שו"ת כרך של רומי פא

או לראש האילן בעינן אמירה קודם דאפשר לומר דהוא היה בדעתו לעלות ולא ליפול. ואפי' אם היה בדעתו כן עכ"ז אין הדבר מבורר כביעתא בכותחא שהוא פגע בעצמו וידו ממש כמו שהוא בעניין מצאוהו חנוק וכו' דנראה דהוא פגע בעצמו דאם היה אחר לא היה לו צורך לתלותו באילן כדי לחונקו ואף אם ת"ל דזה האופן אפשר לתלותו באחר עכ"ז במושלך על הסייף ובפרט. לפי גרסת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דגריס על סייפו דזה הוכחה גמורה שהרג עצמו בלי ספק ושלזה כתבו באחרונה מושלך על סייפו על דרך זו ואין צריך לומר זו (ועיין יעיר אוזן אות וי"ו) כהרגל התנא בכל המקומות ובאופן כזה הוה ס"ד למימר דהוי כאלו אמר בפירוש כל שמעשיו מוכיחין שהוא טרף נפשו ואין לך מע"ל גדול מזה ולזה אתא תנא לאשמועינן דגם זה לא הוי מע"ל והטעם הוא דכל שלא ראינוהו אופן מיתתו ומה היה בדעתו קודם לכן אם באמת מעשיו מוכיחין וסדר מיתתו שהוא איבד עצמו בלי ספק ולא יד אחר פגעה בו עכ"ז נוכל לומר שהיה שלא לדעת דאפשר נכנס בו רוח רעה ונשטתה ומתוך שטותו ואבידת דעתו פגע בעצמו ובנפשו דיבר וכמו שכן נראה להדיא מתשו' מוהר"י וויל סי' קי"ד הובאה ג"כ בתשו' מוהר"ם מינץ סי' ק"ו וז"ל ודמיא למצאוהו חנוק ותלוי באילן דאין זה בכלל איבד עצמו לדעת אעפ"י שהיא מוכיח שהוא עצמו עושה אמרינן דילמא רוח בעתתו ואין בכלל פירש מד"ץ דפורש מד"ץ היינו פורק עול הרגיל תמיד בכך עכ"ד יעו"ש הנה גם אם נאמר כן ויהיה כן הפירוש בעיקר דין זה דאנו חוששין לרוח רעה וכיוצא א"כ יגדל התימה מה לי אנו רואין אותו מושלך על סייפו שודאי איבד עצמו? ומה לי אמר שרוצה להפיל עצמו או ליהרג ונפל או נהרג? ומאי שנא במושלך על סייפו תלינן ברוח רעה ושלא מדעתו ובאמירה לא תלינן ברוח רעה ושלא מדעתו? ולמה לא אמרינן שהרוח שנכנס בו והוא שגרמה מיתתו הוא עצמו אילצתו להוציא בשפתיו כדרך השוטים ותכף לעשותו מעשה וליאבד עצמו מן ה העול'? ומאי אולמיה כאמירה יותר? ובפרט למה שהוסיף הרמב"ם ז"ל ועלה מיד רוצה לומר שתכף שאמר עלה והפיל עצמו דא"כ ותר ויותר יש לתלות ברוח רעה שאותו הרוח רעה שאילצתו להוציא בשפתיו דברים אלו הוא עצמו ר"ל הרוח לא הרפהו עד שהוציא אמירתו בפועל. ודבר זה באמת קשה למצוא בו טעם מספיק

