסמרים ומכלל הדברים הבאתי דברי מוהר"י וויל ומוהרם מינ"ץ הנז"ל שכתבו פורש מד"ץ היינו פורק עול הרגיל תמיד בכך) ולשון לפעמים מורה בהכרח דלא שביק היתרא ואכיל איסורא דפעמים מצא היתר ולא אכל איסור ופעמים לא מצא היתר אוכל איסור ואפי' כל ימיו באופן זה לא מקרי רגיל ומ"ש הש"ך אף לתיאבון ברגיל ר"ל אף אם שורש מה שנלכד בעבירה זאת היתה לתיאבון לצבות בטן למלאות נפשו בטן רשעים עכ"ז כיון דרגיל ושביק היתרא הרי נתבאר שכופר וכל כופר הוא פורש מדר"ץ (ובאותה תשובה הנז"ל הארכתי הרבה ואכמ"ל עוד) לא כן בשאר עבירות כגזל ועריות שאין כנגדם בהיתר בשום אופן ונפשו של אדם מחמדתן כי לענין חמדת ממון הרי אמרו אין אדם מת וחצי תאותו בידו ולענין עריות מ"מ דיבר הכתוב מים גנובים ימתקו עכ"ז אפילו ברגיל בעבירות כאלו כל ימיו יקרא לתיאבון גמור ואינו יוצא מכלל ישראל בשום אופן מאחר דהתאוה אילצתו והיא בעוכרו מה לי פעם אחת מה לי אלף אלפי אלפים פעמים כל שאין כנגדם בהיתר בשום אופן ובאותה תשובה נסתייעתי מדברי הרשב"א הובאו בב"י לרש"ך שבעלי עבירה כגזלנים מתאבלין עליהם ואומרו בעלי עבירה היינו שנעשו כבעלים לאותה עבירה ברגילות עצום ואפ"ה מתאבלין עליהם יען שאינו להכעיס אם לא שיאמר אותו בפי' כמו שאמר מנשה כשבא על אמו שהיה עושה להכעיס את בוראו איני זוכר עתה איה מקומו וחפשתי במקום הראוי לחפש ולא מצאתי אבל הוא אמת שכך כתבו רז"ל) הא לאו הכי כל עבירה גדולה וקטנה שאין אתה יכול לברר שהיה להכעיס אפי' היה רגיל בה כל ימיו עכ"ז אינו יוצא מכלל ישראל ומתאבלין עליו ודבר זה ברור למי שעומד בכל מקורות דינים הללו בשורשם. נכון לבו בטוח כי לא יוכל לחרוץ משפט חוץ מאשר הוא שומע וקורא בשום אופן שבעולם ואחר כל הדברים הברורים והמזוקקים שבעתים האל למשפט נקרבה בדין מע"ל שהנה אין ספק שגדר איסורו קיל מלא תרצח כקש לפני רוח ששם גורם רעה לאחרים וכאן גורם רעה לעצמו. ואלולי מקרא שכתוב אך את דמכם וכו' אפשר לא היה איסור מצד סברתנו על דרך רשאי אדם לחבול בעצמו (ועיין רש"ל פ' החובל סי' ט"ן ויש לי אריכות דברים עליו ואכמ"ל) וברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות אשר חס רחמנא עלן וקדשנו במצותיו וצונו. אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ובאמת אפי' בשעת סכנה ויסורין קשים ומרים כי טוב מותו בחייו בדרך טבע. יפה אמר רחב"ת בע"ז די"ח מוטב שיטלנה מי שנתנה ויפה העלו האחרונים דשאול עשה שלא כהוגן ושלא ברצון חכמים ואף אם נאמר כדעת החולקים עכ"פ שאול שאני בלי ספק. ואין ללמוד ממנו בשום נדון ושום אופן. ומי גבר כשאול מלך צדיק הראשון זך וישר פעלו וכאשר הסכימו רוב האחרונים הלא בספרתם ובראשם הרב יפ"ת ב"ר פ' ל"ד ופ' ס"ה והרוצה יעיין בהם וירוה כל צמאונו אבל לכל אפיא אין מי שיוכל להכחיש דהפוגע בנפש זולתו חמיר טובא מפוגע בנפשו דעם דהא רציחה והא רציחה עכ"פ הא גורם רעה לאחרים והא גורם רעה לעצמו ורב המרחק בין המאורעים ודיינו דברי הרמב"ם בה' רוצח שכלל דין זה עם דין גרמא בנזיקין כמו כופתו לפני הארי או שולח אחרים להרוג את חבירו שבשלשתן כתיב בהו דרישה להעיר אוזן שדינם מסור לשמים וכאשר הבאתי דבריו לעיל וכבר ידעת הרי שמיתה בידי שמים קילא ממיתה בידי אדם והוא ברור ולו יהי כל אפיא שוים וניתן את של זה בזה עכ"פ אשנה ואומר אין מי שיוכל להכחיש כי מעולם לא מצאנו בכל התורה כולה על הרוצח ועל הבא על העריות שהם שני עבירות החמורות עד שנאמר בהם יהרג ואל יעבור. שאם עבר בשאט בנפש פעמים רבות כי יחם לבבו או כי יתגבר יצרו הרע ובשאר דברים היה ישראלי לכל דבריו שיצא מכלל ישראל ונדון אותו כפורש מדרכי צבור זה לא נמצא בשום מקום והפוך כל הספרים וכל התלמוד וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים מתחילתם לסופם ומעבים להיקפם (ועיין מרכבת המשנה אשכנזי ח"ב בה' תשובה ובמ"א כתבתי עליו כיד ה' הטובה עלי) ומעולם לא תמצא כי אם דוקא או כפורש מד"ץ שכבר יצא מכלל ישראל ובנה במה לעצמו או בעושה להכעיס תהיה כסתם כמו אוכל נבילות בתמידות וכאמור או כמו נדון אותה האשה שהובא נדונה בהגמ"ר שכפרה בשעת מיתה בכל האלה כיעוש"ב שמתברר מגוף הנכון שהיתה כופרת לגמרי מרי וכן אם תהיה משאר עבירות כגון רציחה וגזל ועריות וכל עבירה גדולה או קטנה שקודם שעשאה אומר בפירוש או מתבאר ממנו שהוא עושה להכעיס כמו ענין מנשה הנז"ל הא לאו הכי כולם נקראים לתיאבון ומעולם אינם יוצאים מכלל האחוה הישראלית בשום אופן שבעולם וא"כ אם מתו או נהרגו דינם להתאבל עליהם ככל הישראלים הפשוטים בלי שום ריח ספק. ואם כה תאמר הרי נדון הרוגי ב"ד לפניך שהיו נהרגים על הרציחה ועל גלוי עריות והם מהעבירות שנעשים רובם ככולם לתיאבון גמור תינח שהיו הורגין אותם לקיים מקרא שכתוב אבל עכ"פ לפי דבריך לא יצאו מכלל ישראל כיון שלא היו להכעיס וא"כ למה לא היו מתאבלין עליהם? כיון שהעבירה שנהרג עליה לא היתה להכעיס כגון סתימות הרציחה ועריות שרובם ככולם הם לתיאבון גמור לזאת אשיב דענין הרוגי ב"ד שאני דכבר נתחייבו בב"ד ברשעתם ונתברר עונם כשמש בחצי השמים והוחלטו בדין הצדק לרשעים גמורים ובדינא וכדינא. ואשר ירשיעון אלהים כתיב דכל אלו העבירות אינם מתבררים בעליהם לרשעים גמורים לתת דינם בפורשי מד"ץ ספק קרוב לו אם לא שנדונו בב"ד הא לאו הכי עדין יש להסתפק כי מי יודע ואפי' העדים שראו שהרג בזדון לא היו יכולים להענישו עד שיבא לב"ד וידינהו למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט כמ"ש הרמב"ם בריש ה' רוצח יעו"ש ואפי' בענין הרוצח שהוא עון חמור ורשע גמור יותר מכל עריות שבתורה מטעם השחתת ישובו של עולם וע"ז אם נתברר לב"ד רציחתו אלא שחסר אחד מתנאי המשפט כגון שלא בהתראה וכיוצא שהיו מכניסין אותו לכיפה וכיוצא יותר משאר עבירות הנה גם משפט זה יוצא אחר שנתברר בב"ד מצב רשעתו ודנוהו בזה כי זה דינו לפי בירור רשעתו לפניהם כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' רוצח די"ח יעו"ש. כללן של דברים דהרוגי ב"ד שאני דנתברר רשעתם בדינא ובדינא וע"ז לא מהני הוידוי להוציאם מידי ודאי רשעתם וכמ"ש מוהרד"ך בי"ת י"א (ואני באותה תשובה הנז"ל הארכתי עוד בזה) וכת' מוהר"י וויל ומוהר"ם בתשו' הנז"ל על מי שרצח נפש אחת מישראל ונהרג בדיני אומות