? יו"ד בשנוי נוסחאו' האמירה והעשיה שיש בין ם הבריתא אשר לפנינו ובין גדולי הפוסקים ובשנויים שבין הפוסקים גופייהו דהנה נוסח הבריתא אשר לפנינו הוא אלא זה שאמר הריני עולה לראש האילן או לראש הגג ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת הרי זה בחזקת מאבד עצמו לדעת ונוסח פסק הרמב"ם ז"ל הוא אלא האומר הריני עולה לראש הגג ראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מצר ונפל ומת הרי זה בחזקת מאבד ע"ל הנך רואה שהרמב"ם ז"ל עשה ג' שנויים מן הברית' א' שהשמיט באמירתו לעלות לראש ושיפיל עצמו וימו' אלא נקט סתם שאמר לעלות לגג ותו ל"מ ב' שהוסיף שעלה מיד מה שאינו בברייתא ג' שהוסיף שהעליה צריך שתהיה דרך כעס או מצר מה שאינו גם זה בבריתא ולשנוי האחרון נוכל לומר דהוציאו מגוף הברייתא דאם לא שהיתה העליה דרך כעס או מצר שהם דברים הנראים שאין בו רוח רעה א"כ מאי שנא אמירה ממצאוהו מושלך על סייפו וכאשר דקדקנו לעיל אבל אם תאמר שהיתה העליה דרך כעס או מצר ככל בעלי דעה והשכל הרי התברר שלא היה בו רוח רעה זה נוכל לומר בישוב על שנוי השלישי אמנם על שנויים הקודמים לא ידעינן מאי כוונתו ומהיכן בא לו שכבר ידענו שהרמב"ם אינו פיסק כי כי אם הדיני' המבוארים בתלמוד ושאר הדינים הנלמדים מדיוק מניחם ועל המעיין ללומדם וכמ"ש רלנ"ח סי' ג"ל ד' ע"ד ע"ב וכן כתב הרמב"ם עצמו באגרותיו לר' פינחס בן משולם דיין נא אמון כי זה לא עשה מעולם בחיבורו כי אם לכתוב הדינים המבארים בתלמוד יעו"ש באנו לנוסח הרמב"ן בס' תורת האדם ושאחריו נגררו הרא"ש והטור הוא באופן אחר אלא שאמר ראו שאני עולה לאילן ונופל ומת לראש הגג ונופל ומת זהו בחזקת המאבד עצמו לדעת ופי' הדברים וז"ל פי אעפ"י שלא ראוהו מפיל עצמו כיון שאמר חזקה עשה לדעת ע"כ הראיתיך בעיניך שנויים אחרים בלשון הרמב"ן מלשון הברייתא ומלשון הרמב"ם ז"ל השינוי מלשון הברייתא הוא שהוא ג"כ השמיט באמירתו לעלות שהוא ליפול ולמות כאשר השמיטו הרמב"ם ואל יעלה בדעתך לומר שמ"ש אלא זה שאמר ראו שאני עולה לאילן ונופל ומת ר"ל שהם דברי העולה ונופל ומת דא"כ היה צריך לסיים ולומר ראוהו שעלה ונפל ומת ולא סיים כן א"כ מוכרח דפי' דברי הרמב"ן כך הם שאמר ראו שאני עולה לראש האילן ותו לא אמר כלום כנוסח הרמב"ם וזה שכתב ונופל ומת ר"ל והוה עובדא שראינו נופל ומת וכך צריך שתפרש לשון הרמב"ן זה דאם תפרש שהכוונה שאמר לעלות וליפול ולמות ושדעת הרמב"ן ז"ל הוא דלא בעינן שנראה אותו לא בעלייתו ולא בשום אופן מנפילתו כיון שאמר לעלות וליפול חזקה עשה לדעת ולא בעינן שנראה העליה והנפילה מלבר דמריהטא דלישנא אומרו ראו שאני עולה מוכח דהם רואים המעשה וכך היה לו לומר דעו שאני עולה וחוץ מזה שהרי הרמב"ן עצמו פי' הדברים ואמר דלא בעינן שיראו אותו מפיל עצמו דוק מינה מפיל עצמו בק"ע לא בעינן שיראו אבל לעולם נופל ומת בעינן שיראו אותו דאי לאו הכי לפלוג וליתני בדידיה אע"פ שלא ראו אותו נופל ומת דבזה הלשון משתעי ומפיל עצמו מאן דכר שמיה עד עתה ל והוא ברור שכן צריך שתפרש בלשון הטור השינוי אחר שאנו רואים בין הרמב"ם והרמב"ן הוא שהרמב"ן לא השמיענו שצריך שתהיה העליה מיד וגם שתהיה דרך כעס או מצר ולנו לדעת אי פליג על הרמב"ם או לא הוכרח להרחיב הדיבור וממילא משמע

י"א במה שאמרו בין בבבא ראשונה כין בבא שניה בלשון בחזקת מאבד עצמו לדעת או בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת דאין ספק דלשון בחזקת הוא מבורר בכל התלמוד דעדין הדבר בספק מה אלא שהוי ספק קרוב לודאי (יעיין בב"ב ד"ס ע"א וע"כ בחזקת שנתן בחזקת שלא נתן ודוק היטיב וכן בהרבה מקומות) ובפרטן אתה מוצא מאי דאמרינן במנחות די"ב ע"א מאן דמתני לה אבריתא כ"ש אמתני' ומאן דמתני לה אמתני' אבל אבריתא לא משום דמצי אמר לה אנא העדים סמיכי ע"כ והכונה דמתני' דקתני בתולה מן הנשואין היינו שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה כאשר פירש"י במתני' עי"ש וא"כ נמצא דעדיין